לפני כשנה וחצי, כשישבו עם שתי כוסות יין בגינת ביתם ונסחפו לשיחה על החיים, שירי מימון ובעלה יוני רג'ואן הגיעו למסקנה שהם מוכנים לילד שני. "איתי היה אז בן שנתיים", היא נזכרת. "הטלטלה של הילד הראשון כבר היתה מאחורינו וכולם אמרו לנו שפער בן שלוש שנים הוא הכי מומלץ. אבל בדיוק לפני שהתחלנו לעבוד על עוד ילד או ילדה קיבלתי את ההצעה לגלם את אוויטה ב'הבימה' והרגשתי שאסור לי לפספס אותה. שזה תפקיד של פעם בחיים, שבשבילו שווה לדחות קצת את הרחבת המשפחה".
עכשיו אנחנו יושבות בדיוק באותה הגינה, בית שכור בתל־מונד הירוקה, אבל בלי יין. מימון (35) בחודש הרביעי להריונה השני. עוד לא רואים את הבטן, אך לדבריה היא כבר קיימת ("בהיריון הראשון עליתי 18 ק"ג, הייתי ענקית ובשבוע ה־42 נאלצתי לעבור ניתוח קיסרי מפני שכבודו לא רצה לצאת") וההורמונים כבר הנביטו בה חרדות שמתבטאות ב"טפו, טפו חמסה" וב"בעזרת השם". איתי מתרגל למצב. הוא אומר "אמא, אני מאוד מתרגש" ו"אבא, אני רוצה אח וכלבלב".
מימון מודה שהסיבוב הראשון לא היה קל. "כשהפכתי לאמא קיבלתי סטירת לחי מצלצלת", היא מספרת, "והופתעתי, מפני שחשבתי שאני מוכנה. נכנסתי להיריון בגיל 30 וקצת, אחרי שעשיתי מלא דברים, ושלושה שבועות אחרי הלידה התחילו הצילומים של 'אקס פקטור' וחזרתי לעבודה. כלפי חוץ הכל היה סבבה, אבל הסטירה הייתה שם והיא הידהדה. בכל פעם שאיתי בכה רציתי לדעת למה. אמרו לי, 'או שיש לו גזים, או שצומחות לו שיניים, או שהוא רעב או שהיה לו חלום רע', וזה הטריף אותי. מה זה 'או'? אני דורשת להבין מה הסיבה. עם כל האהבה שלי אליו לא הפסקתי להתלונן על כמה שאני עייפה. הרגשתי שעבדו עליי. למה אף אחד לא אמר לי שיצור כזה קטן כופה עלייך לחשב מסלול מחדש?"
במטבח, ליד החלון, לצד יצירות אמנות שאיתי הביא מהגן, מונחת תעודה ממוסגרת. פרס שחקנית התיאטרון לשנת 2015 שקיבלה מימון על משחקה ב"אוויטה", שזכתה בפרס הצגת התיאטרון לאותה השנה. עכשיו, בהיריון, היא שוב לובשת את שמלות הנשף של אווה פרון. "כבר עברתי את שלב העייפות של השליש הראשון, חזרתי להתאמן, אני רעבה לעמוד שעתיים וחצי על הבמה. ההצגה מתוכננת לרוץ עד סוף מארס, וזה אומר שמתוך 160 הצגות עשיתי ואעשה את אוויטה יותר מ־130 פעמים. תשעה חודשים רצופים הייתי אך ורק אוויטה עד שנכנעתי וביקשתי מחליפה".
למה ביקשת?
"מפני שאני לא בן אדם של שגרה ומצד שני אני טוטאלית. 12־15 הופעות בחודש הכניסו אותי למשטר של כדורגלן. קמתי בבוקר, עשיתי אימון כושר, עניתי למיילים, יצאתי לפגישות, חזרתי הביתה לבשל ארוחת צהריים בריאה כמו עוף עם שעועית צהובה – אצלנו אוכלים רק מבושל – וחיכיתי שיגיע הזמן להוציא את איתי מהגן, כשהבגדים כבר מוכנים במכונית. כולם מכירים את האנרגיות האינסופיות שלי, אבל הלחץ הזה כמעט שבר אותי. בנוסף, התגעגעתי לקהל ולשמחתי הוא התגעגע אליי. התחילו להיכנס הופעות קיץ גדולות עם שמעון בוסקילה ובלעדיו. היה מדהים, והניתוק הקצר הזה הספיק לי כדי להתגעגע לשיר את 'אל נא תבכי ארגנטינה'. ידעת שהיא נפטרה בגיל 33 מסרטן צוואר הרחם? בתקופתה עוד לא הייתה מודעות לאבחון מוקדם".
אש וגופרית
היא נוקשת שלוש פעמים על השולחן ומתנצלת: "רק בהריונות אני כזאת מפוחדת. בהיריון אין הנחות סלבס. אין לי שליטה על מפלס הדאגה".
סיפורה של אוויטה מזכיר לך את עצמך?
"וואו, לא חשבתי על זה", היא מודה. "אני מעריצה את האמביציה שבערה בה. היא הזכירה לי את עצמי כילדה שרצתה רק דבר אחד – לשיר. השימוש שעשתה בנשיות שלה פחות מדבר אליי. אני, מרגע שעמדתי על דעתי, הייתי מאוד חזקה ודעתנית. מי שניסה להטריד אותי חטף אש וגופרית".
ניסו?
"אלא מה? זה קרה בתקופת הצבא וגם אחריו, כשהופעתי בצוות בידור באילת. ראיתי דברים שלא רציתי לראות, ואלה שעשו סמים צחקו עליי, 'איזה חנונית את, יאללה איתך, תנסי'. לא ניסיתי שום דבר בגלל שזה לא האופי שלי. לא ראיתי דרך להגשים את החלום שלי במעבר ממיטה למיטה. אבל למרות הכל אני לא שופטת אותה. היא הגיעה הכי רחוק שאפשר. אילולא נפטרה בגיל כל כך צעיר היא הייתה נבחרת לנשיאה. ואני אוהבת לראות נשים עוצמתיות".
כמו?
"אין הרבה, לצערי, אבל אני מעריצה את מרב מיכאלי וסתיו שפיר. לא תמיד אני מסכימה עם דעותיהן, אבל אני אוהבת את העוצמה שהן מפגינות במציאות שלנו, שעדיין נשלטת על ידי גברים. הפרויקט האחרון שעשיתי הוא שיר לערוץ ילדים, 'תאמיני לי', שמדגים את 'שווה־רוצה־יכולה'. החינוך המגדרי חייב להתחיל מלמטה, מגיל צעיר. המטרה היא לא להנמיך את הבנים כדי שיתקרבו אלינו, אלא להגביה את הבנות כדי שיאמינו בעצמן ובכוחן. מבחינתי, אין שום הבדל בין גבר לאישה".
פמיניסטית עד הסוף?
"לא, אני אוהבת את הקן שלי ואוהבת לפנק את בעלי, ויחד עם זאת אני לא מסוגלת להשתחרר מהתחושה שאני לא מספיק טובה. לדעתי, זו תחושה שמלווה כל אישה, במיוחד אחרי שהיא הופכת לאמא. בחופשת לידה, כשהייתי רק בבית, השתעממתי; ובתקופה של שלוש הצגות בשבוע כמעט לא הייתי בבית. ביני לבין בעלי יש שוויון מוחלט מהרגע שאיתי נולד. לא תראי אותי סתם נמרחת לי על הספה, אבל אני לא צריכה לנסוע להופעה או להיות חולה כדי שיוני ימלא את חובותיו כאב השנה".
בעקבות יוני, בעלה (שעוסק בהפקות ובנדל"ן), היא עקרה לתל־מונד. "יוני גדל בעין־שריד, מושבניק בנשמה", היא מספרת. "הוא תמיד רצה לחזור לכאן ולא הבנתי למה. אבל כשטיילתי עם איתי בעגלה בתל־אביב הרגשתי נורא לבד. חברות שלי, שהפכו לאמהות, כבר יצאו מהעיר הגדולה, וזה נראה לי מסובך להיטלטל איתו במשך שעה רק כדי לקבל קפה וסימפתיה. אז החלטנו לעבור לכאן, לניסיון, ומצאתי את עצמי באווירה של קיבוץ. תל־מונד מלאה באוכלוסייה צעירה, בארבע וחצי כולם עם הילדים ברחוב, איתי הולך לאכול ארוחת ערב אצל השכנה או שהחברים שלו אוכלים אצלנו - נפלא. בתקופה הלחוצה של 'אוויטה' נשברתי. כדי להגיע לתיאטרון בשבע בערב הייתי צריכה לצאת מהבית בשש, וזה אמר שהיו לי רק שעתיים לבלות עם איתי. הרגשתי שאני חנוקה בתוך כלוב של זהב. אבל תודה לאל, זה עבר. בתור פרילנסרית אני יכולה לנהל את לוח הזמנים שלי".
תישארו כאן?
"החלטנו שלא נחליט עד שאיתי יעלה לכיתה א'. הוריי עברו מחיפה לקריית־חיים כשהייתי בכיתה ג' וזה לא היה הכי קל. אז יש לנו עוד שנתיים להתבחבש. בבית הספציפי הזה יש אנרגיות טובות, אבל לא בדקתי אם הוא בכלל עומד למכירה. מה שבטוח זה שבדמי השכירות החודשיים על בית בן שתי קומות ומרתף, שישה חדרים וחניות וגינה, אין סיכוי למצוא בתל־אביב דירה שתתאים לשני ילדים".
השיר המושלם
מימון בישרה לאומה על ההיריון החדש בשלב מוקדם יחסית. "לא הייתה לי ברירה", היא מסבירה. "בשנה האחרונה אחת לשבוע המנהלת שלי קיבלה טלפון: 'שירי בהיריון?' בפעם הראשונה היא ענתה, 'אני לא מגיבה על חייה הפרטיים', בפעם השנייה היא ענתה, 'לא', בפעם השלישית היא ענתה, 'עוד לא', ואילו עוד תשובות אפשר לספק למדורי הרכילות? החיטוט הזה היה לי מאוד לא נעים. מישהי אמרה למנהלת שלי, 'אבל ראיתי את שירי, היא קצת השמינה' וזה בכלל גמר עליי. מה, גם להשמין אסור לי? הקטע הכי מופרע היה אישה זרה שעצרה אותי ברחוב והתחילה לתת לי הרצאה על הביציות שלי שמזדקנות. צעקתי עליה, 'אולי תצאי לי מהשחלות?' דווקא חוסר ההתחשבות מצד נשים העלה לי את הסעיף. שחררו! אילו זה היה תלוי בי, הייתי שומרת את ההיריון בסוד עד לשלב שבו כבר אי־אפשר היה להסתיר, מפני שבעיניי הוא משהו אינטימי ששייך רק לי ולבן זוגי".
ואחרי ששיתפת את עם ישראל בבשורה המשמחת, הלחץ פחת?
"להפך. כבר התחילו הניחושים של בן או בת. אני לא מנסה לשנות את העולם, ואני מבינה שזה חלק מהמחיר שמשלמת אישה שהיא לא אלמונית לגמרי, אבל חברים, תנו לבטן לגדול בשקט".
אז בן או בת?
"איך אומרים בגן? מה שייצא אני מרוצה. איתי, כמו שהוא התעקש לא לצאת לי מהרחם, הגיע לגיל שבו הוא רוצה לשלוט בחייו. בכל בוקר הוא אומר לי, 'אני רוצה להיות חתיך, ללבוש ג'ינס' ואנחנו מתעסקים חצי שעה בבחירת הבגדים. אמא שלי טוענת שהוא מתנהג בדיוק כמוני, שהייתי נסיכה שלא הסכימה לצאת מהבית בלי צמות. אמא שלי גם שואלת למה ילד בן שלוש וחצי צריך שישה זוגות נעליים, והיא צודקת. אני קונה לו יותר מדי והוא עושה לנו בית ספר".
אילו יכולת להחזיר את הגלגל לאחור, היית הולכת ל"כוכב נולד"?
"לא, הייתי הולכת ל'אקס פקטור'. תכף יתחילו צילומי העונה השלישית. הבמה הענקית, והשילוב בין שירה לריקוד, הם הרבה יותר אני. ובאודישן לא הייתי שרה את ביונסה, אלא את סיה. שתינו מתמקצעות ברוקנ'רול של הפופ. בסיבוב האחרון היו לי תשעה נגנים על הבמה, אבל עכשיו אני יוצאת במופע חורף אנפלאגד. שני נגנים ושני זמרי ליווי ושירים שעוד לא שרתי על במות. הניקיון הזה מרגש אותי מאוד. ובקרוב ייצא סינגל מהאלבום הרביעי שלי".
גם הפעם הוא יכלול שירים מפרי עטך?
"אין שיר שהקלטתי בלי ששיניתי וערכתי והזזתי. יש שירים שבהם כתבתי בתים שלמים ולא לקחתי קרדיט, מפני שאני לא מחפשת הכרה כיוצרת, מה שחשוב לי זה שהשיר יהיה מושלם. בשנה האחרונה, שהייתה לא פחות ממטורפת, כתבתי פחות. אז מה? עכשיו, בשלב הסופי של סינון השירים, בכלל לא משנה לי מי כתב והלחין. החוכמה היא לקחת שיר של מישהו אחר ולהפוך אותו לשלי".
מה איתי יודע על הקריירה שלך?
"הוא יודע שאני זמרת. בהופעות הקיץ ב'שוני' הוא בא עם יוני ובשלב מסוים ביקש לעלות לבמה. שאלתי אותו אם הוא רוצה לשיר איתי, ואיתי אמר 'לא' ורק נופף בנימוס לקהל. לפעמים איתי שואל מתי שמעון בוסקילה יבוא לקחת אותי להופעה. בוסקילה תמיד מביא לו מתנות. פעם, לפני השינה, נהגתי לשיר לו את 'שלג בשרב'. אחר כך הייתה תקופה שהוא לא רצה לשמוע אותי. כשהתחלתי לשיר הוא אמר לי, 'אמא, תפסיקי'".
נעלבת?
"מה פתאום. קיבלתי את זה באהבה. סיפרתי לו שיש הרבהאנשים שרוצים לשמוע אותי ונתתי לו נשיקה". *
הפקה: שיר פלד, איפור: תהילה גוטליב, סולו, שיער: עינת סברלו, סולו
