רביעי 20 בספטמבר 2017
ידיעות אחרונות
דעות ארליך
חדשות • 01.02.2017
טרגדיה מולידה טרגדיה
יפעת ארליך

העיתונות חיה מדרמות ומטרגדיות. התקשורת צריכה, בין שלל תפקידיה, להביא את הסיפור הקשה והנורא אל תוך ליבו של הקורא. כך מתפרסמים צילומים ודיווחים לא קלים לעיכול, מזירות של פיגועים, אסונות טבע ותאונות דרכים. הלב הישראלי המצוי כבר חזק דיו כדי להכיל את הזוועה ולשמור על שפיות. אבל מה קורה כאשר סיקור עיתונאי של טרגדיות מתחיל לעורר טרגדיות נוספות?

 

בשבועות האחרונים נרצחו שמונה ילדים בידי הוריהם. שמונה. כלומר בשבועות האחרונים ילדים בישראל לא היו צריכים לחשוש ממחבלים, גם לא מתאונות דרכים. הסכנה ארבה להם דווקא במקום שאמור להיות מבטחם, בתוך ביתם, ממי שאמור להגן עליהם מכל רע: הוריהם.

 

אי־אפשר להבין את צירוף וציפוף המקרים הללו. לו היה מדובר בשני מקרים, עוד אפשר היה לטעון כי יד המקרה היא. שלושה מקרים צמודים, מעידים על אפקט של מחלה מידבקת. התקשורת איננה הנגיף עצמו, היא רק המשטח שעליו מתרבים הנגיפים במהירות. הורים מיואשים מקבלים רעיונות מטורפים מתוך מה שהם רואים על המסך. במציאות כזו, אין ברירה אלא לנקות את המעבדה כדי להקטין את כמות החיידקים. לא מוכרחים לשדר תמונות זוועה של חדר ילדים מרוח בדם. לא מוכרחים לראיין ילדים פצועים שהמבט בעיניהם מדיר שינה מכל לב אנוש. כשחיי ילדים בסכנה מוטב לגלות אחריות ולסקר באיפוק ובריחוק.

 

לצד הביקורת שלי על היקף הסיקור ואופיו הפלסטי, התעוררו בי עוד תהיות ביחד לסיקור השונה של האירועים עצמם. בשני מקרים רצחו אמהות את ילדיהן והתאבדו. במקרה אחד רצח אב את ילדיו ורעייתו. שמות האמהות הרוצחות וילדיהן לא פורסמו בתקשורת. תמונות מהזירות הללו, בירושלים ובעכו, לא נמרחו על דפי העיתון. גם מנגינת הסיקור הייתה אחרת. רחמנית יותר, שיפוטית פחות. דיכאון אחרי לידה, הסבירו לנו. טירוף רגעי ובלתי צפוי, אמרו לנו. איך אמא יכולה לרצוח את פרי בטנה, נחרדנו כולנו.

 

הסיקור מהטרגדיה המחרידה במגדל, לעומת זאת, לבש צורה אחרת. שמות הילדים והאישה פורסמו מיד. גם שמו של האב הרוצח פורסם בהמשך. תמונת האישה החובקת את ילדיה כיכבה בעמודים הראשיים של העיתונים, לצד תמונות זוועה מזירת הרצח. הסיקור כלל גם סגנון מאשים נגד האב. כמעט ולא הועלתה אפשרות כי היה בהתקף טירוף או בדיכאון עמוק.

 

מה הסיבה לסיקור השונה? האם הפוליטיקלי קורקט מכתיב התייחסות רחמנית לאישה רוצחת והתייחסות שיפוטית לגבר רוצח? האם מבקשים להבנות בנו תודעה שאמא לא יכולה לרצוח את ילידה, ואילו האב מסוכן לילדיו? הנתונים היבשים אינם מתיישבים עם מה שמנסים למכור לנו. אמהות מכות את ילדיהן לא פחות מאבות. המערכת יודעת להגן הרבה יותר טוב על ילדים מפני אבות מסוכנים. אבות מורחקים בקלות מילדיהם. אבות רואים את ילדיהם במשך תקופות ארוכות רק במרכזי קשר, תחת פיקוח עובדות סוציאליות. אמהות, לעומת זאת, מורחקות מילדיהן רק במקרים קיצוניים מאוד.

 

כדאי שהסיקור העיתונאי יתאים למציאות ולא יושפע מהבניות אידיאולוגיות. כדאי שהסיקור העיתונאי בכל המקרים של רצח בתוך המשפחה יהיה זהיר ומאופק, כדי שהחיידק הטורף הזה ייעלם מחיינו.