תסביך M

פריס מייקל קתרין ג'קסון נועצת מבטים בגופה מפורסמת. "זאת מרילין מונרו", היא לוחשת, כשעיניה מופנות לקיר המכוסה כולו בצילומי ניתוחים שלאחר המוות. "וזה ג'ון קנדי... את זה אי־אפשר אפילו לראות באינטרנט". אלה שעות אחר הצהריים המאוחרות של יום חמישי בשלהי חודש נובמבר, ופריס עושה את דרכה בין חללי "מוזיאון המוות", השוכן בשדרות הוליווד; מבוך צפוף של אימה בריח פורמלין. מבקרים במוזיאון, שנתקלים בצילומים של עריפת ראשים, סרטי סנאף ומזכרות של רוצחים סדרתיים, נוטים לעיתים להתעלף, להקיא, או גם וגם. אבל פריס, שלא רחוקה עדיין מתקופת האימו ומהתקופה הגותית של נעוריה, מוצאת את המוצגים דווקא מרגיעים. זה הביקור התשיעי שלה במוזיאון. "הוא מדהים", אמרה כשהיינו בדרכנו לשם. "יש להם כיסא חשמלי אמיתי וראש אמיתי".

פריס ג'קסון חגגה יום הולדת 18 בחודש אפריל האחרון, אבל כמי שנעה בין חיים מוגנים מאוד לחיים חשופים להכאיב, לעיתים היא נתפסת כצעירה בהרבה מכפי גילה ולעיתים כמבוגרת מאוד. היא ילדה טהורה של המאה ה־21, עם החוש האופנתי ההיפי־פאנקי שלה (היום היא לובשת חולצת בטיק מכופתרת, טייץ דמוי ג'ינס ונעלי קונברס גבוהות) ועם טעם חסר גבולות במוזיקה (היא עיטרה את נעליה במילים משירים של מוטלי קרו וארקטיק מאנקיז; היא מעריצה את אליס קופר ואת הזמר־יוצר בוץ' ווקר; והיא אוהבת גם את נירוונה ואת ג'סטין ביבר). אבל יותר מכל – היא בתו של אביה. "בבסיס, כבן אדם, היא בדיוק מי שאבי היה פעם", אומר אחיה הבכור, פרינס מייקל ג'קסון. "הדבר היחיד שמבדיל ביניהם הוא הגיל והמגדר". פריס דומה מאוד למייקל, הוא מוסיף, "על כל העוצמות שלו, וגם על רוב החולשות. היא מלאת התלהבות ולהט, ואמוציונלית עד כדי כך שלעיתים היא מניחה לרגש לערפל את כושר השיפוט שלה".

טינקרבל עם קעקועים

פריס צברה, בקצב מרשים, יותר מ־50 קעקועים, כשאת הראשונים עשתה בהיחבא כשהייתה עדיין קטינה. תשעה מהם מוקדשים למייקל ג'קסון, שמת כשהייתה בת 11 ושלח אותה, את פרינס ואת אחיהם הצעיר, בלנקט, במסלול לולייני אל מחוץ למה שהם חוו כעולם מוגן ואידילי. "אומרים שהזמן מרפא", היא אומרת. "אבל זה לא באמת נכון. אתה פשוט מתרגל למצב החדש. אני חיה במחשבה שאיבדתי את הדבר החשוב ביותר שהיה לי אי פעם. כך שכל דבר רע שקורה לי לא יכול להיות באמת רע כמו מה שכבר קרה לי בעבר. זאת הדרך שלי להתמודד עם זה". מייקל עדיין פוקד אותה בחלומותיה, היא אומרת, "אני מרגישה אותו לצידי כל הזמן".

מייקל ג'קסון בהופעה בוינה ב־ 1997 . פריס: "אבא שלי היה בוכה לידי בלילות. התחלתי לשנוא את העולם בגלל מה שהוא עשה לו

מייקל ג'קסון, שראה את עצמו כפיטר פן, אהב לקרוא לבתו היחידה "טינקרבל". המילים "אמונה", "אמון" ו"פיקסי דאסט" (אבקת הקסמים של טינקרבל) מקועקעות ליד עצם הבריח שלה. על זרועה מקועקע דימוי מהעטיפה של האלבום "Dangerous", על ידה – הלוגו של "Bad", ובחלקו הפנימי של פרק כף ידה חקוקות המילים "מלכת ליבי" – בכתב ידו של אביה, ממכתב שהוא כתב לה פעם. "הוא גרם לי המון אושר", היא אומרת. "אז למה שלא תהיה לי תזכורת קבועה לאושר הזה?"

יש לה קעקועים גם לכבודם של ג'ון לנון, דיוויד בואי, ואן היילן והיריב המיתולוגי של אביה, פרינס. את המילה "מוטלי" היא קיעקעה בחלק הפנימי של השפה (החבר שלה קיעקע את המילה "קרו" באותו מקום בדיוק). על פרק יד ימין היא עונדת צמיד מחבל משובץ בג'ייד שמייקל קנה באפריקה וענד עד יומו האחרון. המטפלת שלה הצליחה להשיג אותו בעבורה. "זה עדיין מריח כמוהו", אומרת פריס.

היא נועצת את עיניה הכחולות־ירוקות הענקיות בכל אחד מהמוצגים במוזיאון בלי למצמץ. עד שהיא מגיעה לאגף של חיות המחמד המפוחלצות. "אני לא אוהבת את החדר הזה", היא מעקמת את אפה. "חיות זה הקו האדום שלי. לא יכולה לשאת את זה. הלב נשבר". לאחרונה היא הצילה את חייו של גור פיטבול מעורב, קואה, שחי כעת בזוגיות לא פשוטה כלל עם קניה, הלברדור שאביה הביא הביתה לפני עשר שנים.

פריס מגדירה את עצמה "קהה רגשית" אפילו לתזכורות הבוטות ביותר לקוצר ימיו של האדם. ביוני 2013, שקועה בדיכאון עמוק ועם התמכרות קשה לסמים, היא ניסתה להתאבד, כשחתכה את הוורידים ובלעה 20 גלולות של משככי כאבים. היא הייתה אז בת 15 בלבד. "זאת הייתה פשוט שנאה עצמית", היא אומרת. "דימוי עצמי נמוך, מחשבות על כך שאני לא יכולה לעשות שום דבר כמו שצריך ושלא מגיע לי לחיות".

ד"ר קונרד מארי. הורשע בהריגה בשוגג | צילום: אי.פי.איי

היא פגעה בעצמה, חתכה את גופה והצליחה להסתיר זאת משאר בני המשפחה. חלק מהקעקועים מכסים כיום את הצלקות, כמו גם את סימני הדקירה מהשימוש בסמים. היו לה כבר "כמה וכמה" ניסיונות התאבדות בעבר, היא אומרת בצחוק שנשמע לא במקום. "הייתה רק פעם אחת שזה התפרסם בציבור". בית החולים דגל במדיניות של "שלוש פסילות", היא נזכרת, ואחרי הניסיון האחרון התעקשו הרופאים שהיא תתחיל טיפולי גמילה.

כשאביה היה בחיים היא התחנכה בחינוך ביתי, אבל בכיתה ז' הסכימה להירשם לבית ספר פרטי. היא לא השתלבה. ממש לא. ואז היא החלה להסתובב עם הילדים היחידים שקיבלו אותה, "חבר'ה מבוגרים יותר שעשו המון דברים משוגעים", היא אומרת. "עשיתי דברים שבני 13, 14 ו־15 לא אמורים לעשות. ניסיתי להתבגר מהר מדי ולא הייתי בן אדם נחמד במיוחד". היא סבלה גם מבריונות ברשת, ועד היום מתמודדת עם תגובות אכזריות שהיא מקבלת אונליין. "כל הסיפור של חופש הדיבור הוא נפלא", היא אומרת. "אבל אני לא חושבת שהאבות המייסדים יכלו לנבא את הרשתות החברתיות כשהם ניסחו את כל השינויים בחוקה".

ישנה טראומה נוספת שהיא מעולם לא חשפה בפומבי. בגיל 14 היא עברה תקיפה מינית בידי "אדם זר" ומבוגר ממנה בהרבה. "אני לא רוצה לחשוף יותר מדי פרטים. אבל זאת לא הייתה חוויה חיובית בכלל, והיה לי מאוד קשה להתמודד איתה בזמנו. לא סיפרתי על כך לאיש".

אחרי ניסיון ההתאבדות האחרון היא העבירה את כל כיתה י' וחצי מכיתה י"א בבית ספר טיפולי ביוטה. "זו הייתה חוויה טובה בשבילי", היא מספרת. "אני אדם שונה לחלוטין עכשיו". לפני זה, היא אומרת וחיוך קטן עולה על פניה, "הייתי מטורפת. ממש משוגעת. היו לי המון התקפי חרדה של גיל ההתבגרות, ונאלצתי להתמודד עם הדיכאונות והחרדות שלי ללא שום עזרה". אביה, לדבריה, התמודד גם הוא עם התקפי דיכאון, והיא טופלה באותן תרופות אנטי־דיכאוניות שהוא נטל. כיום היא כבר לא על תרופות.

האמא, דבי רואו. פריס: "שתינו נורא עקשניות" | צילום: אי.פי.איי

שתי ירושות

פיכחת ומאושרת מתמיד, כשהעבירה היחידה שלה היא עישון סיגריות מנטה, פריס עזבה את בית סבתה קתרין זמן קצר אחרי יום הולדתה ה־18 ועברה לגור באחוזת ג'קסון הישנה. היא מעבירה כמעט כל דקה ביממה עם החבר שלה, מייקל סנודי, מתופף יליד וירג'יניה בן 26, שמנגן בכלי הקשה בהרכב Strees Drum Corps – ושתספורת המוהוק הססגונית שלו, הקעקועים ומכנסיו הרחבים לא מצליחים להאפיל על מתיקותו ועל הלוק שלו, של חבר בלהקת בנים. "מעולם לא פגשתי מישהו שגרם לי להרגיש הנאה כמו זו שאני שואבת ממוזיקה", אומרת פריס. כשהשניים נפגשו היה לו קעקוע של דגל הקונפדרציה – שהוא כיסה מאז, אחרי שעורר בקרב הג'קסונים ספקות לגביו, כצפוי. "אבל ככל שהכרתי אותו טוב יותר, הבנתי שהוא באמת בחור מגניב", אומר אחיה, פרינס.

אחרי סיום התיכון נרשמה לקולג' המקומי, אבל לא מצאה שם את מקומה. היא יורשת של הון עצום – הקרן המשפחתית של מייקל ג'קסון מוערכת ביותר ממיליארד דולר, שיחולקו בין ילדיו בשלבים לאורך זמן. אבל היא רוצה להרוויח את כספה בכוחות עצמה, ועכשיו כשהיא כבר בגירה בעיני החוק, היא מתחברת לירושה הנוספת שלה: הסלבריטאות.

מה היא יכולה לעשות בתור הבת היפהפייה והכריזמטית של אחד האנשים המפורסמים ביותר שחיו אי פעם? נכון לעכשיו היא דוגמנית ושחקנית בהתהוות. כשמתחשק לה היא יכולה להפגין זקיפות קומה מלכותית מאיימת, ומיד אחר כך להיות מגניבה מספיק כדי להתיידד עם אמן הקעקועים שלה. הנימוסים שלה הם ללא דופי – אפשר לראות שהיא קיבלה חינוך טוב. בפגישה עם הבמאי־מפיק לי דניאלס לא מזמן, היא הצליחה להקסים אותו עד כדי כך, שהוא התחיל לדבר עם המנהל שלה על תפקיד עבורה בסדרת הדרמה המוזיקלית שלו, "סטאר", ברשת פוקס. היא מנגנת בכמה כלים, כותבת ושרה (היא שרה לי כמה מהשירים שכתבה כשהיא מלווה את עצמה בגיטרה אקוסטית, וזה נשמע מבטיח, אף שזה מזכיר יותר את לורה מרלינג מאשר את הסגנון של מייקל ג'קסון). אבל היא לא בטוחה שהיא תנסה אי פעם להשיג חוזה הקלטות.

באזכרה לאביה, לצד דודותיה ג'נט )מימין( ולה טויה ג'קסון (משמאל). "הפעם הראשונה שבה הגנתי על אבא בפומבי" | צילום: איי.פי

אבל יותר מכל היא חולקת עם אביה את הדחף לרפא את העולם ("אני מאוד חרדה לגורלה של שונית המחסום הגדולה באוסטרליה", היא אומרת. "היא גוועת. כל כדור הארץ גווע. עולם מסכן"). את הפרסום שלה היא רואה כאמצעי לעורר מודעות לנושאים הקרובים לליבה. "אני נולדתי אל תוך הפלטפורמה הזאת", היא אומרת. "האם אני אמורה לבזבז את זה ולהתחבא, או שמוטל עליי להגדיל אותה ולהשתמש בה לדברים חשובים יותר?"

אבא שלה לא היה מתנגד. "אם את רוצה להיות גדולה יותר ממני – את בהחלט יכולה", הוא היה אומר לה. "ואם את בכלל לא רוצה — גם את זה את יכולה לעשות. כל מה שאני רוצה הוא שתהיי מאושרת".

אבא למופת

כרגע פריס מתגוררת באולפן שבו הקליט אביה את "Beat It". אחוזת משפחת ג'קסון בשכונת אנסינו בלוס־אנג'לס, שריקה עכשיו מיושביה, נרכשה על ידי ג'ו ג'קסון ב־1971 בעזרת התמלוגים הראשונים שקיבלה חמישיית ג'קסון מאולפני מוטאון, ושופצה על ידי מייקל בשנות ה־80. המבנה המרכזי במתחם נמצא כעת בשיפוצים, אבל את אולפן ההקלטות, עם מטבח ומקלחת – בניין לבנים בגודל של דירה בינונית במנהטן, שמייקל בנה בצידה השני של החצר – הפכה פריס לפינת מגורים נוחה וחמימה.

סימנים של אביה נמצאים מכל עבר וניכרים במיוחד ביצירות האמנות שהוא הזמין. מחוץ לאולפן תלויה תמונה ממוסגרת בסגנון דיסני, ובה מצוירת טירה על גבעה, שבחזיתה קריקטורה של מייקל, מקבל חיבוק מילד בלונדיני קטן. התמונה נקראת "על ילדים, טירות ומלכים". בפנים תלוי ציור שמשתרע על קיר שלם, ובו נראה מייקל כשהוא עומד בפינה, בידיו ספר שנקרא "סוד החיים" והוא מביט מבעד לחלון לעבר גינה פורחת – כשבמרכזו של כל פרח מצוירות פנים של ילדה סמוקת לחיים.

לפריס יש טעם שונה בעיצוב. בחדר האמבטיה היא תלתה צילום של קורט קוביין, ועל הקיר יש פוסטר של סמאשינג פמפקינס. על המחשב הנייד שלה מודבקים סטיקרים של הלהקה Against Me ושל "הסיפור שאינו נגמר", שטיחי קיר פסיכדליים והמון נרות מפוזרים בכל פינה בחדר. תקליטי ויניל (אליס קופר, הרולינג סטונס) משמשים לקישוט הקירות. במטבח, על משטח העבודה, מונח כלאחר יד תקליט פלטינה ממוסגר עם הקדשה למייקל מקווינסי ג'ונס ("מצאתי את זה בעליית הגג", אומרת פריס במשיכת כתפיים אגבית). מעל לחניה הצמודה לאולפן יש מוזיאון קטן שמייקל בנה בהפתעה לבני משפחתו, כשכיסה את כל הקירות והתקרה בתמונות מההיסטוריה המשפחתית. פעם היה זה המקום שבו מייקל נהג להתאמן על צעדי הריקוד; עכשיו ניצבת שם מערכת התופים של החבר של פריס.

ג'קסון עם בתו פריס ובנו פרינס בבילוי פומבי נדיר ב־ 2009. "היו לנו חיים די נורמליים"

אנחנו יוצאים למסעדת סושי סמוכה, ופריס מתחילה לתאר את חייה ב"נוורלנד". את שבע השנים הראשונות לחייה בילתה בעולם הפנטזיה של אביה, המשתרע על פני שטח של 11 אלף דונם וכולל פארק שעשועים, גן חיות ואולם קולנוע ("כל מה שאני לא זכיתי לחוות כילד", אמר על זה מייקל). במהלך התקופה הזאת היא לא ידעה ששמו של אביה הוא מייקל וכלל לא קלטה עד כמה הוא מפורסם. "אני חשבתי שקוראים לו 'אבא'", היא אומרת. "לא ידענו באמת מי הוא. אבל הוא היה כל עולמנו, ואנחנו היינו כל עולמו" (פריס הכריזה בשנה שעברה שהסרט "קפטן פנטסטיק", שבו מגלם ויגו מורטנסן אב אקסצנטרי שמנסה ליצור עולם אוטופי מבודד לילדיו, הוא "הסרט האהוב עליה בכל הזמנים").

"לא יכולנו לעלות על המתקנים בפארק השעשועים מתי שהתחשק לנו", היא נזכרת, כשהיא צועדת בשולי הכביש החשוכים ליד מתחם אנסינו. היא אוהבת ללכת על קו ההפרדה, קרוב מדי למכוניות – זה מטריף את החבר שלה, וגם אני לא אוהב את זה במיוחד. "היו לנו חיים די נורמליים. למדנו מדי יום ביומו והיינו צריכים להיות תלמידים טובים. אם היינו טובים — אחת לשבועיים בערך יכולנו לבחור אם ללכת בסוף השבוע לראות את החיות או לצפות בסרט. אבל אם לא התנהגנו כמו שצריך, נאסר עלינו לעשות את כל הדברים האלה".

בממואר שכתב ב־2011 כינה ג'רמיין ג'קסון את אחיו מייקל "דוגמה ומופת לאבהות. הוא הטביע בהם את האהבה שספגנו מאמא וסיפק את האבהות הרגשית שאבינו, גם אם לא באשמתו, לא היה מסוגל לתת. מייקל היה אבא ואמא כאחד".

ב־2012, עם חולצה לזכר אבא. "הוא קילל כמו מלח שיכור" | צילום: איי.פי

מייקל הציג בפני הילדים את האפשרות ללמוד בבית ספר רגיל. הם ויתרו עליה. "כשאתה בבית, יש ימים שאבא שלך, שאותו אתה אוהב יותר מכל, נכנס מדי פעם באמצע השיעור", אומרת פריס, "ופתאום: 'איזה כיף. אין לימודים יותר, ואנחנו הולכים לבלות עם אבא'. היינו כזה, 'אנחנו לא צריכים חברים. יש לנו אותך ואת ערוץ דיסני!'" פריס מודה שהיא הייתה "באמת ילדה מוזרה".

אבא שלה לימד אותה לבשל, בעיקר מאכלים מהמטבח האפרו־אמריקאי. "הוא היה בשלן מדהים", היא אומרת. "העוף הצלוי שלו היה הכי טוב בעולם. הוא לימד אותי להכין פשטידת בטטה". פריס אפתה ארבע פשטידות, כולל אחת עם פירות ים, לארוחת חג ההודיה בביתה של סבתא קתרין – שמתוך כבוד לכך שהיא נמנית עם עדי יהווה, נערכת יום לפני התאריך הרשמי.

מייקל גם חשף את פריס לכל סוגי המוזיקה. "אבא שלי עבד עם ואן היילן, אז הכרתי את ואן היילן", היא אומרת. "הוא עבד עם סלאש, אז הכרתי את גאנז אנד רוזס. הוא הכיר לי את צ'ייקובסקי ודביוסי, ארת, ווינד אנד פייר, הטמפטיישנס, טופאק. ראן־די־אם־סי".

מייקל שם דגש על סובלנות, היא מספרת. "אבא שלי גידל אותי בבית מאוד פתוח", היא אומרת. "כשהייתי בת שמונה התאהבתי באישה שהופיעה בשער של מגזין. במקום לצעוק עליי, כמו רוב ההורים ההומופובים, הוא נהג להקניט אותי בחיבה, 'הו, מצאת לעצמך חברה'.

"הדבר החשוב ביותר בעיניו בכל הנוגע אלינו, מלבד אהבה, היה חינוך והשכלה", ממשיכה פריס. "הלימודים לא היו בסגנון של 'קולומבוס הגדול הגיע ליבשת!' אלא יותר כמו 'הוא פאקינג שחט את כל הילידים'". ככה באמת הוא התבטא? "היה לו פה די מלוכלך. הוא קילל כמו מלח שיכור", אבל הוא היה גם "מאוד ביישן".

אמא נעלמת

פריס ופרינס מודעים לספקות בציבור בכל הנוגע להוריהם (האח הצעיר כהה העור, בלנקט, הוא נושא לפחות ספקולציות בנושא). אמה של פריס, דבי רואו, היא אחות שמייקל פגש כשעבדה במרפאה של הדרמטולוג שלו, ארנולד קליין המנוח. הם היו נשואים במשך שלוש שנים וניהלו נישואים מאוד לא קונבנציונליים, שבהם, כפי שהעידה פעם רואו, מעולם לא גרו באותו בית. מייקל אמר שרואו רצתה להעניק לו את הילדים כ"מתנה" (רואו אמרה שפריס נקראת על שם המקום שבו נכנסה להיריון). קליין, המעסיק שלה, היה אחד מכמה גברים (בהם השחקן מארק לסטר, שכיכב בסרט "אוליבר" משנת 1968), ששמם צוין כמי שעשויים להיות האב הביולוגי האמיתי של פריס.

על לחמניית סלמון ופופקורן שרימפס, פריס מסכימה להתייחס לנושא באופן חד־פעמי בהחלט. היא יכלה להסתפק בתשובה קלה והגיונית ולהצביע על כך שזה לא באמת משנה, כי בכל מקרה מייקל ג'קסון היה אבא שלה. זאת הבחירה של אחיה, שמגדיר את עצמו "אובייקטיבי יותר" מפריס. "בכל פעם שמישהו שואל אותי על זה, אני מגיב, 'מה העניין? מה זה בכלל משנה?'" אומר פרינס. "בעיקר אם למי ששואל אין שום מעורבות בחיים שלי. אני לא מבין איזו חשיבות יש לתשובה לחיים של השואל, כי לחיים שלי זה ממש לא משנה".

מימין לשמאל: פריס, בלנקט ופרינס ג'קסון במופע הוקרה לאביהם בוויילס, ב־ 2012. "היינו כל עולמו והוא היה כל עולמנו" | צילום: אי.פי.איי

אבל פריס משוכנעת שמייקל ג'קסון הוא אביה הביולוגי. היא מאמינה בזה בלהט שנראה לא רק נוגע ללב, אלא ברגע זה גם לגמרי משכנע. "הוא אבא שלי", היא אומרת, כשהיא נועצת בי מבט חודר. "הוא תמיד יהיה אבא שלי. הוא מעולם לא היה, וגם לא יהיה, שום דבר אחר. אנשים שהכירו אותו ממש מקרוב אומרים שהם רואים אותו בי, והדמיון מפחיד ממש.

"אני מתייחסת אל עצמי כשחורה", היא ממשיכה, ומאוחר יותר מוסיפה שאביה "נהג להסתכל לי בעיניים, להפנות אצבע לעברי ולומר, 'את שחורה. את צריכה להתגאות בשורשים שלך', ואני הייתי מגיבה ב'או־קיי, הוא אבא שלי, למה שישקר לי?' כך שאני בוחרת להאמין למה שהוא אמר לי, כי למיטב ידיעתי הוא לא שיקר לי מעולם.

"רוב האנשים שלא מכירים אותי קוראים לי 'לבנה'", מודה פריס. "יש לי עור בהיר ומאז שצבעתי לבלונד, אני נראית כמו מי שנולדה בפינלנד או משהו כזה". היא מצביעה על כך שזה לא לגמרי מופרך שילדים להורים מגזעים שונים ייראו כמוה – ומציינת שגון הפנים וצבע העיניים שלה דומים לאלה של שחקן הטלוויזיה וונטוורת מילר, בנם של אב שחור ואם לבנה.

בילדותה לא היה לה כל קשר עם רואו. "כשהייתי ממש־ממש קטנה, אמא שלי לא הייתה קיימת", נזכרת פריס. בסופו של דבר, היא הבינה ש"גבר לא יכול ללדת תינוק"– וכשהייתה בת עשר שאלה את אחיה פרינס: "צריכה להיות לנו אמא, נכון?" כששאלה את אבא שלה, הוא אמר "כן". "אז שאלתי, 'איך קוראים לה?' והוא רק אמר 'דבי'. 'או־קיי, טוב, אז עכשיו אני יודעת מה שמה'". רק אחרי מותו של אביה החלה פריס לחפש מידע ברשת על אמה, והן נפגשו כשהייתה בת 13.

אחרי הטיפול שעברה ביוטה, החליטה פריס ליצור שוב קשר עם רואו. "היא הייתה זקוקה לדמות אם", אומר פרינס, שסירב להגיב על הקשר, או היעדרו, בינו לבין רואו (המנהל האישי של פריס סירב לאפשר ראיון עם רואו, והיא עצמה לא השיבה כשביקשנו ממנה תגובה). "היו לי המון דמויות אם", מתערבת פריס ומציינת את סבתה, כמו גם שורה של מטפלות, "אבל בזמן שאמא שלי חזרה לחיי, זה לא היה קשר של 'אמא'לה'. זה היה יותר קשר בין מבוגרים". פריס רואה את הדמיון בינה לבין רואו, שזה עתה השלימה סדרת כימותרפיה לטיפול בסרטן השד. "שתינו נורא עקשניות".

באפטר־פארטי של גלובוס הזהב השנה. "נולדתי לתוך הפלטפורמה הזאת, אז לבזבז?" | צילום: איי.אף.פי

היא לא בטוחה לגבי הרגשות של מייקל כלפי רואו, אבל אומרת שרואו הייתה "מאוהבת" באבא שלה. היא גם בטוחה שמייקל אהב את ליסה מארי פרסלי, שממנה התגרש שנתיים לפני שנולדה. "בסרטון הווידיאו של 'You are Not Alone' אני יכולה לראות איך הוא מסתכל עליה, והוא לגמרי שפוט שלה", היא אומרת בצחוק מלא חיבה.

Thriller

פריס ג'קסון הייתה בערך בת תשע כשהבינה שרוב העולם לא רואה את אביה באופן שבו היא רואה אותו. "אבא שלי היה בוכה לידי בלילות", היא אומרת, ישובה ליד דלפק בבית קפה ניו־יורקי באמצע דצמבר, משחקת באצבעותיה בכפית זעירה. גם היא מתחילה לבכות. "תדמיין לעצמך את אביך פורץ בבכי לפניך ומתלונן על כך שהעולם שונא אותו בגלל משהו שלא עשה. הוא היה הדבר היחיד החשוב בעיניי. כשראיתי את מי שהוא כל עולמי כואב, התחלתי לשנוא את העולם בגלל מה שהוא עשה לאבי. חשבתי, 'איך אנשים יכולים להיות אכזריים כל כך?'" היא משתתקת לרגע. "סליחה, אני נעשית רגשנית מדי".

לפריס ולפרינס אין ספק בכך שאביהם חף מכל חשד להתעללות מינית בילדים, ושהאיש שהם הכירו הוא מייקל האמיתי. הם נשמעים מאוד משכנעים. אילו רק יכלו לעבור מדלת לדלת ולדבר עם אנשים – היו מצליחים להטות את העולם לצידו. "אף אחד, פרט לאחיי ולי, לא שמע אותו מקריא את 'אור בעליית הגג' בלילה לפני השינה", אומרת פריס. "אף אחד לא חווה את ההתנהגות האבהית שלו. ואם הם היו חווים אותו ככה, כל התפיסה שלהם עליו הייתה משתנה לעולמים".

אני מנסה לרמוז בעדינות, שהדברים שמייקל אמר לה באותם לילות היו עול כבד מדי לילדה בת תשע. "הוא לא מכר לנו בולשיט", היא עונה. "אתה מנסה להעניק לילדים את הילדות הטובה ביותר שאפשר, אבל אתה גם צריך להכין אותם לעולם המחורבן".

משפט הפדופיליה של מייקל בשנת 2005 הסתיים בזיכויו, אבל ריסק את המוניטין שלו והסיט את כל המשפחה ממסלולה. מייקל החליט לעזוב את נוורלנד לצמיתות. את ארבע השנים הבאות הם העבירו במסעות סביב העולם, כשהם מבלים תקופות ארוכות באזורים כפריים באירלנד, בבחריין ובלאס־וגאס. לפריס זה לא הפריע. זה היה מרגש, והבית היה בעיניה כל מקום שבו אבא נמצא.

ב־2009 היה מייקל עסוק בהכנות לקאמבק שאפתני בארנה O2 בלונדון. "הוא סיפר לנו על זה בהתרגשות עצומה", נזכרת פריס. "הוא אמר' 'אנחנו הולכים לגור בלונדון שנה'. אנחנו היינו סופר־נרגשים – וכבר היה לנו בית שעמדנו לגור בו". אבל היא זוכרת את "התשישות" שלו כשהחלו החזרות. "אמרתי לו, 'בוא נלך לישון קצת', כי הוא נראה עייף מאוד", היא אומרת. "הוא עשה חזרות בלי הפסקה. אנחנו היינו בבית הספר, כלומר בחדר המגורים בקומת הקרקע, ומהתקרה היו נופלים פירורי סיד ושמענו את רקיעות הרגליים כשהוא התאמן על צעדי הריקוד בחדר למעלה".

פריס מגלה שאט נפש תהומי כלפי AEG Live, היזמים שעמדו מאחורי סיבוב ההופעות החדש, "This is It". משפחתה הפסידה בתביעה שהגישה נגד החברה בגין גרימת מוות, וחבר המושבעים קיבל את טענתה כי מייקל עצמו היה אחראי למותו. "AEG Live לא מתייחסים כראוי לאמנים", טוענת פריס. "הם מעבידים אותם עד מוות" (נציג החברה סירב להגיב). היא מתארת איך ראתה את ג'סטין ביבר בסיבוב ההופעות האחרון שלו וחששה לשלומו. "הוא היה עייף ופשוט עשה את התנועות כמו רובוט. כשהסתכלתי על הכרטיס ראיתי שהמפיקים הם AEG Live, ונזכרתי איך אבא שלי היה מותש כל הזמן, אבל התקשה להירדם".

פריס מאשימה את ד"ר קונרד מארי – שהורשע בהריגה בשוגג של אביה — בכך שיצר תלות של מייקל בסם ההרדמה פרופופול שהביא למותו. היא קוראת לו "הדוקטור" ומסמנת בידיה מירכאות. אבל יש לה גם חשדות אפלים יותר בכל הנוגע למותו של אביה. "הוא נהג לפזר רמזים על אנשים שזוממים לפגוע בו", היא אומרת. "ולפעמים הוא היה אומר, 'יום אחד הם יהרגו אותי'" (ליסה מארי פרסלי סיפרה בראיון לאופרה ווינפרי על שיחה דומה שהייתה לה עם מייקל, ובה הביע באוזניה את פחדיו מפני גורמים אלמוניים שמנסים להניח את ידם על החלק שלו בקטלוג המוזיקה של Sony/ATV, ששוויו מוערך במאות מיליונים).

פריס משוכנעת שאביה נרצח בדרך כלשהי. "אין לי ספק בכך", היא אומרת, "כי זה כל כך ברור. כל החיצים מפנים לכיוון הזה. זה נשמע אולי כמו תיאוריית קונספירציה וכמו בולשיט מוחלט, אבל כל המעריצים הנאמנים וכל בני המשפחה יודעים את זה. זו הייתה מלכודת. זה היה בולשיט".

מי היה יכול לרצות במותו של מייקל ג'קסון? פריס שותקת כמה שניות, אולי שוקלת תשובה מסוימת, אבל אומרת רק: "הרבה מאוד אנשים". היא משתוקקת לנקמה, או לפחות לצדק. "ברור שזה מה שאני רוצה", היא אומרת בעיניים רושפות. "אבל מדובר במשחק שחמט, ואני מנסה לשחק את המשחק כמו שצריך. זה כל מה שאני יכולה לומר בנושא כרגע".

מייקל דרש שהילדים שלו יעטו בציבור מסכות, אמצעי הגנה שפריס חשבה בשעתו שהוא "טיפשי", אבל מאוחר יותר גילתה הבנה כלפיו. זה רק הגביר את הרושם שהתקבל כשילדה קטנה ואמיצה ניגשה באופן ספונטני למיקרופון במהלך השידור החי של האזכרה לאביה ב־7 ביולי 2009. "מאז שנולדתי אבא שלי היה האבא הטוב ביותר שאתם יכולים לדמיין", אמרה. "ואני רק רוצה לומר שאני אוהבת אותו מאוד".

היא הייתה רק בת 11, אבל הבינה היטב מה היא עושה. "ידעתי שאחרי דבר כזה יהיו המון דיבורי סרק", אומרת פריס. "המון אנשים הביעו ספקות לגבי האופן שבו הוא גידל אותנו. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הגנתי עליו בפומבי, וזאת בהחלט לא תהיה הפעם האחרונה". פרינס חושב שאחותו הצעירה הוכיחה באותו רגע ש"יש לה עוצמות שאין לאף אחד מאיתנו".

שקיעה על החוף

יום אחרי הביקור שלה ב"מוזיאון המוות" יוצאת פריס - ביחד עם מייקל סנודי וטום המילטון, המנהל שלה, בחור בן 31 שמתהדר בגולגול על הראש – לכיוון וניס ביץ'. אנחנו צועדים לאורך הטיילת, וסנודי נזכר בימים הראשונים שלו בלוס־אנג'לס, כשעמד כאן כאמן רחוב ותופף על דליים. "זה היה לא רע", הוא אומר. "הרווחתי מאה דולר ביום בממוצע".

בקמפיין של שאנל. "בצילומים אני שוכחת את כל בעיות הדימוי העצמי שלי"

פריס אספה את תוספות השיער שלה לקוקו. היא מרכיבה משקפי שמש עם מסגרת עגולה, לובשת חולצת צמר ירוקה וטייץ ויש לה תיק גב של ראסטפארי בכל צבעי הקשת. מצב הרוח שלה אפל יותר היום. היא לא מרבה לדבר ונצמדת לסנודי, שלבוש בטי־שירט גזורת שרוולים עם תמונה של וילי נלסון.

אנחנו פונים לעבר התעלות, שלאורכן ניצבים בתים אולטרה־מודרניים שפריס מאוד לא אוהבת. "הם נראים גסים וצורמים לעין", היא אומרת. "הם לא משדרים: 'היי, בוא הביתה לארוחת ערב!'" קבוצת ברווזים שהיא קולטת בזווית העין מעוררת את התלהבותה. "הלו חברים!'" היא צועקת לעברם. "בואו לשחק איתנו!" אפשר לזהות זוג מאוהב חותר בין רגלי הברווז שלהם במים הרדודים. פריס נאנחת ומחבקת את זרועו של סנודי. "מטרות", היא אומרת, "האשטאג מטרות".

מצב הרוח שלה משתפר, ואנחנו צועדים בחזרה לעבר החוף כדי לצפות בשקיעה. פריס וסנודי מדלגים מעל גדר בטון ומפנים מבט לעבר המראה המרהיב בכתום־ורוד. זה רגע מלא שלווה ורוגע, עד שאישה בגיל העמידה בבגדי ג'וגינג זוהרים וגרבי ברך עוברת לידנו. היא מחייכת לעבר הזוג כשהיא חולפת על פניו, לוחצת על כפתור שמפעיל טייפ זעיר הצמוד למותניה ומשחרר לאוויר צלילים של שיר טרנס כלשהו. פריס צוחקת ופונה לחבר שלה. כשהשמש נעלמת אל מעבר לאופק, השניים מתחילים לרקוד. •

תרגום: לילית וגנר