כמעט מיד לאחר ה'שבעה' על דפנה דיברה איתי העיתונאית והסופרת יפעת ארליך על הרעיון לכתוב ספר עליה. חשבתי כי מהלך כתיבתו יסייע לילדים ולי לעבד את הזיכרונות ויכריח אותנו לדבר ולספר על אמא דפנה שלנו, על אף שידעתי שאת דפנה האמִתית יהיה בלתי אפשרי להכניס לספר.

דפנה שלנו היתה נחרצת ואמִתית, בעלת חשיבה עצמאית ופורצת דרך. דבריה לא תמיד קלים לקריאה ולהבנה, ובאמת - לא תמיד צריך או כדאי להסכים איתה. כדאי לשמוע את הקריאות שקראה ולוּ בשל הכנוּת והאמונה הפנימית שבהן נאמרו.

את דפנה שלנו הביאה לכאן יפעת כמיטב יכולתה. במלאכת אומן היא נברה ומיינה כמות חומרים אין־סופית כדי להציג לקוראים את דפנה, הכי קרוב למה שהיא היתה באמת.

בהתחלה רצינו לקרוא לספר הזה בשם אחר, שם שיבטא עד כמה האימהות היתה המהות אצל דפנה ולא עוד תפקיד משנה. הבנו כי נכון יהיה לקרוא לו כפי שהיא היתה רוצה, כדי שאנשים ימשיכו לשאול בענווה את השאלות שהיא האמינה בהן בכל מאודה.

השאלה ״מה יקרה אם אמות מחר בבוקר?״ לא מנעה מדפנה לפעול ולהניע את עצמה גם לפרויקטים גדולים. מנגד שמרה השאלה עבורה על הענווה שאפשרה לה לא להילחץ מהדברים, כי ״לא עליך המלאכה לגמור״.

גם באימהות שלה דפנה האמינה בכל לב, כך שידעה כי ילדיה יהיו בטוחים גם אם יום אחד לא תוכל עוד ללוות אותם. כך היא שידרה לנו, בני משפחתה, ונסכה בכולנו את הביטחון בעצמנו. ה״אמא מספר אחת בגלקסיה״ (סטטוס שרננה, בתנו הבכורה, כתבה לדפנה בווטסאפ) מלווה אותנו עתה מרחוק, ואנו מודים על שזכינו לקבל ממנה כל כך הרבה בחייה הקצרים.

נתתי בידיה של יפעת ארליך את כל אוצרות מילותיה היקרות של אהובתי. אנשי הוצאת ״ידיעות ספרים״, ובראשם דובי איכנולד ויפעת, הם שדחפו את הוצאת הספר לאור. אנו חבים להם תודה גדולה על כל פועלם ובמיוחד על הרגישות הגדולה שבה נהגו בנו ובמילותיה של דפנה.

בגעגועים אין קץ לדפנה ובתפילה לנחמה,

נתן מאיר

הקדמה

״יום אחד אכתוב את הביוגרפיה שלי ותוכלי לקרוא אותה בשקיקה.״

כך כתבה דפנה מאיר ארבע שנים לפני מותה, בעת שישבה שבעה על איש שהיה לה כזר - אביה הביולוגי.

לבית משפחת מאיר הגעתי בעת השבעה על דפנה, כעיתונאית ״ידיעות אחרונות״. עמדתי על מפתן הבית בעתניאל, במקום שבו נשמה את נשימותיה האחרונות. נעצרתי מול הדלת שבהקה בכחול עז, אותה הדלת שצבעה ימים ספורים לפני מותה. לקחתי נשימה עמוקה, ובהיסוס נכנסתי אל הבית. חמש דקות אחר כך מצאתי את עצמי מתפקעת מצחוק מול נתן מאיר, שבכה וצחק וצחק ובכה כשסיפר על דפנה המצחיקולה שלו.

אחרי שפורסמה הכתבה ניסיתי להמשיך הלאה, למשימה העיתונאית הבאה. לא הצלחתי. דפנה הלכה איתי לכל מקום. הבנתי שהיא התנחלה אצלי בלב, וכדרכם של מתנחלים, אין לה שום כוונה להרפות. אז החלטתי להראות לה שגם אני יודעת להתנחל.

נתן אהב את הרעיון שהעליתי בפניו, לכתוב את סיפור חייה של דפנה. הוא נתן בי אמון ומסר בידי את המפתחות לחייה האישיים והסוערים של רעייתו. נתן דיבר בחופשיות ובכנות על החיים לצד דפנה וגם שיתף באוצר - חלק מהמיילים וההודעות שכתבה.

כשצללתי לים החומרים שדפנה כתבה, מצאתי גם את המשפט המצוטט כאן למעלה. התרגשתי. הידיעה שהיא רצתה לכתוב ביוגרפיה על חייה הקלה עלי מאוד. לא קל לנבור בחיים של אדם אחר, בטח לא בחיים של אישה כמו דפנה, שחיה את החיים בכל לבבה ובכל נפשה ובכל מאודה. כי דפנה ידעה להשתוקק ולאהוב ולתת מעצמה עד כלות, אך גם לכעוס, להתווכח ולריב.

אין כמו ספר כדי להנציח את דמותה של דפנה, שהיתה אשת ספר. היא היתה מסוגלת לקרוא עשרה ספרים בו־זמנית באובססיביות מוחלטת. אבל הספר הזה הוא לא רק ספר על דפנה - הוא גם ספר של דפנה, פרי עטה ומקלדתה. כי דפנה היתה סופרת. סופרת שלא הספיקה לפרסם בחייה את יצירתה. היא השאירה אחריה מאות אלפי מילים במאמרים, במכתבים ובהודעות שכתבה. המילים שלה הן יצירה ספרותית מרתקת, ואחרי שנשאבתי לתוכן, הבנתי שהן הבסיס לביוגרפיה שלה.

המילים שלי ביצירה הזו הן רק קישוט למילים של דפנה. קשה לקשט מילים יפות ונועזות ואמיצות ומרגשות כמו המילים של דפנה, לכן השתדלתי לקשט בפשטות ובצניעות רק כדי להשלים חורים בסיפור ולהפכו לשלם.

כדי להבליט את יופיים של דבריה, נאלצתי לקצר חלקים ממכתביה, בלי לפגוע ברוח הדברים. היא תסלח לי. גם היא היתה מודעת היטב ליכולתה להאריך בדברים. ״הלוואי שתקראו מהר כמו שאני מקלידה,״ או ״הלוואי שמישהו ייתן לי שקל או שניים למילה, ואז אהיה מיליונרית!!!״ צחקה על עצמה כשהתנצלה על אורך היריעה.

דפנה היתה אישה של אמת נוקבת. כזו שלעתים נאמרת גם במילים קשות, היישר לפרצוף. אבל גם היתה אישה של שלום ואהבה. בעזרתו של נתן ושל עורכת הספר השתדלתי לאזן בין האמת והשלום ולשמור על כבודם של אנשים וכבודה של דפנה. על כן, חלק מהשמות בספר בדויים או מובאים בקיצור, גם כדי לשמור על פרטיותם של אנשים.

זהו סיפור על אישה יוצאת דופן, שסובבה את נתיב חייה והפכה גורל לייעוד. מגורל של ילדה חסרת בית הפכה דפנה את חייה לייעוד של נתינת בית לילדים חסרי בית. מגורל של קושי, בדידות וכאב הפכה דפנה את חייה לייעוד של זוגיות ואמהות מלאות שמחה ומעוררות השראה.

כמו בפתיחה, אסיים במילותיה שלה:

״למדתי שהחיים הם אינסוף קשרים של סיבה ותוצאה. ובמקום שבו אדם יכול להיכנס ולהשפיע על התסריט, זוהי נקודת ההתערבות והאחריות שלו. והיא קובעת פעמים רבות מה תהא התוצאה. האם לקחת את פלסטלינת חייך ולשת אותה למשהו במו עצמך? או שהיית כמו נוצה ברוח הפראית ונתת לכל טלטלה לסחוף אותך. ועוד למדתי שאף פעם לא מאוחר. יש הרבה תחנות יציאה מהרפש. לא אחת ולא שתיים. המון.״

יפעת ארליך

עפרה

מסלול חייה

דפנה מאיר נולדה ב־ז' בכסלו תשל״ח, 17 בנובמבר 1977, לאב ניצול שואה ולאם שהיתה דור שביעי בארץ. הוריה נפרדו בצעירותה. כילדה נדדה, יחד עם אחיה ואחותה הגדולים, בין דירות ובתי ספר. בגיל עשר עברה לפנימיית ״אחוזת שרה״ בבני ברק, המהווה בית חם ותומך לילדים ממשפחות מצוקה. הקשר של דפנה עם אחיה הבכור נותק כמעט לגמרי. הקשר עם אחותה, המוזכרת כאן בשם הבדוי נעמה, נשמר לאורך השנים.

דרך הפנימייה הכירה דפנה את משפחת מואטי, שאירחה אותה בשבתות, בחגים ובחופשות מאז מלאו לה 13 ועד לבגרותה. בשנות התיכון, בין השנים 1991-1995, הצטרפה לחברת הנוער ״גוונים״ בקיבוץ טירת צבי, ושם התחנכה, עבדה ולמדה.

לאחר התיכון למדה יהדות במדרשת עין הנציב. בין השנים 1995 ל־1997 שירתה בצה״ל כתצפיתנית בחיל האוויר במוצב על גבול הלבנון. במהלך שירותה הצבאי, כשהיתה בת 19, הכירה את נתן מאיר. לאחר היכרות של חמישה חודשים נישאו השניים והקימו את ביתם בעתניאל. דפנה ונתן הביאו לעולם ארבעה ילדים, רננה, עקיבא, נועה ואהבה. בנוסף הגשימו את חלומם המשותף ולקחו לאומנה שני ילדים, המוזכרים כאן בשמות הבדויים איתי ונדב.

בין השנים 1999 ל־2003 למדה דפנה תואר ראשון בסיעוד עם הסמכה לעיסוק בסיעוד באוניברסיטת בן גוריון. עם סיום לימודיה החלה לעבוד במוסד טיפולי בדרום הארץ במשך כשלוש שנים. בעקבות שתי לידות צפופות, דפנה הפסיקה לעבוד ובחרה לגדל במשך כארבע שנים את הילדים. בשנת 2006 החלה ללמוד הנחיה לשיטת המודעות הטבעית לפוריות. קבוצת הנשים שהוכשרו יחד איתה ודפנה כינתה אותה ״המבייצות״ הפכה לחבורה מגובשת שניהלה קשר מייל יומיומי ומפגשים מעת לעת.

בשנת 2008 חזרה דפנה לעבודה כאחות במרפאת היישוב טנא עומרים שבהר חברון ועבדה שם עד שנת 2012. במקביל לעבודתה הוכשרה כמתאימת דיאפרגמות וכבודקת טהרה. בין השנים 2012-2016 עבדה כאחות במחלקת נוירוכירורגיה בבית החולים סורוקה בבאר שבע. דפנה למדה לדבר ערבית ורוסית, כדי לתקשר עם מטופליה בבית החולים.

לצד עבודתה כאחות הקימה דפנה קליניקות פרטיות בירושלים ובבאר שבע להתאמת דיאפרגמות והעבירה סדנאות והדרכות בתחום של בריאות האישה ומיניות. במקביל השיבה בהתנדבות על יותר מאלף שאלות של נשים בתחום בריאות האישה, פריון ומיניות באתר ״קולך״ ובהמשך בבלוג ״דרך נשים״. בנושאים אלה גם כתבה מאמרים מקצועיים.

בשנה האחרונה לחייה היתה חברה בהתנדבות בוועד המזכירות של עתניאל. במהלך השנים השתתפה בחוגי יוגה, ריקוד, דרמה ותפירה ביישוב. דפנה היתה תולעת ספרים. היא נבחרה להיות חלק מקהילת הקוראים המשפיעים של הוצאת ״ידיעות ספרים״, ויומיים לפני מותה הציגה את עצמה כך בקבוצת הפייסבוק של ההוצאה:

שלום לכולם! שמי דפנה מאיר. מכורה לקריאה. קוראת כל מילה שעוברת לידי. עיתון, ספר, פלייר, שלטי חוצות. הכול. אין מילה לא מעניינת. לרוב אני קוראת חמישה ספרים בבת אחת והם מפוזרים ברחבי הבית. אין לי פייסבוק פרטי והצטרפתי דרך עמוד הפייסבוק של בעלי נתן, כי אני לא אפסיק לקרוא את כל העולם הנהדר ולא יישאר לי זמן לילדים. שמעתי על הקהילה במעורפל לפני כמה שנים. מעולם לא חשבתי שזה יכול לעניין אותי להצטרף אליה. לא נמשכתי מעולם לרעיון של קבוצת קוראים. והנה, ברגע שחשבתי על זה כאפשרות, זה פשוט קרה. ברגע. הספרים עוד לא הגיעו, וזה בסדר. אהיה מאחרוני המגיבים על הספר הלבן, אחרי שכבר תאמרו הכול. שלושה דברים נוספים לספר לכם אחרי כל מה שכבר סיפרתי?

1. אני עובדת כאחות בטיפול נמרץ נוירוכירורגיה בסורוקה.

2. עושה עוד כמה דברים. אפשר למצוא אותם ואותי במרשתת.

3. יש לנו שישה ילדים, מתוכם שניים באומנה. מי שחושב/ת על זה מוזמנ/ת לשאול אותי בשמחה. שנת קריאה נהדרת לכולנו!

ב־ח' בשבט תשע״ו, 17 בינואר 2016, נרצחה דפנה בידי מחבל בדקירות סכין בביתה. נתן בישר על מותה בקהילת הקוראים, שחברותה בה היתה כל כך קצרה:

אני כותב כאן במקום אשתי, דפנה מאיר. אשתי האהובה, שנבחרה לא מזמן לחברה בפורום זה, נרצחה הערב על ידי מחבל אכזר בתוך ביתנו. לא הספקתם להכיר אותה ומסופקני אם תדעו אי פעם עד כמה הפסדתם. צר לי.