סתם ככה באמצע החיים שלחו אותי לתאילנד. שבוע לבד עם עוד חבורה של עיתונאים, ליעד חדש, הואה־אין, לבוא, לחוות את המקום ולספר איך שם. תראו, אפשר לפתוח הכל, לשים את הקלפים על השולחן, אבל לעיתונאי יש משפחה, יש לו מעמד, יש לו ילדים. עיתונאי, פתוח וכן ככל שיהיה, לא יכול לתאר את כל מה שעובר עליו, במיוחד בתאילנד (למשל, הרגע המביך שבו הוא מוצא עצמו בבר קריוקי שמעולם כנראה לא דרכה בו רגל אדם לבן, שר דואט בתאילנדית עם ליידי בוי מקומית. הנה סיפרתי). מעבר לכך, מה לכתוב על הואה־אין, עיר נופש לא גדולה לחופי הים התאילנדי, "רק" 3 וחצי שעות נסיעה מבנגקוק, עם מלונות מפוארים, וחופים קצת פחות; שווה להגיע, או שאולי עדיף לקחת טיסה לאחד האיים?
התשובות יתבררו כנראה תוך כדי הכתיבה. מה שכן, בבר הקריוקי ההוא הבנתי לעומק בפעם הראשונה את שלום חנוך. עד לרגע שבו שותפתי לדואט חיבקה אותי, כשיצאנו ארבעה ישראלים מתנדנדים החוצה מהבר, משאירים מאחורינו שולחן עמוס בבקבוקי בירה מקומית ובקבוק אחד של משקה לא מזוהה, לא הייתי בטוח אם זו גברת או אדון. האמת — גם אחרי אותו חיבוק אני עדיין לא בטוח.
אז הטיפ אולי הכי חשוב שאתם יכולים לקחת מהכתבה הזו: אם אתם רוצים לחוות באמת את תאילנד (או כל מקום אחר), תברחו מהמוכר והידוע כמו מאש. למרות שהמדריכי הסיור התעקשו להכניס אותנו לכל מלכודת תיירים אפשרית, הייתה אחת שהתעקשה להציל אותנו פעם אחר פעם — עורכת וידיאו צעירה שנהגה לפי כלל האצבע הכי פשוט שתמיד עובד: עקוב אחרי המקומיים. אם התפריט באנגלית והמקום מלא בתיירים, זו כנראה לא המסעדה שכדאי לשבת בה. עדיף לחפש את זו שבה לא תבינו דבר מהתפריט, התקשורת עם המלצרים תדרוש מאמץ, וכדי לדעת מה לאכול תצטרכו להצביע על המנות שהגישו לסועדים אחרים. ואם אתם מחפשים לחוות בר קריוקי מקומי, עדיף לא להיכנס לזה שבו שרים באנגלית, אלא לשדל בעדינות בחור מקומי לקחת אתכם למקום שאליו הוא יוצא לשיר עם החברים שלו. החוויה — אני יכול להתחייב — תהיה מטורפת, סוריאליסטית ושונה מכל מה שאתם יכולים לתאר לעצמכם. והרי בשביל זה אנחנו נוסעים לראות עולם, לא?
שדות אננס וקופים חופשיים
זה התחיל רגוע. אחרי טיסה ישירה של 11 שעות מתל־אביב נחתנו בבירה התאילנדית. אנחנו עלינו על האוטובוסים והמשכנו ישירות להואה־אין. אתם, אל תוותרו על אחת הערים המופלאות בעולם — בנגקוק. הכרך התאילנדי הגדול הזה שופע ניגודים — מסעדות פאר ומסעדות רחוב נפלאות, לכלוך וזוהמה לצד פאר מנקר עיניים. מועדונים, מסיבות, שווקים עצומים וכמובן קניונים ענקיים שבהם אפשר למצוא הכל ובזול. בנגקוק היא עיר כאוטית אבל מרתקת. אם אתם מגיעים לתאילנד, ובטח אם זו הפעם הראשונה שלכם — שווה לבלות בה לפחות כמה ימים.
אבל עכשיו נראה שיש אופציה נוספת שלשמה התכנסנו: הואה־אין. לתרמילאים שחורשים את אסיה אחרי הצבא בחיפוש אחרי הרפתקאות, אוכל מקומי, סמים, מסיבות, גסטהאוסים זולים והיכרות עם מקומיים — הואה־אין יכולה להיות נקודה מעניינת בדרך. אין בה הרבה ישראלים (בינתיים), וזה כבר יתרון, ואפשר ללון ולטייל כאן כמה ימים בכל תקציב ולהמשיך הלאה.
גם לסוג השני של מטיילים ישראלים בתאילנד, זוגות ומשפחות שמגיעים לנופש של שבוע או שניים, העיר הזאת יכולה להיות יעד מצוין — בתנאי שהם מבינים לאן הם מגיעים. אלה לא החופים הרחבים, הקסומים והשקטים של צפון קופנגן, לשם מגיעים כדי לשכב על החוף עם שייק קוקוס וספר טוב. הואה־אין היא בכל זאת עיר ולא אי קסום. אבל בתי המלון והריזורטים שבה מתאימים למי שרוצה נופש מפנק אבל מחפש גם מה לעשות לצד המנוחה סביב הבריכה והחוף. וכאן להואה־אין יש לא מעט להציע, בייחוד אם לקחתם איתכם את הילדים: טיולי יום לשדות אננסים, פארק מים מהגדולים בתאילנד, שמורות טבע ויערות גשם יפהפיים ונגישים שבהם אפשר לראות ממש מקרוב בעלי חיים. לפעמים אפילו מקרוב מדי — קוף גדול ומאיים קפץ בהפתעה על השולחן שלנו וחטף לנו מהיד את שקית האורז. אמנם קפצנו כמו ילדות מבוהלות, אבל סלחנו לו. החיים לא מזמנים לך יותר מדי פעמים להיתקל כל כך מקרוב בקוף רעב.
גם בתוך העיר אפשר להעביר יומיים מלאים בחוויות. למשל, לבקר בארמון הקיץ של המלך, שהפך למעין מוזיאון, ולהרגיש כמו בסצנה מתוך "המלך ואני". אפשר גם לעשות מסז' באחד מעשרות המקומות שבהם יושבות תאילנדיות ומחכות לפרק לכם את הצורה תמורת כמה שקלים. כן, אל תצפו למסז' עדין ונעים — התאילנדי יותר דומה לקרב אגרוף עם המסז'יסטית, שבו אתה בעיקר חוטף ונזרק אל הקרשים.
שוקי הלילה של הואה־אין מקסימים ומלאים ברוכלים, תושבים מקומיים ותיירים. זה לא השקט של האיים, אבל גם לא השאון הבלתי־פוסק של בנגקוק. למשפחות או זוגות שמחפשים לחוות את תאילנד הערנית והשוקקת, וששהות של יותר מכמה ימים באיים יכולה להטריף אותם משעמום — הואה־אין יכולה להיות יעד מנצח. כאן, בניגוד לאיים, אפשר לגלות גם את תאילנד של התאילנדים - הרחובות העמוסים, הריחות, אוכל הרחוב בדוכנים ובעגלות, והשווקים המרתקים.
אז ניתוק מהעולם או חוויה אנתרופולגית? זו כבר החלטה שלכם, ואם יש לכם זמן, תמיד עדיף גם וגם.
השטח האפל
בהואה־אין יש עוד משהו, שפונה לסוג השלישי של התיירים — גברים בגיל העמידה מכל העולם שמגיעים לתאילנד בחיפוש אחרי הרפתקאות מסוג אחר. אותם אתה מוצא מסתובבים באזור הברים וחיי הלילה השוקק עם שתי תאילנדיות, אחת מכל צד, שאותן "קנו" תמורת כמה מאות באט (המטבע המקומי). למרות שלא תמצאו כאן את היקף הזנות שיש בפאטייה הידועה לשמצה — בהואה־אין, שמשווקת כאחות המהוגנת של בירת הסליז התאילנדית, יש לא מעט נערות ונשים צעירות שממתינות לזרים בפתחיהם של עשרות ברים בסמטאות שמאחורי מלון הילטון. כל מה שהם עושים הוא להזמין אותן למשקה כדי להתחיל ערב שלא ברור מראש איך הוא יסתיים.
גם אנחנו נקלענו לשם. נכנסנו — כתב מגזין שמחפש לספק את יצר הסקרנות האינסופי שלו, עורכת הווידיאו נציגת דור ה־Y שחיפשה ריגוש, ואני שחיפשתי בעיקר צרות — לבר תמים למראה. כל אחד בדרכו, נדלקנו על הברמנית היפה, שמילאה את הכוסות פעם אחרי פעם גם בלי לשאול אותנו. אחרי כמה סיבובים כאלה של ג'ין אנד טוניק, מצאנו עצמנו רוכבים בשעה שלוש לפנות בוקר על שני טוסטוסים ברחובות הואה־אין. כתב המגזין ונציגת הדור הצעיר ישבו מאחורי הברמנית היפה, ואני מאחורי החברה שלה, תאילנדית גדולת ממדים שהציגה עצמה כשפית. מהאוכל שלה לא טעמנו, אבל את המועדון המפוקפק שאליו היא לקחה אותנו כנראה לא נשכח. גם לא את הרגע שבו היא עלתה לרקוד על עמוד. רגע, אולי זו לא היא בכלל? הזיכרון מתעתע אחרי כמה כוסות, אבל מה זה בכלל משנה? גברים, נשים, נשים שהם גברים וגברים שהם נשים, תאילנדיות שמחפשות ספונסר ובריטים צעירים שמחפשים סיפוק של רגע — כולם כאן והכל הולך, הכל מותר ולכל יש מחיר בבר, מועדון, או איך שלא מגדירים את ה"סדום ועמורה" שאפשר למצוא בין הסמטאות של הואה־אין. דבר אחד בטוח: לסמטאות האלה — שקיבלו דווקא את השם הילטון — אל תביאו את הילדים.
לפני שיגיע החומוס
ביקור בתאילנד הוא כמו להכניס ילד קטן לחנות עמוסה בממתקים מכל הסוגים ולא להגביל אותו בכלום. אבל מדריך הטיולים מישראל — נקרא לו גדי — דווקא ניסה להזהיר אותנו. אל תאכלו פירות שלא נחתכו לנגד עיניכם, אל תאכלו אוכל ברחוב כי זה מסוכן, וחשוב להתמקח כי טוקטוק ברחבי הואה־אין עולה 800 באט, התריע. כמו שאומרים — ונשמרתם לנפשותיכם. מובן שהתעלמנו מכל שלושת האיסורים ברגע שירדנו מהאוטובוס. הוא אולי היה בעל ידע נרחב בהיסטוריה של תאילנד, אבל כנראה קצת פחות בחיים עצמם.
הרחובות מלאים ברוכלים שמציעים אננס, פפאיה, מנגו ועוד פירות טריים וחתוכים בגרושים, והטעם — גן עדן. את האוכל הכי טוב שאכלנו קיבלנו דווקא באחת הסמטאות, ישובים על כיסאות פלסטיק כחולים קטנים מתחת ליריעת פלסטיק. שם, על המדרכה, עמדה אישה ותיפעלה כמו בקסם את מחבתות הווק, כשלידה שולחן עמוס בתבלינים. היא הכינה לנו מרק טום ים חריף ומנת פירות ים בקוקוס, צ'ילי ובזיליקום תאילנדי - והפכה אותנו למאושרים. לאישה הזאת הייתה יד טובה יותר מכל השפים שניסו להרשים אותנו במהלך שבוע העיתונאים שלנו בהואה־אין. והמחיר: 4 מנות מופלאות ב־55 שקל.
ואגב האזהרות של גדי, הטוקטוק בחזרה למלון עלה 100 באט (לפני מיקוח).
כן, תאילנד היא גן עדן לתיירים, שמציפים אותה במיליונים. זו גם יכולה להיות החולשה הגדולה שלה: מלכודת תיירים גדולה ומשומנת שמתרוקנת במהירות מכל שבב של אותנטיות. יש כאלה שהמזרח קצת קשה להם: הטעמים, הריחות והצבעים שונים מאוד ממה שאנחנו רגילים, ובתאילנד אפשר לחוות את המזרח בצורה מרוככת וערבה לחך — ממש כמו המסעדות הסיניות שהציפו את ישראל בשנות ה־80. אבל אם כבר הגעתם עד כאן, לכו דווקא על שוקי האוכל, המהממים בעושר ובמגוון. מי שלא טעם, למשל, סלט פפאיה (סום טאם) שנכתש על המקום טרי־טרי ומוגש בשקית עם חריפות ששורפת את השפתיים ומגרה את החושים, שלא יוותר על החוויה.
את הלילות בהואה־אין העברנו במריוט ריזורט היפהפה. החדרים גדולים ומפנקים, ארוחת הבוקר נפלאה ועשירה, והשירות כמו בתאילנד: כנוע, מרצה, דרוך לכל גחמה של האורח עד שלפעמים זה כבר מעייף. תכעסו קצת! קפונקה (תודה) גם לכם.
ואם אתם לנים במריוט (וגם אם לא), אל תוותרו על ארוחת מזרח ומערב שמגיש השף הגרמני של המלון, מריו הופמן, במסעדת ביג פיש שעל הים. מדובר בארוחה מופלאה בת 5 מנות שמשלבת בכל מנה מרכיב אסיאתי ומרכיב מערבי. לדוגמה: פאטה כבד אווז ברוטב מתקתק שמוגש לצד שריפס ברוטב אסיאתי חריף עם קצת ג'ינג'ר. חוויה טרנסאטלנטית בארוחה אחת. אז אם אתם יכולים לעמוד בתקציב של 700־600 שקל שגובה הריזורט הזה ללילה — הרבה פחות ממחיר כל צימר בצפון הארץ — זה בהחלט מומלץ בחום.
זוהי הואה־אין, וההחלטה אם זה היא מתאימה לכם תלויה כמובן במה שאתם מחפשים. ישראלים כמעט אין כאן עדיין, וזו הזדמנות טובה להכיר את המקום לפני שמתחילים להגיש בו חומוס. אנחנו נהנינו מאוד. אחרי שבוע מטלטל של טעמים, ריחות, צבעים, בעלי חיים, מסיבות והרבה אלכוהול, עלינו על האוטובוס בחזרה לישראל. עצמי אומר לי שגם מזה עוד נצטרך להיגמל.
הכותב היה אורח אל על ואשת טורס
