ניו־יורק. זה נראה כמו פוגרום. חוליגנים זועמים עם כיסויי ראש, רימוני עשן, מדורת ענק עם רהיטים מועלים באש, חלונות מנופצים וכתמי דם על הרצפה. נזקים במיליוני דולרים. שני מסכים היו פתוחים אצלי בליל יום רביעי שעבר. האחד מעמונה, בערוץ ישראלי, עם מראות קצת פחות חמורים; השני, כמו רוב הערוצים הארציים בארה"ב, העביר שידורים חיים על מה שהתחולל בדיוק באותן שעות באוניברסיטת ברקלי. מופע אלימות מפחיד של מאות, אולי אלפי, סטודנטים מתפרעים שביקשו למנוע את הופעתו במקום של מיילו יינאפוליס, עורך העיתון הימני 'ברייטבארט' ומהתומכים היותר קיצוניים של טראמפ.

שתי פינות בעולם, תמונות דומות. שתי פינות בעולם שמצפצפות על החוק: על חופש הביטוי בארה"ב, ועל החלטת בית משפט בישראל, בשם האיזמים שהם מאמינים בהם, ולא חשוב אם זה רדיקליזם משמאל או מימין - הם נראים אותו דבר. הם פועלים אותו דבר. הם שוברים, מנפצים, שורפים. מותר להם. יש להם עקרונות. הם אנשים מאמינים.

נדמה לי שמאז שנות ה־60, עם ההפגנות הסוערות נגד המלחמה בווייטנאם, לא חזתה ארה"ב בקיטוב כזה. למעשה, הוא רק מחמיר. בישראל יש שנאה לנתניהו בחוגים מסוימים - שנאה מוגזמת ומעוורת, שהלוקים בה מתקשים להבחין בין ביקורת צודקת לבין היטפלות מטופשת. בארה"ב בשבועות האחרונים קורה משהו הרבה יותר חמור: זו לא הדאגה לדמוקרטיה כמו השנאה התהומית לטראמפ.

חלק מהטענות נגדו, יש להוסיף, יותר מצודקות. האיש הוא עוף מוזר, לא צפוי, עם עוזרים כמו סטיב בנון שמנסים להפוך אידיאולוגיה קיצונית, על גבול הפשיסטית, למדיניות של הדמוקרטיה החשובה בעולם. אבל כל הדברים הללו לא מצדיקים פשיזם שמאלני, של סתימת פיות נגד כל מי שדעתו שונה. ידיד קרוב, שגר באפר־ווסט במנהטן, הוא תומך מתון של טראמפ. זכותו. תוך ימים בודדים הוא הבין שאסור לו להביע את דעתו. בסביבה שבה הוא חי זה בערך כמו לומר ביצהר שאתה תומך במרצ.

השיח על טראמפ ומעלליו מתנהל מסביב לשעון. ערוצי הטלוויזיה הארציים לא עוסקים כמעט בשום דבר אחר, ומי שצופה בסי־אן־אן ובפוקס ניוז מבין שמדובר בשתי מדינות שונות. זה לא שהעמדות הן פועל יוצא של העובדות. אלה העובדות שמוצגות בהתאם לעמדות. ברוכים הבאים לעידן הפוסט־עובדתי.

אבל זה לא חדש: מפגן החוליגניות שהתחולל בברקלי ביום רביעי בערב הוא המשך לקמפיין סתימת פיות נגד כמעט כל דובר מישראל. לפני כמה חודשים היה זה פרופ' משה הלברטל. הוא לא הגיע לדבר על שבחי הכיבוש או לדבר על משהו שקשור לסכסוך. אבל הוא ישראלי, וזה הספיק. וזה קורה שוב ושוב. כאשר מדובר במשמיצי ישראל, הם דווקא מתקבלים בברכה. גם תומכי חוק השריעה, איסלאמיסטים ומטיפי שנאה מתקבלים בברכה. איש לא יעז להפריע להם להפיץ שנאה, משום שהם בעלי ברית של המחנה הפרוגרסיבי.

טוביה טננבום פירסם לאחרונה ספר, "שקרים שכולם מספרים", על ארה"ב האמיתית. ה"רד־נקס", הימנים הקיצוניים, והמוסלמים שמדברים אצלו הם לא אלה שמופיעים בטלוויזיה. לא תשמעו שם את הדברים הקשים שנאמרים בריכוזי המוסלמים בדטרויט ולא את תשפוכת הגזענות של הרד־נקס. בטלוויזיה יש רק לבנים ומוסלמים שוחרי זכויות אדם, שוויון נשים ושאר ירקות. וכל רשת מציגה מה שנוח לה.

משהו רע עובר על אמריקה, ולא ברור איך זה ייגמר. רק ברור שארה"ב, על שני אגפיה המקצינים, זקוקה לטיפול דחוף לגמילה מהונאה עצמית. √