דמעה שקופה

"סרטון הבצל" המדובר של אריה דרעי מוכיח לכאורה עד כמה רחוק יו"ר ש"ס מוכן ללכת כדי למכור געגוע לרב עובדיה יוסף ז"ל. הקטע שחשף חיים אתגר ב"אנשים"– באדיבות מסע נקמה מתוק ודי מהנה של בני אלבז – מעורר הדים ודאחקות בצדק, אבל ספק אם יש בו הפתעה של ממש. הרי דרעי תמיד נחשד בפער בין המבוים לאותנטי, מסיבה פשוטה: הוא פוליטיקאי. ועוד אחד הממולחים שבהם. זה מה שהוא ושכמותו מתמחים בו: הפיכת כריזמה למנדטים בכל מחיר.

לפני כשנתיים, למשל, הצליחה "ארץ נהדרת", לעמוד על כך במערכון חד שהסתלבט על סרטון השקופים המפורסם. "רגע, אני עוד לא חם" אמר מריאנו אידלמן שגילם את דמותו של דרעי. "כמה מנדטים יש לישי? כבר שישה? מצוין, אני מתחיל, קדימה".

לכן התובנה המשמעותית יותר מהסרטון נוגעת לעומק הריאליטיזציה של הפוליטיקה. דרעי נאות לדחוף בצל לעיניו כי צו השעה הוא "לרגש" ולפי דרעי ואנשיו, אי אפשר "לרגש" ללא סממן פיזי מוחצן, בולט, שניתן יהיה לגעת בו מבעד למסך. אחרת, ההמונים שבוהים כבר למעלה מעשור ב"כוכב נולד", "מאסטר שף" ויתר מסחטות הנהי שמולכות בפריים טיים, לא ישתכנעו.

הראיה לכך היא בקטע ארכיון שהוצג בכתבה, שבו דרעי יוצא אל המיקרופונים דקות ספורות לאחר שנודע דבר פטירתו של הרב יוסף. בזמן אמת זו הייתה סצנה מחשמלת ומרעידה. אחריה, היה קשה מאוד לפקפק ביגון שפקד את דרעי בעקבות מות פטרונו. נדמה כי דרעי ניסה לשחזר את אותה התרסקות מתוך תפיסה צינית, לפיה העצב לכשעצמו אינו ממגנט, אלא אם נלווה אליו אקט זול שצועק "אני עצוב".

אבל מהכתבה עלה הרושם כי גם בכך לא די. "אני, כמנהל מקצועי, לא הייתי מרוצה מהתוצאות שהתקבלו, גם בגלל תאורה וגם בגלל סיבות אחרות", הסביר ספי שקד, הפרסומאי שניהל את קמפיין הבחירות ולקח אחריות על דוקטורינת הבצל. "הוא בכה ובכה ובכה כמה שעות, ומה לעשות, באיזשהו שלב היה צריך להחזיר אותו לראש הזה". כלומר גם לפי הפרשנות המקלה, שמכירה בכנות צערו של דרעי על הרב יוסף, ים של דמעות לבדו אינו מספיק. מחובתו להיות גם אסתטי.

אגב, אלבז בעצמו שוצף וקוצף בכתבה בתיאטרליות אופיינית. התחמושת הכבדה שרוקן אצל אתגר – וכוללת גם כמה הקלטות חזקות - לא מנטרלת את הצורך שלו להפגין את אותם כישורי במה שגרמו לדרעי לרצות אותו לצידו באולפן. אלא שבמקרה של אלבז, ברור שהוא לא זקוק לבצל כדי להיכנס לתפקיד. אצל כישרונות כמוהו זה בא טבעי.

בקטנה

הסופרבול הראשון בעידן טראמפ עורר ציפייה להתרחשות כלשהי שתבטא את המתיחות הפוליטית בארה"ב, בוודאי כשהופעת המחצית הופקדה בידיה של ליידי גאגא, כוכבת פופ שמקדמת בעקביות סדר יום ליברלי. אלא שמלבד הפתיחה שכללה את קלאסיקת המחאה הפטריוטית "This Land is Your Land" (לצד "God Bless America") וביצוע שמח ל"Born This Way", גאגא אכזבה בהופעה שהייתה מלאה בפירוטכניקה ובלהיטים אך חפה מאמירה נוקבת באמת. במקום לנצל את הבמה הגדולה בעולם כדי לשלוח מסר מהדהד – כפי שעשתה ביונסה בשנה שעברה – גאגא הסתפקה בחגיגה נוצצת וחסרת שיניים. לא פלא שהנשיא החדש אפילו לא חש צורך לצייץ עליה.