נורמן קוונטין קוק, הוא פטבוי סלים, שואל מה זה "פורים", מקבל הסבר, ונשמע מבסוט לאללה. "כמה שיותר תחפושות, כמה שיותר בלגן, וכולם שתויים - נשמע לי כמו המתכון המושלם. ומכאן, תיקחו את זה הלאה", הוא צוחק, "אני ביג פארטי די־ג'יי. תבואו רק לרקוד ולעשות חיים. ובכל דרך אפשרית".

את זה הוא אומר בזמן שחייו האישיים קיבלו כיוון אחר לגמרי. לפני כחצי שנה נפרד מאם ילדיו ובת זוגו ב־18 השנים האחרונות, זואי בול, שיחד היו אחד הזוגות הנוצצים של "Cool Britania" בימים הפרועים של הניינטיז. והם היו פרועים בהחלט, חיים על הקצה ומעבר לו. בסוף העשור האחרון הכניס את עצמו למוסד גמילה מאלכוהול, ומאז, הוא מספר, הוא שומר על שבע שנים נקיות.

"הפסקתי לשתות את זה כי אורח החיים שלי פשוט נעשה מסוכן. ואני מתכוון, סכנת חיים אמיתית", הוא מספר. "לא הייתה אבן שלא הפכתי, ולא היה דבר מופרע שלא עשיתי. והיום כל מה שאני יכול להגיד זה, אם אתה מרגיש שאתה כבר לא נהנה, וזה דופק את דרך החיים שלך והבריאות - פשוט תגיד די. אבל אני לא מתכוון להיות נער הפוסטר של הסחיות. תשתו ותעשו סמים כמה שבא לכם, עד הרגע שזה יפסיק להיות פאן. ועבורי, ההחלטה להפסיק האריכה את הקריירה שלי בלפחות עוד עשר שנים. אחרת, אין ספק שלא הייתי כאן היום".

אז הנה הוא כאן, בדרכו לישראל, להופעת פורים, ב־12 במרץ בהאנגר 11. "לא ממש אנדרגראונד ולא ממש קומרשל. פשוט לפוצץ את כולם באוויר מהרגע הראשון", הוא מספר, "ואני לא מהדי־ג'ייז שבאו לקדם את עצמם. אני לא באמת צריך". פוליטיקה? "הזהירו אותי שינסו לשכנע אותי להחרים את ישראל, אבל זה לא קרה, וממילא אני גם לא בוחש בטוויטר", הוא עונה. "ועבורי, מוזיקה היא הדרך לשבור מחיצות. היא חייבת להיות א־פוליטית, בלי לכפות דעה מסוימת. אני לא לוקח שום צד. אני כאן רק עבור המוזיקה והפאן".

הילד שכיכב על עטיפת האלבום האייקוני. "אף פעם לא שמענו ממנו"

יש צורך לספר מי הוא? קוק, 53, החל את דרכו כחבר בהרכב האינדי הצנוע 'ההאוסמרטינס'. במקביל החל לדג'ות בברייטון ומכר תקליטים בחנות כדי לשלם את שכר הדירה. עידן הרייב ותור הזהב של האלקטרוניקה הבריטית מצא אותו רעב ויצירתי. הוא עבר מדיג'וי ליצירת מוזיקה והפקה, בשלל הרכבים וכינויים שונים, כמו 'פריק פאוור' (עם הטיון Turn on, Tune in, Cop out שליווה פרסומת מצליחה), ה'מייטי דאב קאטס' ("א ריקי קיקי קיקי!"), או 'ביטס אינטרנשיונל' והלהיט Dub Be Good to Me. אמנות הסמפלינג במיטבה - מפוחית של אניו מוריקונה, באס של הקלאש, ונתח מ־SOS באנד. למרבה הצער, קוק שכח לבקש אישור לשימוש בסמפלים. "ועל כל מה שהרווחתי, שילמתי לפחות כפול. נותרתי מחוסל. עזוב את זה", הוא צוחק.

ואז הגיע האלטר־אגו פטבוי סלים. קראו לזה "ביג ביט": ברייק־ביט מפלצתי, עם פרוסות עסיסיות של פאנק, גיטרות, וכל מיני דברים קטנים ומגניבים שהוא שזר: "Right about now, the funk soul brother", הזכור מ'רוקפלה סקאנק', 'Praise you Right here, right now'. ואלבום אחד אגדי, 'Youv'e come a long way, baby', ועטיפה בלתי נשכחת: ילד שמן במשקפי שמש, מחייך, מעשן, עם כתובת על הטי־שירט: "I'm #1 so why try harder".

השאלה הכי מטרידה: מי היה הבחור הזה?

"אה, 'דה פט קיד'! ככה קראנו לו. והאמת שחיפשנו אותו ומעולם לא מצאנו. קנינו את התמונה שלו עבור העטיפה, אבל לא יכולנו להשתמש בה באמריקה. ומתישהו הוצאתי פנייה: אני מוכן לשלם לך קצת תמלוגים. ואף פעם לא שמענו ממנו. תשמע, התמונה הזו צולמה בסוף שנות ה־80, ועם הלייפסטייל של הפט קיד, זולל ומעשן כאילו אין מחר - אני לא משוכנע שהוא הצליח להישאר בחיים. מצד שני, אולי הוא עבר שינוי גדול - ורק אף פעם לא יידע, שהוא נעשה כזה אייקון בחצי השני של העולם".

"אתה יודע", צוחק קוק, "כל הדברים האלה נולדו כתאונה. הבריף תמיד היה, בוא נעשה את זה הכי פשוט, הכי לו־פיי, הכי מטופש שיכול להיות", הוא מספר. "למשל, הקליפ המפורסם של Praise You. בדיוק הייתי באל־איי, וערב אחד הגיעה למלון שלי קלטת וידיאו עם פתק בכתב יד, מספייק ג'ונז שאז עוד לא הכרתי. הוא צילם מישהו ברחוב - אחר כך התברר שזה הוא בעצמו - רוקד את 'רוקפלה סקאנק'. וזה היה מעולה! באותו זמן עשינו את הקליפ לשיר במיליון כסף, ופשוט שנאתי אותו. אמרתי לחברה: 'כזה אנחנו צריכים. קליפ שעולה כלום, אבל כולם יזכרו, והוא מעורר את הטראק'.

"וזה מה שעשינו בקליפ הבא. נדמה לי שהוא עלה 800 דולר. אותו דבר היה בהמשך, עם 'Weapon of Choice'. ערב אחד אני מקבל טלפון מספייק. 'תשמע, יש פה איזה עניין', הוא אמר לי, 'אני אוכל ארוחת ערב עם כריסטופר ווקן. והוא אומר לי, אני רוצה לרקוד בקליפ הבא שלך. רוצה לצלם את עצמי רוקד, כשאני עדיין צעיר ויכול'. או יס! הפעם גם הייתי צריך להשתתף, בתור שואב אבק. אלא שאשתי בדיוק ילדה והכריחה אותי להישאר בבית".

אתה מתגעגע לדור הזהב של הניינטיז?

"אני ממש נמנע מנוסטלגיה, בגלל שאני נעשה זקן. אבל מה שחסר לי מאותה תקופה זו החברות. פעם היית רואה די־ג'יי אחר, נניח בשדה תעופה, עם התיק שלו, וישר היינו מקשקשים, מה אתה משמיע ואיך. כי היינו 'המיעוט הנרדף'. היום? לכל היותר, 'היי', כזה סנובי. אז כן, מרגש לפגוש היום חבר'ה שאומרים, היי, רק בגללך נעשיתי די־ג'יי, וכיף לדעת שהיית חלק מדור הזהב. המעבר מהבחור הזה שמשמיע תקליטים בפינה, בחדר הקטן - למעמד של סופרסטאר. ונעשיתי כזה, מה יש בכלל להכחיש. רק שלפעמים אתה מבין שאתה מקבל פי 50 מדי־ג'יי, שהוא בטח לא פי 50 פחות טוב ממני. ולפעמים אפילו יותר טוב ממני. אבל אם אני לא אקח את הכסף - הוא יילך לפרומוטר" (צוחק).

ואיך אתה מעכל את ה־EDM וההתפוצצות המאוחרת באמריקה?

"תמיד הדהים אותי שזה לא קרה שם 20, 30 ואפילו 40 שנה קודם. רוב המוזיקה הרי מגיעה מאמריקה. אבל המוזיקה האלקטרונית והדאנס התחבאו במועדוני אנדרגראונד מטונפים, בעיקר של שחורים, ורוב האמריקאים לא רצו ללכת לשם, ואם בכלל שמעו - שנאו את זה. נוצר מצב שהדי־ג'ייז הגדולים זחלו לאירופה, כדי שבכלל ישמעו אותם - ואנחנו מכרנו בחזרה לאמריקה גרסה קצת יותר נקייה של הדבר הזה. בערך כמו מה שעשו הביטלס והסטונז אחרי הנדריקס.

"הבום הגדול של ה־EDM הוא כבר תולדה של האינטרנט. אנשים באמריקה פתאום היו יכולים לשמוע כל מה שהם החמיצו מגיל שנתיים. ובלי ללכת למועדון! ובאמריקה זה חתיכת סיפור - המועדון רחוק ואתה לא יכול לשתות, כי אתה צריך להיות מעל גיל 21. אתה מבין? 21! אחרי שארבע שנות הקלאבינג הכי טובות שלך כבר מאחוריך! (צוחק). EDM, בלשון המעטה, הוא לא איך שאני ראיתי את המוזיקה שלנו. אבל עדיף שאמריקאים במיד־ווסט יקשיבו לזה, ולא לקאנטרי אנד ווסטרן. וזה עושה קריירה לדי־ג'ייז, שפעם נהנו מקאלט סטטוס בלבד. אז בסך הכל זה בסדר".

והוא הפך לה־סמל של הדי־ג'יי הכוכב. מעמד־על, כזה שהוביל אותו עד לטקס הסיום של אולימפיאדת לונדון 2012, מציץ מתוך תמנון ענק, ומרקיד את הקהל הגדול ביותר שיידע כל די־ג'יי בעולם. "הרגשתי שזה יהיה הכישלון הכי נורא שיש", הוא משחזר. "בחזרה האחרונה שום דבר לא עבד. במשך שלוש שעות נאלצתי לטפס על סולם, לצאת דרך חור לגג, ולנפנף לאנשים בידיים. ועד שהתמנון הזה לא נפרש, הייתי בהיסטריה. אבל מהרגע שהכל הסתדר והצלילים נשמעו, הרגשתי פשוט גאווה עצומה. בדרך כלל אני לא מרגיש גאווה גדולה להיות בריטי. זה היה הרגע שכן".

בתור שגריר אומת הדאנס הוא הופיע עוד קודם בבית הנבחרים ממש, "חוויה מוזרה. כמו בחתונה, שאף אחד לא מכיר את השני. עם הקהל הכי נטול חוש קצב שראיתי", הוא צוחק, "אבל זה היה חיוני, כדי לעצור חקיקה שנועדה להגביל אותנו. באנו להגיד, גם די־ג'ייז, מוזיקה אלקטרונית ודאנס קאלצ'ר הם חלק מהתרבות של אנגליה והיצוא שלה".

* * *

ותמיד שמר אמונים לעיר שלו, ברייטון, שבה הכל התחיל, עם ה'ביג ביט בוטיק'. "רגע השיא בחיי הוא בלי ספק ההופעה בברייטון, מול 250 אלף איש. עברתי את כל קשת הרגשות האפשרית באירוע הזה", הוא משחזר. "כל העיר שלי הגיעה. ומה שיותר גרוע: כל האלכוהול נגמר. ומבחינת הבטיחות זה היה סיוט. עמדנו ממש לפני אסון. המשטרה הודיעה לי: 'סטטיסטית, שני אנשים ימותו הערב. אבל אם ההופעה תיעצר ומשהו ישתבש, הרבה יותר ייהרגו'. וזה היה פחד מוות. אני מופיע וכל הזמן אומר לעצמי, אנשים פה הולכים למות, כי הם שיכורים ומשתוללים ברחובות. ההופעה הזו עדיין חוזרת אליי בסיוטים".

תקופה ארוכה לא הותר לו לחזור ולהופיע שם, אבל היום הכל בסדר. קוק אדם אמיד, בעל נכסים בברייטון, והנקודה הישראלית - אחד מבעלי המניות של קבוצת הכדורגל, שבה מככבים כרגע גם בירם כיאל ותומר חמד שלנו, הניצבת בפסגת ליגת המשנה. "כדורגל עבורי הוא הדבר הכי חשוב בעולם. המממ, בעצם השני, כן", הוא מחייך, "אז אני לא רוצה לעשות מנחוס, אבל יש לי הרגשה טובה השנה. יש לי הרגשה שסופסוף נצליח לעלות ליגה, ובכך אגשים חלום שהוא מעבר לחלום הכי פרוע שלי".

יהיה אלבום חדש ל'פטבוי סלים'?

"מלכוד 22. עד שאעשה אלבום שלם, הפורמט הזה כבר לא יהיה רלוונטי. ואני כבר לא צריך להיתקע באולפן ולהשלים אלבום עבור מישהו אחר, לא מת על זה. בינתיים אני עושה סינגלים פה ושם. שמעת את הסינגל עם אידריס אלבה, מ'הג'וב הצרפתי'?"

בטח. מה לך ולסטרינגר בל?

"לא יודע, יש לנו אותו מנהל, אז נעשינו חברים. והרבה פעמים הוא מדג'ה לפניי. מה אתה יודע, אידריס גם רוצה להיות די־ג'יי. אז יש בינינו כבוד הדדי - הוא נותן לי ריספקט כי אני 'פטבוי סלים' והוא עולה לפניי. ואני מכבד אותו כי, מאן, הוא פאקינג אידריס אלבה!"

ג'יימס בונד הבא?

"גם הוא מאמין ככה. אני לא בטוח שזה יקרה".

ואחת לסיום: ההאוסמרטינס יתאחדו?

"מצטער, לא יהיה איחוד. סליחה, התשובה המעודכנת שלנו היא: 'אנחנו לא נתאחד עד שהסמיתס יתאחדו'. והסמיתס הרי הודיעו שהם לא יתאחדו עד שהמשפחה המלכותית לא תרד מכס המלוכה. אז ההאוסמרטינס יתאחדו אחרי ששני דברים חשובים ייפתרו קודם".