בדיוק כשחשבתי שכגבר ישראלי אשכנזי, חילוני, מבוסס, בוגר נהיגה מונעת (פעמיים!), דייר מוגן במחלקת התיירים של אל על ובעליה הגאה של דירה הנמצאת בבעלות בנק טפחות למשכנתאות, אין שום דרך שבה אני אצליח לראות בעצמי מקופח; בדיוק אז בא ד"ר גבריאל בוקובזה והרגיע אותי: אני הכי מקופח בעולם.

ד"ר גבריאל בוקובזה. "סיפרו לנו סיפור כוזב שאנחנו שולטים, כשבפועל הפכו אותנו לעבדים"

תאכלי אבק, מאיה בוסקילה.

ואני לא סתם מקופח; ברגע שאמרתי "כגבר", כבר שריינתי לעצמי מקום במחלקת המקופחים הגדולה — והבלתי מודעת — ביותר בהיסטוריה. אנחנו מונים, נכון לעכשיו, קצת יותר ממחצית המין האנושי, ואנחנו מקופחים מאז הרגע שבו ירדנו מהעצים — כנראה כדי להביא את המוצץ שנפל לילדה — ועד לרגע זה, שבו אנחנו תוהים אם ומתי נוכל לעזוב הכל כדי לחזור ולטפס עליהם.

אנחנו גברים. זה אומר שרובנו מספרים לעצמנו את הסיפור השקרי ביותר מאז ומעולם — זה לגבי שליטתנו בעולם — תוך שאנחנו נעים בהתמדה, כל אחד בדרכו ובקצב משלו, לעבר עתיד משותף וידוע: זה של תסכול רגשי, שתיקות ארוכות מדי, ניכור מול הורינו, נשותינו או ילדינו, אלכוהול במינונים גבוהים מדי, כורסה ישנה שאליה ניצמד באחרית ימינו כאל גלגל הצלה בודד שנותר מספינת חיינו.

מודלים גבריים. באטמן

נולדנו להפסיד, אומר בוקובזה, דווקא משום שאנחנו חיים את חיינו כמנצחים. "גברים מאמצים לעצמם דימוי כוזב של חזקים, פריבילגיים, בעלי יכולות שלנשים או לילדים אין, וככה הם מתנהלים בעולם", הוא מסביר. "אבל כשאתה מסיר את המסכה הזו, אתה רואה שהם בעצם מנוצלים, מדוכאים, מוחלשים, קורבנות, חווים כל הזמן מניפולציה כלפיהם. הם רק לא מספרים לעצמם שזה ככה, ולכן אנחנו מסתכלים על הדיכוי הכי שקוף שיש".

בוקובזה רציני לגמרי, וספרו החדש, "הדרמה של הגבריות החדשה" (מודן), הוא צלילה מאלפת, פוקחת עיניים, לתוך מעמקיה של החוויה הגברית בעולם שלא נעצר לרגע על מנת לקחת אותה בחשבון. חייו של כל גבר הרי מתחילים בהתנתקות הרגשית המכוונת, גם אם לא מודעת, של הוריו ממנו סביב גיל חמש על מנת לוודא "שלא יהיה פגיע ושביר", כדברי בוקובזה, ונמשכים בחייו הבוגרים — שבהם יידרש שוב ושוב להוכיח את גבריותו. "התבנית של גבר זה מישהו שהוא חזק מהכאב ויכול להכיל ולשאת מאמץ, סבל, הקרבה. אז אם גבר יבוא עכשיו ויגיד: 'כואב לי, קשה לי, אני לא בטוח שאני מסוגל', המחיר יהיה גבוה מדי — עצם המודעות הזו תפגע בגבריותו".

אני לא משוכנע שהרבה גברים צעירים יסכימו איתך. הם לא מרגישים "מנוצלים".

"הם לא מרגישים ככה כי הם מנוצלים, אבל לא מספרים לעצמם את זה, ולכן הם חיים בתודעה כוזבת. למשל צבא; מה המשמעות של זה? אתה לוקח את הגברים הצעירים של המדינה ושולח אותם למשימות ביטחון בשם המדינה, הטריטוריה, ההגנה, כל דבר, כשהמשמעות היא שהם צריכים להילחם ולהיפצע בגוף או בנפש. הנרטיב שהחייל הצעיר יאמץ, בעידוד החברה, הוא של 'גיבור' ו'מגן' ו'תעשה צבא ויהיו לך יותר אופציות באזרחות'. אבל האמת היא שלא; שמים אותך במקום שבו אתה יכול להיפצע ולהיהרג או לסבול מפוסט־טראומה, כמו שקורה להמון חיילים".

גבורה לצד פגיעות, אלימות לצד רוך. מועדון קרב

לא מבינים את זה?

"חלקם ממשיכים לספר לעצמם שהם גיבורים, אחרים אומרים לעצמם את האמת: 'וואלה, שמו אותי פה כי אני בשר תותחים. אני מוקרב. ואני בסכנה כרגע'. כל הגברים במערכת ההיררכית הזו עוברים דיכוי כל הזמן. אבא שלי, למשל, היה איש שב"כ ונדרש להקריב את הפן המשפחתי שלו — אבל לא סיפר לעצמו שהוא מקריב, אלא שהוא תורם למדינה, שיש לו תנאים טובים וכן הלאה".

אז הגבר תמיד מקופח?

"בכל דבר. כשמחליטים את מי להקריב במצב לחץ — אז קודם כל את הגברים, ורק אז נשים וילדים. תרבותית, זה גברי להקריב את עצמך. זאת הגלולה שנותנים לגברים לבלוע כדי שיסכימו לזה. קח, למשל, את המקרה של הטיטאניק; אם היית אישה במחלקה הראשונה של הספינה, היו לך 97 אחוז סיכוי להינצל. אם היית גבר במחלקה אחרת, היית גמור — 85 אחוז סיכוי שתמות. נשים וילדים הם לכאורה חסרי ישע יותר".

מודלים גבריים. סופרמן

אם אונייה טובעת ויש מספר מוגבל של מקומות בסירות ההצלה, האם לא נכון יותר להציל קודם אותם?

"לא. גברים לא צריכים להיות אלה שמוקרבים באופן אוטומטי. זה מין אקט ג'נטלמני כזה, וזה משהו שגברים צריכים להיות מודעים אליו; אם אתה גבר — ובפרט גבר מוחלש כלכלית — רוב הסיכויים שינצלו אותך, ידפקו אותך, ימיתו אותך. לפחות תדע את זה. אל תגיד 'אני גבר', אלא: 'אני גבר, איזה פחד'. אני רוצה שגברים יידעו מה המשמעות של להיות גבר; להיות במעמד המועדף להקרבה.

"נניח, אם אישה מידרדרת לזנות ומתה, קמה סערה ציבורית גדולה: איך החברה נתנה לאישה להידרדר למצב כזה. אבל לעולם לא תשמע דיווח תקשורתי לגבי 'איך נתנו לגבר, כגבר, לטפס על הפיגום שממנו נפל אל מותו'. גבר יכול לטבוע, ליפול, להיות מוקרב במלחמה — זה תפקידו. אף אחד לא יתייחס לזה כאל מוות מגדרי. ואני רוצה שידברו על זה. שנהיה מודעים לזה". 

פיצול אישיות

בוקובזה, 43, דוקטור לפסיכולוגיה, מטפל פרטי, מרצה וחוקר באוניברסיטת תל־אביב, לקח בעבר את הגבריות שלו למקומות בלתי צפויים. כילד נדד עם הוריו בין ירושלים, ימית, אשקלון, לונדון ורעננה, וכבוגר התפרסם, פה ושם, בהתחברותו לקבוצות חסרי בית ונוודים מבחירה. בוקובזה היה חלק מקבוצה של לקטים־מטיילים, התגורר תקופה בקומונה, חלף דרך צמחונות, טבעונות ומערכות יחסים עם נשים שמעולם לא הבשילו למחויבות ארוכת טווח. כשנסע במסגרת הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית לשנה בהרווארד, לקח איתו רק כמה בגדים ומזוודה מלאה ספרים. "כסף היה משהו שלא ספרתי בכלל. האמנתי שאני צריך לחיות חיים רגשיים, קרובים לטבע, לבני אדם, לנשים, לאהבה — אבל לא לדברים בורגניים. היום נרגעתי; כל הריהוט שאתה רואה פה זה מאיקאה".

אנחנו נפגשים בדירתו השכורה שבמרכז תל־אביב — עדיין ללא סממנים בורגניים דרמטיים מדי — כשבוקובזה מיושב מאי פעם בעבר — ביחס לעצמו, כמובן; לפני חודשיים נולד בנו הראשון, אורי, שאותו הביא לעולם בהורות משותפת, ומבלי שיחלוק את חייו עם האם. "שילמתי מחיר של בדידות וחריגות על החיים שחייתי, אבל זה נתן לי איזו פרספקטיבה אחרת על דברים. יכולתי לקפוץ באוויר מתוך המים ולראות איך האוקיינוס נראה, בניגוד לדג שלא מזהה מים. לפחות זה מה שאני מספר לעצמי".

השאלה שממנה החל העיסוק הנוכחי שלו בגבריות היא השאלה הרלוונטית היחידה: האם אבא שלו מרוצה ממנו עכשיו? "במשך הרבה זמן העסיק אותי הקשר בן־אב, חקרתי את זה והעברתי סמינר בנושא, ואז הבנתי שמקור העניין הוא לא האבהות, אלא הגבריות, הדרך שבה גבר מגדיר את עצמו".

וולטר וייט משובר שורות. הכפילות שמדגימה את הפיצול הרגשי המכתיב לבסוף את גורל כולנו כגברים

והעיסוק בגבריות עזר לך לפתור את העניינים מול אבא?

"אבא שלי היה קרייריסט בכיר בשב"כ, וכמעט לא ראינו אותו. הוא היה אב נעדר כמו הרבה גברים, ודיבור רגשי יותר, הליכה יד ביד, או יד על השכם, או 'בן, ספר לי על דברים שמציקים לך' — לא היו. זה דבר שאבא שלי כמעט נכה בו. ושמתי לב שלהרבה גברים בסביבה שלי, כולל חברים הכי קרובים, יש את הלקות הזו, את הקושי להתחבר רגשית או לחשוף את החלקים הכואבים ולפעמים המושפלים שלהם. הם מאמינים שזה חסום או נטוש אצלם".

אולי כולנו, כגברים, קצת נכים רגשית.

"תראה, גברים הם לא יצורים חסרי רגש. יש לנו הכלה, יכולת להרגעת חרדה, נדיבות לב, אבל כשאנחנו מוצאים את עצמנו בתוך סיטואציות רגשיות אמיתיות, רבים מאיתנו מאבדים את זה. מטופל שלי למשל, שרצה לדבר עם אבא שלו על היחסים ביניהם, בא לשיחה הזאת ונתקעו לו המילים בגרון. והוא אדם מאוד כריזמטי, אינטליגנטי, יש לו עובדים, הוא יכול לדבר על כל סיטואציה, אבל כשהוא בא לדבר עם אבא שלו על המקום הרגשי, המילים פיזית נתקעות לו".

המחקר של בוקובזה הוביל אותו לזהות את המקום שבו כל גבר מתפצל לשניים: הגבר שהוריו מצפים ממנו שיהפוך להיות, והגבר הפגיע יותר, שנשלח לגווע בקרחונים איפשהו. בפתיחתו המסחררת של הספר סוקר בוקובזה את הגיבורים הגבריים הגדולים — משמשון הגיבור, הרקולס, אכילס והמלט, ועד טרזן, סופרמן, ספיידרמן, באטמן, וולטר ווייט, דקסטר וגיבורי "מועדון קרב" — ומראה את הכפילות שבהם, שמדגימה את הפיצול הרגשי המכתיב לבסוף את גורל כולנו כגברים. "גבורה לצד פגיעות, תפקוד ומיומנות מושלמים לצד חוסר אונים, ביטויי אלימות ורצחנות לצד רוך עמוק. נראה כאילו כל גבר נושא עימו אני אחר... גיליתי עוד ועוד את חיי הנפש הכפולים של גברים ואת חוסר היכולת להכירם באמת".

את פיצול האישיות הזה תולה בוקובזה בנקודה ההיא בילדות, נקודת הסירוס הרגשי, שבה הילד נדרש להתחשל, ואת האופן שבו הוריו — ואביו בעיקר — עוברים לשפוט אותו על סמך הישגיו, שבהתאם הופכים להיות מרכז חייו. "בשלב מסוים הבנות ממשיכות להיות מטופחות רגשית, והבנים עוברים חינוך ספרטני בדרך זו או אחרת", בוקובזה אומר. "גם אבא שלי, כמו מרבית הגברים, התנה את האהבה שלו בהישגים, וכל דבר שהיה קשור להבעת רגשות מצידו היה קשור להישגים שלי. אני זוכר שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי רק כשקיבלתי דוקטורט. אז הבנתי מה צריך לעשות כדי לקבל אהבה בבית הזה. עכשיו אני יודע שכמו רוב הגברים, הוא לא גבר שלא מרגיש. כשנולד לי תינוק, זה ריגש אותו ברמות־על, והוא לא הצליח לדבר על זה. אני יודע, ראיתי, הסתכלתי בעיניים שלו. אבל הוא לא הצליח להפוך את זה למילים, לשיחה".

אתה מרגיש שהגשמת את ציפיותיו?

"אני יודע שהוא מאוד גאה בי. אני מופיע לפעמים בטלוויזיה, כותב בעיתון, אני מנסה כמיטב יכולתי לעמוד באיזה סטנדרט, אבל אני לא יכול להגיד בשמו אם הגעתי להישגים הרצויים או לא. רובנו לא יכולים אף פעם לממש את מלוא הציפייה של האב להישגים. אז גברים הגיעו להישגים אדירים — אבל באיזה מחיר? אף הישג לא יצליח להגשים לגמרי את הציפייה, וגם המוצלחים שבגברים יגידו, 'חבל שאבא לא פה בשביל לראות'".

אבל הנה, יוצא לך ספר. תהיה בעיתון.

"וכמה זמן זה יחזיק, חודש? גבר צריך כל יום להוכיח את גבריותו. אתה חושב שביבי מאמין שבנציון מרוצה ממנו? בינו לבינו, זה אף פעם לא מספיק. תמיד יכולות להיות עוד איזו יחידות דיור לבנות בשטחים".

אז אנחנו צריכים כל הזמן להשיג דברים? 

"כל הזמן. גבריות זו זהות ללא תעודת ביטוח, וזה דבר מאוד מדכא. לא יניחו לך אף פעם. בכל בוקר כשאתה קם לחיים הרגילים שלך אתה צריך, בדרך זו או אחרת, להוכיח שאתה גבר. אתה צריך לתפקד במיטה — כל הזמן זקפה, אחרת אתה גמור. המטלה של הפרנסה כל הזמן עליך. אם יש איזשהו איום באלימות — אתה צריך להיות כל הזמן נכון ודרוך. אם יש איזו מטלה, משהו להרים או לתקן, יסתכלו עליך כגבר. אם בא ג'וק, ואתה גבר שפוחד מג'וקים, תזדקק להרבה הומור עצמי".

אתה טוען שגברים צריכים להרוויח את הגבריות שלהם. מה לגבי נשים?

"ההבדל הקריטי הוא שאישה שלא תשקיע, נניח, במראה החיצוני, אולי תיחשב פחות אטרקטיבית, אבל היא לא תיחשב ללא־אישה. אבל אם גבר לא יעמוד במבחני הגבריות, הוא אשכרה ייחשב ללא־גבר. וישראל זו דוגמה קלאסית — אני אפילו לא יודע אם זה קיים בשפות אחרות, אבל לא רק שכאן אתה צריך להיות גבר, אתה צריך להיות גבר־גבר. והגבר הישראלי הוא לדעתי אחד המדוכאים שבגברי העולם; הוא חי בלחץ כלכלי גבוה, ברמות משתנות של איום ביטחוני, בחברה עם פערי הכנסה אדירים ובניסיון נואש לא לצאת פראייר. רק שמבחינת שעות העבודה, המסים, השחיתות השלטונית, מחירי הנדל"ן, חוסר היכולת לייצר שינוי וחוסר המודעות שלו לזה שמנצלים אותו — יש לך את הפראייר המושלם".

קיר הזכוכית

ההורות הטרייה לימדה את בוקובזה משהו כמעט טריוויאלי: שישראל אינה מאמינה באבהות. הזמן שהוא מצליח להעביר עם בנו — "שלוש־ארבע שעות לכל היותר ביום טוב" — זניח בעיניו ביחס למה שהיה רוצה. "נשבר לי הלב על השעות שאני לא יכול לבלות איתו, והורות היא בעיניי חרך הצצה טוב להרבה גברים כדי לראות את הדיכוי שהם עוברים. אבא שרוצה להיות יותר מעורב ייתקל בקיר זכוכית. רק מאז קיץ 2016 יש בכלל שישה ימי חופשת לידה לגברים בישראל. עד אז היה יום אחד — יום הלידה. שמע, צוחקים עלינו בעיניים, בן אדם. נולד לך ילד! אין הרבה אירועים שמשתווים לזה, אם בכלל. יום?! ואם אחר כך אתה רוצה איכשהו לאזן בין קריירה להורות — בום! עוד קיר זכוכית. תצטרך לשלם מחיר כלכלי, להתחנן, להתחנף, לריב עם העולם, לשקר, להגיד שאתה בא, להעביר כרטיס ולא להיות — ולרוב לא תצליח. אין לך סיכוי".

גם נשים לכודות בקונפליקט שבין משפחה לעבודה.

"אז וולקאם טו דה קונפליקט, נשים. פתאום הן משתוממות — מה נעשה? איך נצליח ליישב בין הורות לקריירה? אצל גברים, מי בכלל שואל אותם. כבר פתרו להם את זה עוד בימי האדם הקדמון: למי אכפת הקשר האישי שלך עם הילד? לך תביא כסף. בשר. לחם. אז אני רוצה להיות עם הילד שלי, אבל החברה לא מאפשרת לי את זה. זה גזל בעיניי".

בהתאם, בוקובזה תומך בביטול חזקת הגיל הרך, בבחינה ממשית של המצב הכלכלי של שני הצדדים בפסיקת מזונות — כך שלא בהכרח האב יידרש לשלם — ובמהפכה בתפיסת הגברים כהורים. "יש גם דיבור נשי מאוד אגרסיבי כלפי גברים, שמשאיר את ההורות כאילו בטריטוריה שלהן. כאילו הגברים הם סוג של אוטיסטים או מטומטמים באיזושהי צורה. זה סוג הדיבור בקבוצות נשים באינטרנט.

"כשסיפרתי לנשים שאני כותב ספר על הנפש הגברית, זה היה: 'מה? כמה עמודים יהיו שם?' אין אף אוכלוסייה שתפנה כלפיה צחוקים כאלה ולא תיחשד בדעות קדומות או בגזענות. נסה להגיד על אוכלוסיית הנכים, השחורים, היהודים או הנשים שהם מטומטמים או חסרי רגש. רק הגברים הלא מודעים לעצמם סופגים את זה בלי להבין שאלה בליסטראות".

אולי כי אחרי הכל, אנחנו עדיין שולטים בעולם?

"אני חושב שסיפרו לנו סיפור כוזב שאנחנו שולטים לכאורה, כשבפועל הפכו אותנו לעבדים. אני לא מכיר אף גבר ששולט".

ברוב מוקדי הכוח הפוליטיים והכלכליים בעולם עדיין יושבים גברים.

"זה ברור. כ־90 אחוז מהמיליארדרים בעולם הם גברים. ברוב הפרלמנטים בעולם, הממוצע הוא 80 אחוז גברים. מוקדי הכוח — צבא, משפט, פוליטיקה — נשלטים ברובם על ידי גברים. אבל זאת אשליה. קח את הפרופורציה של הגברים האלה ביחס לשאר גברי העולם או אותה חברה, אותה עיר, אותה אוניברסיטה, ותראה שזה בערך שבריר אחוז מכלל הגברים. מרבית הגברים הם חסרי הון, שכירים, עובדים מאוד־מאוד קשה, אין להם כמעט נכסים, אין להם כמעט שום סוג של כוח".

ולנשים יש יותר כוח במקומות האלה?

"גם נשים מוחלשות וסובלות. אבל הספר הזה אומר: יש התייחסות עצומה לסבל של הנשים, אבל לגברים בכלל לא".

היית אומר שהעולם כיום נוח יותר לנשים?

"אין ספק שברמות מסוימות גם נשים לפעמים חסרות זכויות, אבל לגבי מודעות של אדם לעצמו ולזהות שלו — אי־אפשר להשוות בין הזהות המגדרית של נשים כיום לבין גברים. כשטראמפ נבחר לנשיא — על מה יצאו לצעוד מיליוני נשים ברחבי העולם? על הסקסיזם שלו. על סוג כזה של דיבור סקסיסטי ופוגעני. אתה חושב שאם איזו מנהיגה, או מנהיג, היו מדברים בצורה פוגענית נגד גברים, גבר אחד היה יוצא להפגין עם שלט? בחיים לא. המודעות העצמית של נשים אחרי מאה שנות פמיניזם ויותר היא כל כך הרבה יותר גבוהה מזו של גברים".

אולי כי נשים נפגעות הרבה יותר במרחב הציבורי.

"כמו שנשים מאוימות להיפגע מינית, גם גברים נמצאים באיום מתמיד להיפגע פיזית. מישהו תמיד יכול לבוא ולהרביץ לך. מחקרים שאיגדו נתונים מאלפי משתתפים הראו כי כאשר יש דיווח על אלימות בתוך קשר זוגי, החלוקה היא סימטרית בין גברים לנשים. אבל אם גבר כזה יתלונן, ילגלגו עליו: 'מה, אשתך מרביצה לך? אתה לא גבר מספיק לשים לה גבול?' לא רק שלא תהיה סולידריות, להפך — מצבו יוחמר. ערכו הגברי יירד. הוא יעדיף להשקיט ולהתבייש בזה".

אולי טראמפ ניצח כי מודל הגבריות של אובמה לא היה גברי מספיק?

"אובמה הציג מודל אחר של גבריות, מאוד מודע ורגיש. אבל טראמפ יוצא נגד הדיבור שאמור להקטין גברים ולשים אותם במקומם, ולכן גברים תומכים בו. הוא אמנם עושה את זה בדרך הכי וולגרית שיכולה להיות ותוך השפלת נשים — אבל האופן שבו הוא מחזיר למי שמדכא גברים גורם להזדהות של גברים איתו. כי הוא אומר את מה שלהם כבר אסור לומר".

מהפכת הקטיפה

בוקובזה רוצה לראות במהפכה גברית שקטה — "מהפכת קטיפה", כדבריו — שתתחיל ליישר קו עם הישגי המהפכה הפמיניסטית. "הספר הזה קורא להתקוממות גברית של שיבה לתודעה", הוא אומר. "לראות את המציאות לא כפי שסיפרו לך שהיא מגיל אפס".

אלא שכדי שדברים ישתנו, נדרשת קריאת תיגר אמיתית על תפיסת הגבריות הנצחית ועל מודלים כמעט אינטואיטיביים של חינוך ילדים, והמצב בינתיים לא נראה טוב. כמו שגם בוקובזה מודה, "יש הבדלים עצומים בבריאות הנפשית בין נשים לגברים בגילים המאוחרים, ולאורך כל מעגל החיים, אגב, יש פי שלושה או ארבעה יותר גברים שמתאבדים מאשר נשים, כולל התמכרות לאלכוהול וכדורים וסמים. וכמובן, הגברים מתים מוקדם יותר".

איך נושיע את עצמנו? אני מציע לבוקובזה שייתכן שזה יקרה מעצמו והשינוי כבר בדרך, בעיקר אם נביא בחשבון שיותר ויותר גברים מוכנים להודות בחולשותיהם. ובוא ניזכר, אני מציע, בנירו לוי ואיציק זוהר מתיישבים בבית "האח הגדול" ומודים שאין ביכולתם לעזור לנשים שם ולהרכיב עבורן מיטה של איקאה, כי זה גדול עליהם. "הגבריות של נירו לוי או איציק זוהר אינה מוטלת בספק בציבוריות הישראלית", בוקובזה מסופק. "חלקה אולי קצת פרימיטיבית, אבל מאוד גברית. אני יכול להתחבר בהקשר הזה למה שהמשורר פבלו נרודה אמר פעם: לפעמים אני מתעייף מלהיות גבר.

"פעם גרתי עם חברה וחזרנו מטיול אופניים מאוד ארוך, והייתי ממש גמור, והיו איזה שמונה מדרגות והיה צריך להרים את האופניים לדירה. העליתי את שלי ונשכבתי על הספה, ואז היא קוראת לי מלמטה: 'גבי, גבי, בוא תעלה גם את שלי'. עכשיו ראבק, שמונה מדרגות! גם היא יכולה לעשות את זה. אמרתי לה: תשמעי, מותק, אני גמור. 'נו, בוא!' זה התפתח לריב. וואו, איזה ריב. היא נעלבה עד עמקי נשמתה שכגבר לא באתי לעזור לה. ואני יוצא נגד זה. מה קרה? לפעמים נמאס לי להיות גבר. לפעמים לא רוצה להתקין מיטת איקאה. מצד שני, עם כל אי־הנעימות, יש לי הרגשה שאם, נניח, שיר אלמליח הייתה מבקשת עזרה, הייתה שם מיטה מדוגמת בתוך דקות, וגם היו שואלים אם היא לא בודדה במיטה הזאת". •