לפני שנתיים, אחרי שסיימה את שירותה הצבאי כסמב"צית בעזה, בישרה גל ויינר לאמה שהיא ממריאה לדרום אמריקה. לבדה. "כל החיילות ששירתו איתי חלמו על דרום אמריקה, זה היה החלום שהחזיק אותנו בחמ"ל ולא תיכננתי לטייל לבד", מתנצלת ויינר, כיום סטודנטית לקולנוע, "אבל לא הייתה לי ברירה. הבנות שקיבלו כסף מהוריהן השתחררו וטסו. אני הייתי חייבת לעבוד שנה וחצי כמלצרית בשביל לממן את הטיול".
"ואני נכנסתי להיסטריה שחבל על הזמן", משחזרת אמה, הסופרת אורלי קראוס־ויינר. "גידלתי את גל בלי גבולות, איפשרתי לה את כל מה שהיא רצתה לעשות, היא יצאה למועדונים עד אור הבוקר בתנאי שפעם בשעה סימסה לה שהכל בסדר. מאז שגל הייתה בת 14 התחלתי לעשות אימונים ב'לשחרר'. אבל רק כשהגיע רגע האמת — טיול בדרום אמריקה — הבנתי עד כמה זה קשה".
כיוון שלא רצתה להשליך את הפחדים שלה על בתה היחידה, קראוס־ויינר, 57, גייסה לעזרתה את הדמיון הפורה. לדבריה, "זו הדרך שלי להתמודד. אני תמיד מדמיינת את התסריטים הכי שחורים שעלולים להתרחש ואז עושה לעצמי אנאליזה ובודקת איך אגיב ומה אעשה אם וכאשר יקרה אסון כזה או כזה. ידעתי שגל נכנסת לאתר 'למטייל' כדי לחפש פרטנר לטיול ואז עלתה במוחי תוכנית הזויה".
כמה הזויה?
"הכי הזויה בעולם", מעידה בתה ששמעה על התוכנית רק שעות אחדות לפני שנפגשנו לראיון משותף. "אני לא יודעת מה הייתי עושה לך אילו היית מיישמת את התוכנית שלך", היא מסננת לעבר אמה.
"תיכננתי להיכנס לאתר 'למטייל' ולחפש איזה בחור חסון ונחמד שישמור על גל, בלי שהיא תדע, כמובן", אמה מתוודה. "שמעתי שהמוצ'ילרים מתחילים ליצור קשרים כבר במהלך הטיסה ליעד, אז תיכננתי שבמטוס הוא ייגש אליה או יתיישב לידה, כאילו במקרה. לא היה אכפת לי לשלם לו משהו — לא את כל הטיול, אלא משהו סמלי. ידעתי שאבא של גל יצחק עליי אם ישמע על המזימה, אבל תיכננתי לבקש ממנו השתתפות במימון השמירה. בדמיון שלי הרחקתי לכת וראיתי איך אני עורכת מבחני קבלה למועמדים, בוחרת את המתאים ביותר ונפגשת גם עם הוריו כדי שנוכל לשמור על קשר כשהילדים שלנו במסע".
במקביל למשחקי הדמיון, צצו לה שאלות הגיוניות. "פתאום חשבתי על האפשרות שהשומר יתאהב בבתי. הרי גל מקסימה, מי לא יתאהב בה? אז מה יהיה? עניתי לעצמי 'לא נורא, היא תחזור מהטיול עם בן זוג'. אבל אז שאלתי את עצמי מה יקרה אם גל תתאהב בו והקשר ביניהם יהפוך לרציני. איך אוכל להסתיר את הסוד הזה? איך גל תגיב כשתגלה ששני האנשים הכי אהובים עליה שיקרו לה במשך שנים?"
"הדעות שלי ליברליות, כמו של אמא", בתה מבהירה. "בגידה, בעיניי, זה לא האקט המיני. סקס זה סתם. בגידה זה השקר וההסתרה".
הזוגיות מתה כי היינו הפוכים
המזימה ההזויה לא יצאה לפועל מפני שבסופו של דבר גל מצאה ידידה מהצבא שחברה אליה לטיול בדרום אמריקה, אבל הדמיון של קראוס־ויינר לא פעל לחינם. בימים אלה, 20 שנה אחרי שארזה את חוויותיה כדיילת בספרה הראשון, "התרוממות" ("שכבר מכר קרוב למאה אלף עותקים והלוואי שייצא במהדורה מחודשת") היא משיקה את ספרה ה־17, "המדריך לשוברות הלבבות" ("ידיעות ספרים") שלדבריה הוא הקרוב ביותר לחייה האישיים. יסמין, גיבורת הספר, היא בתו של איש צבא שגדלה בין שני בתים. בתה, גל ויינר, הייתה בת 8, כשאמה התגרשה מאביה, תת אלוף (במיל') בנצי ויינר, שכיום גר בפוריה־עילית, בסמוך לשלוש בנותיו מנישואיו הראשונים ומשקיע בנכדיו.
"אני לא זוכרת את הגירושים כטראומה", מספרת גל, "אבל אני זוכרת שמדירת גג גדולה עברנו לגור אצל סבתא בפתח־תקווה, ואמא עבדה באיזה מאה עבודות כדי לפרנס. היא אף פעם לא אמרה 'אין לי כסף' מפני שלא היה צורך להגיד. הבנתי שהמצב קשה".
"אני שונאת את הספרים שבהם הגיבורה אומרת 'התגרשתי בגלל שהיה לי משעמם'. לא היה לי אף רגע משעמם עם בנצי, שהוא טיפוס דרמטי ושנון וצבעוני", מספרת קראוס־ויינר, "אבל היינו שני אנשים מאוד דומיננטים עם תפיסות עולם מנוגדות. גל ידעה שאבא שלה ימני ואמא שלה בצד השני. כילדונת בת שלוש היא לא רצתה לגלות לי שאבא לקח אותה לטיול בנחלת בנימין ואמרה לי 'היינו בנחלת בן־שמאל'. גל לא שמעה מריבות מפני שלא רבנו, אבל כל הזמן החלפנו בינינו עקיצות שכלפי חוץ נראו משעשעות. אנשים אמרו לנו 'אתם כמו מוני ובר־אבא' והציעו שנמכור כרטיסים להופעה".
רצית שגל תהיה בת יחידה?
"מאוד. לדעתי, הורים לשני ילדים ומעלה הם גיבורי ישראל וראויים לצל"ש. עד גיל 30 בכלל לא רציתי ילדים מפני שהחיים שלי היו עליזים ותוססים ורצופים במסיבות. חששתי שילד יפריע לי לחגוג וגם חשבתי שלא מגיע לילד אמא כזאת. כטיפוס טוטאלי רציתי להעניק את כל כולי לבתי היחידה, כדי שהיא תהיה הכי מאושרת בעולם מפני שהאושר שלי נובע משלה. רק לאחרונה, בעקבות קורס תטא הילינג שבו התחברתי לתת המודעות שלי, הבנתי שהטלתי עליה עול. אם האושר שלי נובע משלה אז תפקידה לשמח אותי".
גירושים זה צעד לא כלכלי
גירושים, לדבריה, הם "צעד לא כלכלי, גם לאנשים הכי מסודרים. עשיתי הכל כדי לפרנס את שתינו — מהוראת ספרות בתיכון 'בליך' ועד לעריכה בעיתון חרדי. כשיכולתי להרשות לעצמי לשכור דירה פיצפונת, שאפילו לא היה בה מקום לרהיטים שפיניתי מהפנטהאוז, שמעתי את גל אומרת לחברתה 'זה לא נורא שהדירה קטנה, העיקר שהיא מלאה בחום ואהבה' וזה ריסק לי את הלב. אם גל הייתה מתפרקת גם אני הייתי מתרסקת".
למרות שרצתה שבתה תשרת בגלי צה"ל כעורכת מוזיקלית ("היא ניגנה שמונה שנים בקרן יער") קראוס־ויינר חתמה על טופס הסכמה לשירותה בעזה ("בתקופה שבה נפלו שם פצמ"רים וקסמים על בסיס יומי, במשך שנתיים לא ישנתי") וכמו כל אמא הרעיפה עליה עצות. "הספר הזה נכתב מתוך חמלה גדולה על דור ה־Y וגם על הוריו", היא מסבירה. "כיום ההורים לוחצים על ילדיהם להיות מושלמים בכל התחומים, להצטיין בלימודים, לבחור בעבודה שמכניסה הרבה כסף, להתחתן עם נסיך ולחיות באושר ועושר. לי לא בוער שגל תתחתן ומעולם לא הטפתי לה לתפוס מיליונר. אם כבר, שתנצל את השכל שלה כדי להפוך למיליונרית. הרבה יותר חשוב לי שהיא תהיה בטוחה בעצמה ותאהב את עצמה".
"הקשר בינינו מאוד סימביוטי", בתה מעידה. "היא הרבה יותר מאמא. היא אשת הסוד שלי ופסיכולוגית וגם שותפה לדירה. בעצם, אני השותפה לדירה שלה ושל בן זוגה. את הספר החדש שלה עוד לא קראתי. אין לי זמן. אני בתקופה של בחינות והגשת עבודות ויש לי חמש משמרות בשבוע, במסעדה".
האם יסמין, גיבורת הספר, תזכה באושר בזכות ההיצמדות לבלוג "המדריך לשוברות הלבבות"?
"אל תעשי לי ספויילר", מבקשת קראוס־ויינר, "אבל הסוף טוב. בכל הספרים שלי יש האפי אנד. העצה הכי טובה שאני נותנת לעצמי היא להמשיך להתעלם מהמלעיזים שטענו וימשיכו לטעון שהפי אנד זה קיטש. קונדרה אמר שקיטש הוא הסירוב לראות את החרא שיש בעולם. אני לא מתעלמת ממנו, אבל תמיד אבחר להסתכל על חצי הכוס המלאה".
