שבת 24 ביוני 2017
ידיעות אחרונות
קורין זאבי־וייל ותמי גינזבורג (מימין) עם ילד סורי ועובדי סיוע גרמנים. "אנחנו מתמכרים לעזרה, לאדרנלין, ולפעמים לא יודעים איפה לעצור כדי להתרכז בנו"
המוסף לשבת • 09.02.2017
שבר סורי, תיקון ישראלי
פליט מדמשק בורח מביתו, יוצא למסע מפרך ברחבי אירופה, מגיע לברלין וזוכה לקבלת פנים מפתיעה: אנשי "הקואליציה הישראלית לטראומה" נפגשים איתו ועם מטפליו כדי לסייע בהתאקלמות בארץ הזרה "הסורים מתוסכלים מכך שהגרמנים לא תמיד מבינים מה הם עברו", אומרת פסיכולוגית מהקבוצה, "אנחנו מקבלים אותם טוב יותר" המהגרים, מצידם, עוברים סדרת תרגולים מיוחדים ונדהמים: אחרי כל מה ששמעו בסוריה על ישראלים, הם פוגשים פתאום בני אדם
יניב חלילי, ברלין

צלקת ארוכה נמתחת על לחיו השמאלית. כשהוא נדרש להיזכר בעברו, עיניו מתכווצות, והצלקת זעה, כאילו מנסה להתאים את עצמה לסיטואציה ולהיזכר בסיבת היווצרה. "הצלקת לא מאוד הרואית", הוא מתנצל בחיוך ומסביר שזה היה חוט תיל על גבול יוון־מקדוניה, או מקדוניה־סרביה — "אני כבר לא זוכר איזה גבול היה איפה" — שהעניק לו מזכרת ממסע העוועים שעבר משכונתו המופגזת בפאתי דמשק עד למקלט הזמני בברלין.

 

הוא הגיע לכאן לפני כשנה, בן 29, אבל על פניו סימני עייפות של מי שראה ועבר הרבה. רק הבגדים הטרנדיים שלגופו מזכירים שמפעם בגופו לב של אדם צעיר, שלא עוסק בפוליטיקה ורק רוצה לחיות. את זהותו אסור לחשוף. "הרשויות בסוריה קוראות הכל, גם עיתונים ישראליים, והן ימצאו את בני המשפחה שלי, ואז הלך עליהם", הוא מסביר.

 

לפני 11 שנה התחיל לעבוד בצלב האדום הבינלאומי. כשהחלה מלחמת האזרחים, נקרא לעבוד עם מוסדות הפליטים של האו"ם. באותה תקופה הוציא השלטון צו האוסר על הפגנות, אבל הוא וחבריו מצאו שיטה. "כל יום שישי היינו הולכים למסגד, ואחרי התפילה היינו מתחילים בהתפרעויות. בחסות ההמון יכולנו להפגין יחסית בביטחון, עד שהאנשים של אסד התחילו להשתיל סוכנים סמויים בהפגנות כדי לאתר את המארגנים ולעצור אותם. המשטרה הייתה מגיעה ומפזרת אותנו בגז מדמיע".

 

לפני שנה וחצי החל להתהדק החבל סביב צווארו. בני משפחתו חוו התנכלויות מצד גורמי השלטון בגלל עבודתו בצלב האדום, והוא ואשתו החליטו לעזוב את סוריה. הם שילמו כסף למבריח, שהסתיר אותם ברכבו ונסע איתם לביירות. ממנה המשיכו בני הזוג לאיסטנבול, וכעבור ימים אחדים החלו את מסעם ליוון. הם נסעו לאיזמיר, ושם עלו עם 40 פליטים נוספים על סירה קטנה — "כל כך קטנה, שאסור היה אפילו להתעטש, כי כל תזוזה הייתה יכולה להפוך את הסירה ולגרום לה לטבוע".

 

קורין זאבי־וייל בפעולה. "פליט סורי שמגיע לברלין הופך לאדם אנונימי, ללא זהות, תלוש"
קורין זאבי־וייל בפעולה. "פליט סורי שמגיע לברלין הופך לאדם אנונימי, ללא זהות, תלוש"

 

12 שעות הפלגה הביאו אותם לאי היווני סאמוס, שם פגשו פליטים נוספים. כעבור יממה עלו על אונייה לאתונה, ומשם החלו מסע יבשתי לעבר הארץ המובטחת — גרמניה. "לקחנו אוטובוס לגבול מקדוניה, משם רכבת לסרביה, וממנה אוטובוס לקרואטיה", הוא מאמץ את זיכרונו, "ואז רכבת לגבול קרואטיה־סלובניה, ושם הורידו אותנו והעלו אותנו על אוטובוס לאוסטריה. ואסור לך לרדת באמצע. אתה עובר מגבול לגבול, כמו חבילה שאף אחד לא רוצה לקבל. בכל גבול המתינו חיילי המדינה שאליה הגענו, ערכו לנו בדיקה גופנית, בדקו את החפצים וחילקו אותנו לקבוצות לפי המקומות שמהם באנו. אסור היה ללכת לבד או להתפצל".

 

בינואר שעבר הגיעו בני הזוג למינכן, בה שוכנו במחנה פליטים גדול, וכעבור שבועות ספורים הועברו לברלין. כאן כבר המתינו להם עובדי סיוע עם שמיכות, מזון ומקום לינה. בקרוב יעזבו את החדר הקטן שלהם במקלט לפליטים ויקבלו דירה משלהם בבירה הגרמנית. בינתיים הם נעזרים בישראלים שבאים במיוחד למקלט כדי להגיש סיוע. אלה הם אנשי "הקואליציה הישראלית לטראומה" בראשות טליה לבנון, המאגדת 40 ארגונים ישראליים העוסקים בחוסן, בהיערכות לחירום ובמענה פסיכו־סוציאלי.

 

הגוף הזה הוקם ב־2001, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, כדי לסייע בהתמודדות עם פוסט־טראומה, ואנשיו טיפלו בנפגעי פעולות טרור ובאנשי מקצוע מאזור הדרום רווי הטילים, בהם כבאים, רופאים, מורים וגננות. במאי האחרון שידכה שגרירות גרמניה בישראל בינו לבין ארגון ווקסולידריטאט, המנהל שלושה מקלטים לפליטים בברלין, ואנדריי לוסין, אחד מאנשי הארגון, קפץ על ההזדמנות. "לישראלים ידע רב בנושא", הוא אומר, "והם מאוד מתקדמים בטיפול בנפגעי טראומה, גם בגלל הטרור וגם בזכות ארגונים המטפלים בניצולי שואה. מבחינה פוליטית מדובר בניסוי מעניין: ישראלים מגיעים לסייע לפליטים של מדינת אויב על אדמת גרמניה".

 

את הניסיון שצברו בטיפול בישראלים שנפגעו מהטילים שהמשטר הסורי סייע להעביר לחיזבאללה במלחמת לבנון השנייה — הם מיישמים עכשיו על המטפלים שמעניקים סיוע לפליטים הסורים. את הסיטואציה הזו מרפדים לעיתים רבדים סוריאליסטיים. בין המטפלים הישראלים נמצאת ויוויאן רוטלינגר מההתנחלות אורנית, והיא עוזרת למוחמד, עובד סוציאלי פלסטיני, שעבר מקלקיליה לברלין לפני ארבע שנים, ועכשיו מעניק סיוע לפליטים.

 

הסבר על אמצעי מניעה בסדנה המיוחדת
הסבר על אמצעי מניעה בסדנה המיוחדת

 

בעבר ניצבו ויוויאן ומוחמד משני צידי המתרס ולא באו במגע — ועכשיו היא מסבירה לו איך לסייע לפליטים הסורים להתגבר על כאבי המלחמה. "אין לי שום דבר נגד הישראלים, אני מקבל את כל בני האדם", הוא מדקלם בהפסקת הקפה.

 

עסוקים בהישרדות

 

בחדר גדול במקלט לפליטים מתכנסים כ־20 עובדי סיוע — קשת רחבה של אנשים, המדגימים את הרב־תרבותיות שמאפיינת את גרמניה העכשווית. רק מעטים ממוצא גרמני: הרוב הם בני דור שני למהגרים שהגיעו מטורקיה, ממדינות יוגוסלביה לשעבר, מאיראן ומאפגניסטן.

 

רונית שמחוני־צוירין, פסיכולוגית בקואליציה, הגיעה לכאן אחרי שהתמחתה בטיפול בניצולי שואה. היא דור שלישי, מכירה היטב לא רק את הטיפול בנפגעי טראומה אלא גם את ההיסטוריה של גרמניה. כשהיא נכנסת לחדר הגדול שבו נערכת הסדנה, הדבר הראשון שעיניה קולטות הוא תא זכוכית גדול, שמאחוריו יושבות המתורגמניות. היא מביטה בתא, ואז בי, ואז אומרת את המובן מאליו: "אייכמן. נכון שהתא הזה מזכיר לך את התא שבו הוא ישב במשפט בארץ?"

 

אחר כך היא מתיישבת במעגל, כשלצידה עובדי סיוע. הסדנה עובדת בשני מישורים: הראשון נועד לעזור לעובדי הסיוע להתמודד עם הסיפורים הקשים שהם שומעים, ועם התשישות הפיזית והנפשית שהם חווים, והשני עוסק בעזרה ובכלים שמוענקים על ידם לפליטים.

 

אחד מעובדי הסיוע שיושבים ליד שמחוני־צוירין הוא מהגר סורי שהגיע לברלין לפני עשר שנים. היא מבקשת מהעובדים לתאר סיטואציות שבהן נתקלו בעבודתם עם הפליטים; המתורגמנית מתרגמת לגרמנית, והסורי מתחיל לענות בגרמנית איטית כדי שהמתורגמנית תתרגם את דבריו לאנגלית. באמצע הוא קוטע את דבריו ופונה אל הישראלית: "תיחקי ערביק? זה יהיה יותר פשוט". היא מחייכת ומשיבה בשלילה.

 

התהליך המתרחש כאן הפוך לזה שמתרחש בעולם: הפוליטיקה מטואטאת הצידה לטובת הרוב האנושי. "הרעיון הוא לחזק את הצוותים, גם כדי שיוכלו לתת שירות טוב יותר לפליטים", מסבירה טליה לבנון. "הצוותים עמוסים ושחוקים, ואין להם יכולת לתכנן או לראות מעבר לקושי של הרגע. אין תוכניות הדרכה. העומס הוא נוראי, כי כל הזמן מגיעים פליטים נוספים. פעמים רבות הם רוצים לדבר עם גורם מקצועי ולפרוק את ליבם, אבל אין להם עם מי".

 

אנשי הקואליציה נמצאים כאן כדי לעזור להם. יש ביניהם מנחים מארגונים רבים — כאלה המטפלים בניצולי שואה, אחרים המטפלים בנפגעי טרור — ומכאן ארגז הכלים האדיר שעומד לרשותם. "טראומה מוגדרת כאירוע חד־פעמי מסכן חיים, אבל בישראל יש אנשים שחיים תחת איומי מלחמות מאז קום המדינה, והדבר מייצר גם חוסן וגם פגיעות רבה", אומרת לבנון. "בארץ דוגלים לא רק בטיפול קצר־מועד אלא בפיתוח חוסן, ובמבט לא רק על הפרט אלא גם על הקהילה שבה הוא נמצא. לכן, הפעילויות הקבוצתיות הן נדבך חשוב בעבודתנו".

 

בשנים האחרונות פעלה הקואליציה ביפן ובהאיטי אחרי רעידות האדמה וכן בבוסטון ובצרפת בעקבות פיגועי הטרור. בשנה שעברה נוצר קשר עם ארגוני סיוע לפליטים בירדן, והישראלים נסעו לעמאן.

 

"כל פעם צריך להכין שיעורי בית ולהבין את הצרכים של המקום, גם מבחינה תרבותית", מסבירה לבנון. "הפליטים מסוריה עברו שלושה שברים — שבר המלחמה; שבר המסע, שלעיתים הוא קשה מאוד; ושבר ההגירה או הקליטה, שנחשב לאחד הגדולים בחייו של אדם. פליט סורי שמגיע לברלין הופך לאדם אנונימי, ללא זהות, תלוש. אין כאן מערכת ברורה ואחידה: כל מרכז פועל אחרת. כולם עסוקים בהישרדות, ואין מנהיגי קהילה.

 

"המרכזים קמים במהירות, אין תוכנית סדורה, ואין לגרמנים הכשרה בטיפול בטראומה או בפליטים. הם עברו מאפס למיליון וחצי בזמן קצר. העובדה שגרמניה פתחה את דלתותיה לא אומרת שהיא יודעת מה לעשות עם כל הפליטים".

 

אלוהים עוצם עין

 

את ההד לדבריה של לבנון אפשר לשמוע היטב במקלט לפליטים שממוקם בצד השני של ברלין. במזרח העיר, בבניין ששימש עד לא מכבר כבית משרדים, משוכנים 400 פליטים — רובם מסוריה, מקצתם מאפגניסטן ומעיראק. הסורים נחשבים כאן לפליטים היוקרתיים ביותר. האפגנים והעיראקים זוכים ליחס חשדני, נחשבים ל"טרמיפסטים" שרכבו על גבם של הסורים לעבר אופק של חיים טובים יותר. רבים מהם מגורשים חזרה אל ארצות המוצא, ולא תמיד בעדינות. אסלי, האחראית על עובדי הסיוע במרכז, מספרת: "המשטרה צריכה לפנות אותם בכוח, על ילדיהם. זה מחזה קשה".

 

הדמוגרפיה של הפליטות משקפת במידה רבה את ההיררכיה העולמית. רוב הפליטים שהגיעו לכאן הם גברים צעירים מסוריה: אלה האנשים שמסוגלים לעבור את המסע המפרך והמסוכן בלי להיות חשופים לסכנות שלהן חשופות נשים. ויש את העניין הכלכלי: בריחה מסוריה עולה לא מעט כסף, ולמשפחות עם ילדים אין אמצעים לכך. בריחה של יחידים זולה יותר.

 

המשרדים הקטנים הוסבו לדירות בהתאם לגודלם: משרד קטן (9 מ"ר) הפך לחדר לשני אנשים; משרד גדול משמש משפחה עם ילדים. על הדלתות רשומים שמות הדיירים. על חלק מהשלטים ניתן לראות שמות מחוקים לצד שמות שהתווספו בכתב יד, עדות לתחלופה המהירה. בקצה המסדרון חידוש מרענן — מטבח ומקלחות. עד עכשיו לא היה כאן מטבח, והפליטים נאלצו לאכול את המזון שסיפקה הממשלה, שהוא "לא מאוד מזין", כדברי אסלי. אבל הממשלה עוד לא מאשרת להשתמש במטבחים הללו. "הממשלה מספקת את כל האוכל כרגע", מסבירה אסלי. "בשלב הבא יקבלו הפליטים אישור קבע ואיתו מענק כספי של 360 יורו. הם יפסיקו לקבל אוכל ויצטרכו לקנות מצרכי מזון ולבשל לעצמם".

 

האוכל, אגב, חלאל – כשר, לפי האיסלאם – אבל רבים מהפליטים מאסו בדת, וחלקם רואים בה את אחת הסיבות למצבם. רבים מהם אפילו מאפשרים לילדיהם לאכול סוכריות גומי מקומיות, למרות שאלה מכילות ג'לטין המופק מבשר חזיר. אלוהים עוצם עין.

 

המקלחות סייעו לפתור מתחים שהתעוררו כאן. "בהתחלה הגיעו לכאן מדי יום אוטובוסים מלאי פליטים, ולא היינו ערוכים", מספרת אסלי. "היינו מעמיסים את הפליטים מדי בוקר על אוטובוס, שהיה לוקח אותם לבריכה העירונית, ושם הם היו מתרחצים עד שהיו מגיעים הלקוחות הרגילים. אחר כך הממשלה הביאה קונטיינרים גדולים, ובתוכם מקלחות שהצבנו מחוץ לבניין. אחרי שהגיעו מאות אלפי פליטים ונגמרו הקונטיינרים, הזמינו חדשים מצ'כיה. בינתיים הגיע החורף הקר, ובסוף התקינו פה מקלחות". אלה מחולקות לגברים, לנשים ולנכים, שחלקם הפכו לכאלה במהלך מסע הבריחה.

 

ההילטון של הפליטים

 

את הבניין מרפדים שלטים באנגלית ובערבית. על כמה חלונות נתלו דגלים קטנים של גרמניה, שאינם מותירים ספק באשר לזהות המדינה שבה הפליטים רוצים לחיות. קרטוני מים פזורים בכל מקום, וליד פחי הזבל בחוץ מתרוצצות חולדות גדולות שנהנות מערימות של שאריות אוכל.

 

לרשות הפליטים עומד חדר כביסה עם מכונות חדישות. הם גם נהנים מתרומות בגדים שמגיעות לכאן. את כלי המיטה והמגבות מכבסת חברה חיצונית, "בהרתחה, כדי לחטא הכל", אומרת אסלי. התנאים כאן נחשבים טובים למדי, בוודאי בהשוואה לביתם הקודם של הפליטים — אולם כדורסל שהכיל 2,000 איש. מקלט החירום הנוכחי הוא ההילטון של הפליטים, ויש כמותו 68 ברחבי ברלין. עכשיו מבקשת ממשלת גרמניה לסגור את המרכזים ולהעביר את הפליטים לדירות קבע, אבל הקבוע הוא זמני, ולהפך. "אנחנו אומרים לפליטים שהם יישארו כאן חצי שנה, למרות שבחלק מהמקרים נשארים כאן שנה וחצי ושנתיים", אומרת אסלי. "אין במשרד ההגירה מספיק עובדים שיבצעו את הבדיקות הנחוצות להוצאת אשרות".

 

באחת הקומות יש "חדר נשים" שעיצבו הפליטות מבדים שנתרמו, ושמיועד רק להן. בשקיות גדולות על הרצפה אפשר למצוא אביזרי סריגה וגלילי צמר לטובת מי שרוצה לסרוג. על השולחן יש בקבוקי לק ואצטון, שמעניקים לפליטות חיבור לחייהן הקודמים. את הקירות מעטרים גזירי עיתון מצהובונים עם תמונות של כוכבים הוליוודיים נחשקים.

 

בחדר הנשים התקיימו גם כמה טקסי אירוסים ואפילו חתונה אחת של בני זוג שהכירו כאן. מנגד, מגיעות אליו נשים רבות שרוצות להתגרש מבעליהן — "בעיקר אפגניות", אומרת המנהלת. "הן אולצו להינשא בגיל עשר או 11, וכשהן מגיעות לכאן, מתחילות להתעורר בעיות עם הבעל, והן מעדיפות להתחיל את החיים בלעדיו".

 

כאוס גרמני

 

הנה מיתוס שאפשר לנפץ: הגרמנים לא תמיד מאורגנים. הכאוס לא רק שולט כאן, אלא במידה רבה מכתיב את סדר היום ואת הלחץ שגורם לעובדי הסיוע — שכירים של ממשלת גרמניה — להזדהות עם הפליטים, להתייצב בצד שלהם ולצאת נגד הממשלה.

 

הביורוקרטיה הגרמנית, כך ניכר, היא הגורם המכעיס ביותר. אנאס, עובד סוציאלי, מספר שחלק מהפליטים התייאשו מהטופסולוגיה הבלתי נגמרת והחליטו לחזור לסוריה. "היו פה מהומות", הוא אומר. "הפליטים התרעמו על חוסר הוודאות ועל הביורוקרטיה האין־סופית. אמרו להם שהם יכולים לחזור לסוריה אם הם רוצים. כמה מהם ביקשו לחזור, ואז נודע להם שהם צריכים לעמוד בתור ארוך מחוץ למשרדי ההגירה ולמלא בלי סוף טפסים כדי לעזוב".

 

גם אלימות קשה נגד נשים היא חלק מהמציאות. בצד השני של העיר, במקלט שמיקומו נאסר לפרסום, גרות נשים מוכות, שהרשויות הגרמניות הפרידו אותן ואת ילדיהן מבעליהן האלימים. את המרכז מאבטחים שומרים רבים שחוקרים את הבאים באשר למטרת בואם. לצד הנשים המוכות אפשר למצוא פליטים להט"בים: גם הם הוברחו לכאן מאימת זרועם של פליטים אחרים, שלא ראו בעין יפה את הנטיות המיניות האחרות.

 

"אנחנו מלמדים אותם על זכויות הלהט"ב וגם על כך שאישה יכולה להגשים את עצמה ולהיות עצמאית", מספרת נטליה, מתנדבת סרבית שעובדת כאן. “הם לא תמיד מקבלים את זה. מצד שני, קל יותר ללמד אותם ערכים חדשים במקום חדש".

 

אבל השתנות הערכים מקופלת בתוך תהליך ארוך וקשה. חלק מהפליטים — במיוחד אבות – איבדו את הסמכות, את מקום העבודה ואת הכבוד שהיו להם בארצם. את התסכול הם מוציאים על עובדי הסיוע, שחלקם הגדול אינם עובדים סוציאליים, אלא עובדים אדמיניסטרטיביים שצוותו לסייע לפליטים בלי שהוכשרו לכך.

 

עכשיו יושבים עובדי הסיוע בחדר עם תמי גינזבורג וקורין זאבי־וייל, שתי מנחות מהקואליציה, ומשחררים את התסכול ואת הכאב. “קשה לי עם האכזבה", אומרת אסלי ומשפילה את עיניה. "הפליטים כועסים עלינו. הם באו לכאן עם טראומה, ואנחנו מנסים לסייע להם, אבל הרבה פעמים ידינו קצרות מלהושיע, והביורוקרטיה הגרמנית מצליחה להכניע גם אותנו. אני לא כועסת על הפליטים, רק מתקשה להתמודד עם הכעס שלהם.

 

"כשמישהו מנסה להתאבד בקפיצה מהחלון, מגיעים לכאן משטרה ואמבולנס. אחרי כמה ימים מחזירים אותו. אנחנו מנסים לקבוע לו תור לטיפול נפשי, אבל זמן ההמתנה הוא שלושה חודשים, ובפרק הזמן הזה הוא מנסה לקפוץ עוד חמש פעמים. אם קורה משהו, זו אשמתנו. אין לנו כלים לעזור להם. הייתה תקופה שהייתי ישנה עם התיק ליד המיטה, והשומר במקלט היה מתקשר אליי כשמישהו היה מנסה לקפוץ. הייתי יוצאת מהמיטה, רצה לכאן ומשכנעת אותו שלא יקפוץ.

 

"יש אנשים שמתקשים להתמודד עם המצב. לדוגמה, יש נשים בהיריון שנשלחות לישון באולם כדורסל עם 2,000 אנשים אחרים, וזה קשה להן. היו גם מקרים של אנשים שישנו בקור של מינוס עשר מעלות מחוץ למרכזי סיוע כדי לקבל כסף. זו לא גרמניה שאני מכירה. אם היו נותנים לנו לנהל הכל, זה היה מושלם. הבעיות מתחילות עם הגורמים החיצוניים. אני לומדת בתהליך הזה המון, לא רק על המערכת, אלא גם על עצמי".

 

גינזבורג מבקשת מאסלי שתספר קצת על עצמה, והיא משיבה: "אני בתהליכי גירושים כי אני אוהבת את העבודה שלי. שלושה חודשים לא ראיתי את הבית, אבל זו החלטה שלי; זה מה שאני רוצה לעשות. במשך שבועות ארוכים ישנתי כאן, במרכז. אני בעצמי צאצאית לפליטים. אני מבינה את מה שעובר עליהם".

 

שתי הישראליות מאזינות בקשב רב. ניכר כי קשה להן לשמוע את המונולוג הכואב של אסלי. אחר כך הן גם מאזינות ללואיי, פליט סורי שהגיע לברלין לפני שנתיים, התנדב בסיוע לאחיו הפליטים, ובזכות האנגלית שבפיו הפך לחוליה המקשרת בין הפליטים לארגוני הסיוע. עכשיו הוא עובד במרכז במשרה מלאה.

 

"אני מרגיש שאולי קל לי יותר", הוא אומר, "כי אני מבין את הגברים כאן. הם כמוני. אבל חוסר האונים גדול, ואין לנו שליטה על המדיניות. אני רוצה לעזור, אבל לא יכול. אחרי שאני עוזב את המרכז, אני לוקח איתי את העבודה ואת התחושות הקשות הביתה. הנשים במרכז מזמינות אותי מדי פעם לאכול את מה שהן מבשלות, כי הן יודעות שאני מתגעגע לאוכל של אמא שלי".

 

גינזבורג מהנהנת. "אנחנו צריכים ללמוד לעזור לעצמנו, כי במהלך הסיוע לאחרים אנחנו נוטים לאבד את עצמנו. אנחנו מתמכרים לעזרה, לאדרנלין, ולפעמים לא יודעים איפה לעצור כדי להתרכז בנו".

 

אחר כך היא תבקש מהפליטים לתאר את תחושותיהם באמצעות צבעים. "דווקא בציור קל להם יותר לבטא את עצמם", היא מסבירה. "ההזדהות שלהם עם הפליטים עצומה, עד כדי כך שאסלי מוכנה להקריב את נישואיה בשביל התפקיד. אנחנו רואים שמתרחשים תהליכים מקבילים בקרב המטפלים והפליטים — החוויה שעוברים הפליטים, שנשענת על מתח רב, שזורה היטב בחייהם של המטפלים".

 

תיקון עולם

 

רונית שמחוני־צוירין מבקשת מעובדי הסיוע במרכז השני לצייר חוויה משמעותית שעברו, בלי מילים ובשלושה ציורים — לפני, תוך כדי החוויה ואחריה. "אני רוצה לחבר את נקודת האחרי עם נקודת הלפני", היא מסבירה, "להראות שהחיים נמשכים, ושיש רצף שהטראומה לא קטעה. את התרגיל הזה עוברים המטפלים, אבל הם יישמו אותו מאוחר יותר בעבודה עם הפליטים. באמצעות התרגיל הם יחברו את הפליטים לחיים שהיו להם לפני שנקרעו מארצם, ויסייעו להם למצוא את החוליות החזקות שלהם גם במציאות זרה".

 

התרגיל מעורר שדים רבים. הוא כל כך יעיל, שהמתורגמנית הגרמנייה ניגשת אל שמחוני־צוירין ומספרת לה על חוויה קשה שעברה בעצמה. הישראלית חשה סיפוק. אף אחד מהנוכחים לא יודע שהפסיכולוגית שעומדת מולם היא צאצאית לניצולי שואה, שחלק גדול מבני משפחתה נספו במחנות. הם לא יודעים שאחרי ששמחוני־צוירין תסיים את שבוע עבודתה בברלין, היא תשוב לעבודתה עם ניצולי שואה בישראל.

 

"המפגש עם הרחוב הגרמני, עם חיתוך השפה והמבנים פה מעורר בי תחושות לא קלות", היא תספר אחר כך. "ברלין היא לא יעד תיירותי מועדף עבורי. יחד עם זה, העבודה במקלט היא בועה של עבר, הווה ועתיד, מקום שבו יכולתי לעשות את מה שלא נעשה עבור משפחתי ועבור המטופלים שלי, ובכך אולי לצמצם העברה בין־דורית של טראומה, שתיקה וכאב".

 

שמחוני־צוירין אומרת שיש פערים תרבותיים רבים בין הפליטים לרשויות, שגורמים לכעס ולתסכול. "הפליטים מתוסכלים מכך שהגרמנים לא מבינים מה הם עברו, ושהתגובה שלהם לא תמיד נכונה. לפעמים הגרמנים מפרשים לא נכון את הפליטים. הם חושבים שאם הם צועקים, אז מדובר באלימות או בתוקפנות — אבל מדובר בכאב. אנחנו, שבאנו מהמזרח התיכון, מקבלים את הרגשנות הזו טוב יותר מהאירופאים. יש בעבודה שלנו כאן סגירת מעגל ותיקון עולם, לא פחות".

 

גם לוסין מהארגון הגרמני מציין לטובה את עבודת הישראלים עם צוותי הסיוע ועם הסורים. "לצוותים שלנו אין זמן לעצור, לטפל ברגשותיהם של הפליטים ולעכל את מה שהם עוברים, עד שהישראלים הגיעו לכאן וחייבו אותם לעשות את זה. לפעמים צריך לקבל עזרה כדי שאפשר יהיה להמשיך לעזור לאחרים".

 

"אנחנו לא רואים את העניין הפוליטי", אומרת מנכ"לית הקואליציה, טליה לבנון. "אנחנו פוגשים בכל העולם אנשים שעולמם נגזל מהם, ובכל מקום אני רואה צער וכאב דומים. בכל המקומות האלה אנחנו מחויבים רק למשבר. הפוליטיקה נשארת בחוץ. דווקא אנחנו, הישראלים, יודעים היטב מהו כאב. אין 'אנחנו והם', אלא מה עושים ביחד".

 

והקרבה הגיאוגרפית משחקת תפקיד?

 

“יש קרבה. אתה מבין את המרחב ואת ההיסטוריה שלהם, ויש תיקון, כי אנחנו עושים משהו טוב למענם. יש פה אנשים שמעולם לא ראו ישראלים, כך שאנחנו עושים גם סוג של הסברה. בחלומות הפרועים ביותר שלהם הם לא חשבו שיישבו ליד ישראלי. יש התפעלות והתפעמות".

 

ואת ההתפעמות הזו אפשר לראות היטב בעיניו של הפליט עם הצלקת הארוכה על הלחי השמאלית, שברח מדמשק במסע ארוך: דעתו על ישראלים השתנתה מהקצה אל הקצה. "הטלוויזיה הסורית תמיד סיפרה לנו שהישראלים גזלו אדמות ושהם רוצחים את הפלסטינים ומרעילים את המים שלהם", הוא אומר. "אבל כשהכרתי ישראלים פה, ראיתי בני אדם. יש מדינות רבות שמתבוססות בשתיקתן לנוכח הזוועות בסוריה. ישראלים לא רק עוזרים לפצועים מסוריה, אלא גם עוזרים לנו כאן. אולי, למרות הכל, העולם הוא לא מקום רקוב לגמרי".

 

yanivhalily@gmail.com

 

פלירטוטים לפליטים

 

מה לא יעשו הגרמנים כדי להקל על השתלבות הפליטים בחברה? בעיר אסן, כך פירסם אתר השבועון "דר שפיגל", החליטו הרשויות להושיט יד גם בתחום האינטימי עם קורס פלירטוטים לפליטים. מדובר בסדנה בשם "איך להתאהב בגרמניה", ש־25 משתתפיה קיבלו בה הסברים על תחנות שונות שעוברות מערכות יחסים, משלב ההיכרות ועד הרגלי המיטה.

כשעלה לדיון שלב ההיכרות, סיפר אחד המשתתפים על מפגש שהיה לו עם בחורה על רחבת ריקודים במועדון, ושכלל שיחה קצרה. "אני מצטער, זו לא מערכת יחסים קבועה", הסביר המדריך. "המשמעות של מערכת יחסים בגרמניה היא שאתם יחד באופן קבוע, ובדרך כלל זה כולל גם יחסי מין".

בתחנה הבאה מסבירה מדריכה צעירה לבחורים המשתאים על משגל נסוג ועל אמצעי מניעה. מסבירים שם איך נקראים אברי המין בשפות השונות, מה מקובל בגרמניה ומה לא, מה מותר ומה אסור ("סקס לפני הנישואים?" "יחסי מין בין גברים?"). המשתתפים גם מתאמנים בהלבשת קונדום על אבר פלסטיק שניצב במרכז השולחן.

מעבר לידע הכללי, הסדנה עוסקת גם בקשיים הקטנים המלווים את הפליטים באופן יומיומי ומהווים חלק בלתי נפרד מחוויית ההגירה. המשתתפים לומדים כיצד לפרש את ההתנהגות של המקומיים, שמורכבת מאינספור קודים חברתיים דקיקים, שפת גוף והבעות פנים. האתגר לא פשוט, ובאסן מקווים שסדנאות כאלה יסייעו לפליטים ויאפשרו להם כניסה חלקה יותר לחברה הגרמנית.

 

איתי משיח, ברלין

 


פרסום ראשון: 09.02.17 , 18:44