שני 12 בפברואר 2017
ידיעות אחרונות
צילום : ידיעות אחרונות
חדשות • 12.02.2017
לא אזל חומר חייך
קובי ריכטר

"כשהיה מתקלח אחרי שחלה בלוקמיה, ובמשך עשר השנים עד שמת, זה היה לפעמים, בלי דעת, או רק בשמינית מוּדעות, גם כאילו לשרוף את המחלה. עמד הרבה זמן מתחת לקילוחים החמים, והם הִכו את הוורידים, הדם, את כל העניינים האלה של הלוֹיקוֹציטים והלימפוֹציטים והטרוֹמבּוֹציטים וההמוֹגלובּין, אלה שיש מהם פחות מדי, ואלה שיש יותר מדי". כך פתח יצחק לבני, חברי, את סיפורו על אביו במחלתו, או שמא על עצמו כתב ברגישותו הרבה, שעירבה בין ילדותו התל־אביבית של התינוק שניצל מהשואה לאחר שאביו החליט לעלות לפלסטינה ב־1935 - החלטה "שהוא ואמא גם ביצעו אותה. אלה לא היו אצלו רק דיבורים ותוכניות. הוא ממש קם ועלה, עם אמא ואיתי, וככה לא מתנו בשואה".

 

בחומר החיים שהשאיר כצוואה מפוארת טרם לכתו כרך יצחק עבורנו את תל־אביב הישנה עם "שבע השיקמים שחשבתי אותן לבנות 700 או 800 שנה, וניטעו, כך דימיתי, בימי סאלח א־דין, והיו מאז מסימני הדרך לשיירות הגמלים שניווטו את דרכן משכם ליפו", אך חוברו לזמננו ועומדות כיום "באמצע הכביש, אספלט מהודק עד קרוב לגזעיהן העצומים, המשתרגים מבפנים בשרירים מסוקסים, תבלוליים כמו ראשי צבים זקנים, צמרותיהן ירוק כהה, מעט כסוף־מאובק, מציצות עד חלונותינו שבקומה השלישית ומעבר למעקה הגג... תורמות, בתוך כך, תרומה עצמית למראה היהודי־פולני הישן של רחוב קינג ג'ורג', בהוסיפן לו, בזִקנתן, לִוויית־שנים ערבית שנעשתה יהודית".

 

לא הכרתי את יצחק כעורך “במחנה”, מפקד גלי צה”ל, או מנכ”ל רשות השידור, אלא כחבר, בד’ אמותיו, ללא הדר וכבוד מזויף. הכרתיו משלב את היהודי במטענו המקראי עם הצבר עתיר הביטוי אך היומיומי להפליא. הכרתיו "עובד ליד השולחן, מזמזם משהו בהיסח דעת.. מזמזם שיר ערש ביידיש... מתנדנד איתו בהיסח הדעת... כתנועות גוף בתפילה ולימוד גמרא".

 

בעוצמתו המרושלת, מדריך ומורה דרך של חוכמה, צניעות ושמחת חיים, פוצח היה בשירה של שירי הערש היידישאים של אמו שזורים ביפים שבשירים הישראלים של ימינו - שירי המשוררים שהולחנו ביוזמתו הברוכה, עם קול אופראי או חזני משהו.

 

ביתם המזמין, שלו ושל רעייתו אתי, פתוח לחברה, לספרות, לדברי הגות מתונים, היה עבורי נווה של רוגע ולימוד. "הוא לא רצה למות מהלוקמיה, כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה. ועוד יש לו חלק לְעולם במה שנעשה אצלי תחת השמש", כתב על אביו. וכך אני מרגיש אליו היום בקוראי חזור וקרוא בחומר החיים שהשאיר לנו עם מותו.

 

גם את חמלתו ללא גבול הניח לנו, על חמור ששכב לצד הכביש, קרוב לצל השיקמים עת ישבנו עימו על גדר הבטון בצל הבית מול הרחוב הלוהט, מנדנדים את הרגליים במכנסיים קצרים. "החמור הזה הוא לא אני. הוא קריאה: לא! אַל נא!... הוא לא משל על תבוסה. הנמשל מסרב שהמשל ימשול בו. הוא בקשה. אנא... אני מספר על החמור כדי שתכחישו אותי".

 

יצחק, נכחיש עימך את סיפור החמור, אך עתה כשאנחנו חשים בַּמגע הקטן של הרוח, עדיין אותו האור והצל הדמוּם מעל שורות המצבות ותנועת הברושים, מועם בחצי דרגה - וזיכרון חייך ויצירתך עימנו. √

 

 


פרסום ראשון: 12.02.17 , 23:48