מירב גרובר, רווקה ואם לילד מהשחקן גיל פרנק, נולדה בשנת 1965 וגדלה בנתניה. שיחקה כדורסל וכדוריד בקבוצת הילדים של בית"ר נתניה. למדה בתיכון שרת. שירתה בצה"ל כקצינת קישור של השלישות. בגיל 25 למדה משחק בניסן נתיב. התפקיד הראשון שלה נרשם בהצגה 'אני, יודה ואחותו של הרמטכ"ל' בצוותא ת"א. לאחר מכן שיחקה בעשרות הצגות, בהן 'המורדים', 'שיינדלה', 'רצח', 'סינית אני מדברת עליך' ו'חפץ', בסדרות כמו 'בטיפול', 'שבתות וחגים' ו'האלופה'. בימים אלה משחקת בהצגות 'נבגדת' בתיאטרון הבימה, 'אוריסטיאה' של תיאטרון נוצר בבת־ים, 'אידיאליזם' בתיאטרון תמונע בת"א ו'מחפשים אהבה' בתיאטרון העברי.

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"גיל ארבע, בנתניה, ראש השנה, אני רוצה לאכול תפוח בדבש ומכרו את זה בכיכר. אבל אמא ואבא לא הרשו אז נשכבתי על הרצפה. אני זוכרת אותם הולכים, נעלמים לי מהעין, ואז אני קמה ורצה אליהם".

מי צריך לבקש ממך סליחה?

"עברתי לא מעט הטרדות מיניות בתקופת הילדות, שכן, חבר של אבא, רופא שיניים. זה כלל נגיעות, נשיקות, כל מיני דברים כאלה. לא היה אז מי שיאכוף את הדברים האלה. במקרה של השכן, שנישק אותי כשהייתי בת 12, הוא כל כך נבהל מעצמו, עד שהם עברו דירה. אמא ידעה ולא סיפרה לאבא. סיפרתי לו את זה רק לא מזמן. הוא לא יצא מכליו".

ובתיאטרון?

"רוב האנשים היו בסדר לאורך השנים, אבל תמיד יש את אלה החולים, שמרשים לעצמם לשים יד על החזה למשל. היה איזה במאי בקאמרי ששם לי יד על החזה כשהייתי בת 20 ומשהו, אחרי שעשיתי מונולוג נפלא, ואמר לי, 'נלך לזיין אותך בחדר במלון', גיחכתי".

ולמה לא התלוננת?

"סיפרתי לקולגות והן לא התרגשו מזה, אז לא עשיתי עניין. אבל אני בטוחה שהוא בא על עונשו. הייתה עוד אפיזודה לא נעימה עם עוד במאי שהרשה לעצמו ושלח הודעת סמס שמזמינה אותי לבצע בו מין וזה נגמר באזהרה שלי".

מתי היית הכי קרובה למוות?

"לא מעט פעמים. הכי קרוב היה כשנסעתי לסיני לפני 20 שנה עם מישהו שיצאתי איתו, שהוא אמודאי במקצועו. הוא הזמין אותי לצלול איתו עם בלונים ולא עשיתי קורס אבל בכל זאת נכנסתי וצללתי. זה היה כמו חוויית סמים קשים, הרואין במיטבו, הרגשתי ריחוף ללא מודעות. עלינו ויצאנו. ביום השני כולם הפחידו אותי שלא אעשה את זה שוב אבל עשיתי את זה. הפעם היה לי התקף חרדה בעומק של 15 מטר. הורדתי את המסכה וניסיתי לעלות. אם הייתי מצליחה, הריאות היו מתפוצצות לי. הוא תפס לי את הרגליים אבל כשהתחלתי לעלות כבר חוויתי לדעתי את הרגעים שלפני המוות. ראיתי את כל המשפחה שלי פתאום, בלעתי מים אבל ניצלתי. שנה אחרי עוד היו לי סיוטים שאני טובעת באמבטיה".

מה הרגע הכי מביך שהיה לך?

"מאחר שאני תיירת בתל־אביב אני נכנסת לעיתים לחצרות להטיל את מימיי ולא אחת אני רואה מישהו צופה, שזה מביך מאוד".

רגע, למה לא ללכת לבית קפה?

"שאלה טובה ששאלתי עצמי לא מעט. אני חושבת שאני שומרת על היגיינה ככה. סוג של הישרדות נוודית, לא עושים איפה שכולם. כולה שלולית קטנה. יש לי עוד סיפור שקשור. פעם נסעתי ברכבת, נכנסתי לשירותים החדשים יחסית, לחצתי על כפתור והדלת נסגרה. פתאום חשבתי לעצמי, סגרתי את הדלת או לא. נבהלתי. החלטתי לבדוק. לחצתי שוב על הכפתור. הדלת נפתחה והם ראו אותי במלוא תפארתי, וגם לא ישבתי, הייתי באוויר. אז אמרתי, 'שלום'. כשיצאתי, צעקו עליי שני כרטיסנים, 'איך את לא מתביישת, אישה בגילך'".

מתי היית הכי מאושרת?

"עכשיו, כשאני מדברת איתך. זה כמו מסאז' פסיכולוגי, אז נעים לי".

איזו עצה היית נותנת למירב גרובר בת ה־16?

"תירגעי, הכל בסדר, בסוף מגיעים לאותו מקום. הייתי לוחמנית, טמפרמנטית, וגם לא היה שקט בבית. הרי אצל רוב האנשים שחיים יחד יש סערות. אצלנו בבית זה היה על רקע הבדלי תרבות בין אמא לאבא. אבא בא מיוגוסלביה, אמא מלוב. לאבא אין אחים, לאמא יש שבעה. אבא מדבר יידיש, אמא לא. אז אני לקחתי את זה קשה, זה היה התפקיד שלי בתור ילדה שנייה. לא הייתי רגועה בכלל".

מה הייתה החופשה הכי גרועה שלך?

"כדאי לצאת איתי לחופשות. תשים אותי בביוב של הילטון ואגיד דייני. לא עושה עניין מנוחות וקשה לאכזב אותי. אני גרה בחופשה בכלל, במצפה־רמון. אחרי תשע שנים כאן, אני מכורה לאור של המקום, לשקט, לאוויר היבש, למיעוט האנשים ולמדבר המדהים".

מה היה הג'וב הכי גרוע שלך?

"לפני כמה שנים הלכתי לעבוד באריזה במפעל סבונים במצפה־רמון. חשבתי שאני לא רוצה להיות תלויה רק במקצוע כי זה לא שאתה כל הזמן נע בין תפקיד אחד למשנהו. אז אמרתי שאולי אוכל למצוא משהו שבו ינהלו אותי, קבוע ויציב, בלי צורך לחשוב. התפוטרתי אחרי שעתיים כי גם העטיפות שלי יצאו נורא עקומות וגם כי הרגשתי שאני הולכת להתעלף מלחזור על אותה פעולה".

מה ההורים שלך אף פעם לא הבינו לגבייך?

"שצריך לתת לי לעוף. שאני לעולם לא אהיה מה שהם רוצים. הם רצו שאהיה מאוד קונבנציונלית, ואני לא הייתי כזו. הייתי מחליטה מעכשיו לעכשיו, לא קיבלתי סמכויות על עצמי, אלופת מניפולציות וחסרת גבולות. כמעט הכל היה כשר כדי להשיג את מה שאני רוצה. זה לא דבר רע, אבל זה לא מה שהם רצו. היה קשה להם עם זה".

מה הנשיקה הכי טובה שהייתה לך?

"הייתי בת 17 , למדתי בלט, היה שם רקדן והיינו חברים טובים. הוא כבר אז ידע שהוא אוהב בנים ושאל אותי, 'מירב, התנשקת כבר?' אמרתי לו שלא. הוא אמר, 'רוצה שאלמד אותך?' עניתי שכן והוא לימד אותי. הוא היה דה בסט".

מה הדבר הכי גרוע שכתבו עלייך או אמרו לך?

"הייתי באוטו במצב רוח נורא ושמעתי את מבקרת התיאטרון שוש וייץ ז"ל אומרת, 'אני לא אוהבת את מירב גרובר, אני לא יודעת למה'. התחלתי לבכות ורציתי להגיד לה, 'שוש, זה לא פייר. למה?' היום אני יכולה להבין שאולי הייתי צריכה לקבל בומבה כזו בראש כדי להבין שאי־אפשר שכולם יאהבו אותך".

מה גברים לא מבינים לגבי נשים?

"הכל. גברים הם כל הזמן בעצם אישה במחזור. רק שהם עושים מזה מלחמות, על בסיס הטסטוסטרון, ואנחנו לא מתפקדות שבוע במהלך חודש".

אם היית קמה מחר בבוקר כביונסה, מה היית עושה?

"סקס, עם ביונסה".

האם חווית אי פעם חוויה על־טבעית?

"הדמיון שלי הוא על־טבעי. כלומר, היום אני מבינה שהכל יציר דמיוני, כשפעם חשבתי שאני חווה דברים על־טבעיים. למשל, ישבתי פעם מזמן ישיבה מזרחית והרגשתי שפלג הגוף העליון שלי מתארך למעלה ואני פוגשת את דודה שלי שנפטרה, ואפילו הייתה לי שיחה איתה. בזמנו נורא נבהלתי. היום אני מבינה שזה פרי דמיוני, וזה לא פחות נהדר ואמיתי".

מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?

"עישון. כבר ירד אצלי מ־40 סיגריות ליום לעשר ועדיין מפריע. בכל פעם שניסיתי להתערב בעשר האלה גיליתי שאני בורחת מהתמכרות להתמכרות. בפעם הראשונה שניסיתי להפסיק, הייתי שמה לידי בלילה שקיות של חמוציות ואגוזי מלך. עליתי מיידית עשרה קילו והבנתי שזה לא הולך".

מה הדבר שהכי משגע אותך כרגע?

"שאני מרבה לשכוח דברים בכל מיני מקומות. קניתי אתמול שתי רצועות לכלבים שלי ואחרי שעה שכחתי אותן היכן שהוא".

מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?

"מתה עם חיוך".