בסרטים של פעם זו הייתה שערה בהירה על הז'קט, ממחטה ריחנית או מכתבים בתחתית המגירה שנהגו להניע את מנגנוני המלודרמה והקומדיה. הפעם זה הטלפון הנייד, הקופסה השחורה ששומרת את הסודות שלנו, גם אלה ששכחנו את קיומם.
שבעה חברים נפגשים לארוחת ערב, גרוש אחד ושלושה זוגות. כל אחד בשלבים שונים של נישואיהם. הם אוכלים פסטה ושותים יין, כשהמארחת מעירה שזוגות רבים היו נפרדים לו נשים היו מציצות בסלולרים של הגברים שלהן. מישהו מציע שכל אחד מהשבעה יניח את הנייד שלו על השולחן ויאפשר לכל החבורה לקרוא את המסרונים ולשמוע את השיחות שייכנסו. מה שמתחיל כמשחק משעשע, מתפתח לסוג של רולטה רוסית המובילה את החבורה למחוזות מסוכנים, שאיש מהם לא התכוון להגיע אליהם.
פאולו ג'נובזה, במאי קומדיות מצליחות העוסקות בנושאים אוניברסליים, קיבל את ההשראה לסרט ממשפט שקרא אצל הסופר גבריאל גרסיה מרקס, "לכולנו יש חיים ציבוריים, פרטיים וסודיים". לנגד עיניו עמדו גם מחזות צרפתיים שכתבו פרנסיס וובר ('אידיוט לארוחת ערב') ומתייה דלפורט ('שם פרטי'), והפכו ללהיטים בקולנוע. ולכן, למרות שהסרט מתרחש בערב אחד, בדירה אחת, הוא לא מרגיש לרגע כמו הצגת תיאטרון. הדיאלוגים קולחים, הקצב מהיר והשחקנים מתקתקים את הדמויות במיומנות ובתזמון מדויק.
מבחינה דרמטית, ג'נובזה יודע שהטריק המותח של סודות אישיים הנחשפים לפתע לא יכול להחזיק הרבה זמן מעמד. לכן הוא מקדיש חשיבות גם למה שקורה אחרי הגילויים המביכים. מה הם גורמים לידידות רבת שנים, איך הם משפיעים על בני זוג וכיצד נפתחות תיבות פנדורה של דעות קדומות. ניחוח עממי, לא מתנשא, ניבט מהבדיחות, הדמעות והצחוקים בקומדיה האיטלקית הזאת. זוגות נשואים, חברי ילדות ובורגנים - אלה אנחנו שניבטים מהסרט.
האלמנה הלבנה
'ג'קי', על ג'קי קנדי, היא לא ביוגרפיה סטנדרטית. לטוב, וגם לא מעט לרע
בנימין טוביאס
איך מסכמים חיים של אייקון? ההחלטה הראשונה והנכונה שעומדת מאחורי 'ג'קי' היא איך להציג את דמותה: לא עוד ביוגרפיה קולנועית הוליוודית "מהרחם־עד־הקבר", שתדחוס לתוך שעתיים־שלוש את מיטב האפיזודות מחייה של אשת נשיא ארצות־הברית שנרצח. 'ג'קי', בכיכובה של נטלי פורטמן משתייך לתת־ז'אנר חכם יותר של ביוגרפיות, כזה שמנסה לתפוס רגע קטן בחייה ולתאר בצורה אימפרסיוניסטית איך זה היה להיות היא. משהו שהוא יותר ציור, ופחות סיפור.
ואכן, במשך שעה וחצי, הבמאי הצ'יליאני פבלו לאריין ('לא', 'נרודה') עסוק בעיקר בלתאר את התנהלות של ג'קלין קנדי בשלושה רגעים צפופים בחייה: ממש כשנכנסה לבית הלבן וניסתה לפתוח אותו להמונים באמצעות שידורי הטלוויזיה, ביומיים לאחר הרצח של בעלה ג'יי־אף־קיי בדאלאס, ואז כשבוע אחרי - כשעיתונאי נשלח לדובב אותה בעודה מעכלת את מותו וזועמת על העולם. הנשיא קנדי עצמו, אגב, הוא בקושי ניצב כאן, והדמות שלו מוצגת כנוכח־נפקד בחייה.
התוצאה - סרט מעניין אבל קר. חלק מהקהל עלול לחשוב שהוא איטי וחוזר על עצמו. קצת חבל, כי בכמה סצנות קצרות לאריין מצליח להגיע לתובנות יפות על אישה שמעולם לא ידעה אם היא חלק מתפאורה חסרת חשיבות או שיש לה השפעה מהותית על העולם.
פורטמן עצמה מגלמת את קנדי באופן מרשים אך גם לעיתים מכאני. למרות המאמצים הרבים שהיא משקיעה, היא, לפחות בעיניי, לא ראויה לאוסקר. השימוש במבטא המוגזם לא עוזר, וקצת כמו הדמות שהיא מגלמת, משהו בה תמיד נשאר יותר מדי בשליטה ברגעים שבהם היא אמורה להישבר. זו כנראה הייתה המטרה של לאריין ופורטמן - להראות דמות לא נחמדה ששבויה בהצגה של חייה. סרט מעניין, חכם, אבל לא לכולם.
