שהתחלתי לכתוב לפני כתשע שנים את הטור הזה, ניסחתי השערה ביקורתית עקרונית שהייתה נבואית באופייה: קבעתי שהמהפכה הבאה בשירה הישראלית תהיה מזרחית. אחד מניסוחיה הראשונים של ההשערה הופיע ברשימה מפברואר 2008 על ספר הביכורים של אלמוג בהר. סיפרתי שם איך במהלך הקריאה בשיריו לא יכולתי שלא להניח כי "שם, בגל המזרחי החדש, מסתתר היום האוונגרד הפורה ביותר של השירה הישראלית".

את הטענה ביססתי על שני שיקולים מרכזיים: ראשית על כך שכמעט כל ספרי הביכורים המשמעותיים שהתפרסמו בראשית 2008 נכתבו על ידי משוררים מזרחים, כמו יעקב ביטון, ענת זכריה, אלי אליהו ובהר עצמו; ושנית, על עמדה עקרונית, המזהה בחוויית ההגירה לארץ ציר מרכזי וקובע בהתפתחותה של השירה הישראלית. הנחתי שמסיבות שונות משוררים מזרחים בני זמננו נוטים להיות קשובים למורשת ההגירה לארץ, על כאביה וסיבוכיה הטרגיים, הרבה יותר מאחיהם האשכנזים.

היום ברור שההשערה התאמתה. מתישהו במהלך 2013 התחיל הצירוף 'ערס פואטיקה' לחלחל לתודעה הציבורית, ומאז חלק אדיר מהדיון במצב השירה הישראלית עוסק בשירה המזרחית. התברר שבמה שכיניתי "הגל המזרחי החדש" אכן הסתתר "האוונגרד הפורה ביותר של השירה הישראלית", והוא כבר לא מסתתר אלא מכריז על עצמו בקול גדול.

אבל עם השמחה באו גם צער ותסכול. כי במקביל להצלחתה של השירה המזרחית הופיעה נסיגה עצומה באיכות הדיון בערכה ובחשיבותה: הוא הידרדר להתקוטטות יצרית בין שני מחנות, ללא שום נכונות לבחון טיעוני נגד, להקשיב ולנסות להבין. קובעת רק השורה התחתונה: או שאתה בעדנו או שאתה נגדנו, ואם אתה נגדנו אתה אויב הדמוקרטיה והתרבות, הצדק והחוכמה. ובתנאים כאלה ברור למה עצם הדיון בשירה המזרחית ובמייצגיה הבולטים התחיל לעייף אותי. אני לא חסיד גדול של התקוטטויות, וגיליתי שלאחרונה אני נגרר אליהן שוב ושוב.

השאלה הזאת, שאלת העייפות, היא הראשונה שחשבתי עליה כשקראתי את 'זהב אריות', ספרו החדש, השני, של רועי חסן. האם ייתכן שגם חסן התעייף מהמריבה הגדולה שליוותה את הצטרפותו לשירה הישראלית? ואולי המילה הנכונה בהקשר זה היא לא עייפות אלא "התרככות", מילה שהמשורר עצמו השתמש בה כדי לתאר את שיריו החדשים בראיון שפורסם לא מזמן ב'ידיעות תל־אביב', תוך שהוא מסביר, בגילוי לב אופייני, שההתרככות אינה מקרית: היא קשורה לכך שחייו השתנו לטובה. הוא הפסיק להיות טבח, עבודה ששנא, והפך לאב: נולדה לו בת.

ואכן, 'זהב אריות' הוא ספר הרבה פחות זועם והרבה יותר שמח - אך לא פחות מוצלח - מספר הביכורים של חסן. מחציתו עוסקת בניסיון לעכל ולהבין את התהליך המפתיע שהוביל את המשורר מזעם וחוסר אונים לנחמה שבשירה ובאהבה, ומחציתו האחרת מתמודדת עם הרצון לתאר את האושר שבהורות בלי לקרוס למתיקות מופרזת. וכשזה מה שעומד במרכז שיריו החדשים של חסן, חוויות של לידה ולידה־מחדש, של נחמה אחרי כאב גדול, אפשר לקוות שמשתקף בהן סיכוי לפיוס אפשרי - אולי לא בקרוב, אבל מתישהו - בין מחנות ומגמות בשירה הישראלית. ונדמה שהיום, יותר מתמיד, אנחנו זקוקים לתקווה הזאת.

זהב אריות // רועי חסן / טנג'יר / 86 עמודים