ערה?

הצמתים שעיצבו את תשוקותיי, בחירותיי, פשרותיי?

הספר המדובר הוא טווס פרוש זנב. כל אחת מהדוברות בו היא מופע מרוכז, חד-פעמי, עולה על גדותיו. 23 נשים, קשת רחבה של מגזרים וגילים, מדברות בכנות יוצאת דופן על מיניותן כפי שהתעצבה לאורך השנים. כנות שלא מסתכמת רק ביכולת להתגבר על הסומק הקשור בנושא ה"מביך" ולדבר אמת, אלא כזו המאפשרת התבוננות עצמית בהירה ויכולת לנסח במילים שדה רחב של תחושות. בחירתה של המחברת לתת לנשים לעבור דרכה מבלי שנרגיש בכך, להישאר "שקופה" ולהסתיר את עבודת ה"חילוץ" והעריכה, עושה חסד עם המונולוגים הנקראים כדיווח מאופק. הדרמה היא כולה באירוע.

למרות שהספר לא חוסך בתיאורים נוקבים ומלבבים על הפרקטיקה המינית, הוא ממש לא ספר על מיניות בעיניי, אלא דווקא ספר על דיכוי. המיניות המשתקפת היא בסך הכל פריזמה על המחיר שנשים משלמות בתרבות הסו-קולד ליברלית.

קראו פרק מהספר "ערות - נשים מדברות מיניות"

השאלה "מה נשים רוצות" היא שולית. השאלה "מה המחיר שהן משלמות" היא המרכזית ובעטיה המועקה ההולכת ומתגברת עם קריאת הספר. המניפה הצבעונית והרחבה של התשוקות, הפירוש הכל כך אישי ושונה לאינטימיות ולעונג, מבהירים בעוצמה שלא ניתן לסכם, לקטלג ולהדפיס הוראות החזקה והפעלה של הכוס. אין "מה נשים רוצות" במובן הקטגורי, משום שאין דבר כזה "נשים" במובן הקטגורי. כל אחת מתלהטת בדרכה ומגיעה לסיפוק בצורה שונה. אחת צריכה חזק, שנייה צריכה עמוק; אחת צריכה לאט, שנייה צריכה לשלוט; אחת זקוקה להיכרות, שנייה נגנבת מזרות; אחת גומרת מהדגדגן, שנייה נשפכת מבפנים; אחת נמשכת לגברים, שנייה לנשים ושלישית - לכל העולם ואחותו. כל אחת מפרשת מיניות בצורה שונה וממקמת אותה אחרת בתוך מכלול חייה. כל אחת, יותר משהיא אישה, היא אינדיבידואל.

המכנה המשותף של הנשים הדוברות לא נמצא אם כן בין הרגליים. הוא נמצא בתחושת אי-הנחת, באשמה, בבושה, בבדידות ובתחושת החריגות. לו היינו שומעים את קולותיהן של הנשים שלא ניתן לשמוע – אותן נשים שאין להן אפילו כתובת להגשת החשבונית - התמונה המצטיירת הייתה גרועה בהרבה. וגם כך, המצב מספיק גרוע. "ערות" הוא ספר עצוב ומשחרר בעת ובעונה אחת. הוא עצוב כיוון שהוא מציף את הפגיעות המיניות שנשים עוברות במהלך חייהן - החל באונס ברוטלי וכלה בהחפצה סטנדרטית, שכמוה עוברת כל אישה שיצאה אי פעם מפתח הבית... סליחה, גם זו שנשארה בתוך הבית. הוא עצוב, כיוון שהוא מצביע על הפער בין מה שנשים היו רוצות עבור עצמן, לבין מה שמתאפשר להן בחברה המעצבת דימוי מעוות ומצומצם כל כך של נשיות, והוא עצוב כיוון שהוא פורט את התשלום שנשים נאלצות לשלם עבור שמירה על הסדר החברתי הקיים, ועוד יותר, עבור הניסיון לפרוע אותו ולממש את הווייתן.

אבל "ערות" הוא גם ספר משחרר. הוא נותן מילים לתחושות אילמות ולתופעות חברתיות. הוא מעניק ביטוי לנושא מושתק. בנאלי לומר זאת, אבל כלל בסיסי הוא ששפה יוצרת מציאות. אנחנו לא יכולים לתאר או לדמיין מציאות חלופית אם אין לנו בארסנל את המילים הנכונות. הספר "ערות" מעניק המון מילים, מילים חכמות ומנחמות, שמהדהדות פנימה.

 כשקראתי את העדויות על אי-הנוחות שחוו חלק מהמרואיינות מול המושג "נשיות", נזכרתי איך עמדתי אני מול המראה, ילדה בת עשר, וניסיתי להבין איך "עושים עיניים" לבחורים. כשקראתי על הדרך הארוכה שעשו נשים בדרך לגיבוש הזהות הלסבית או הדו-מינית שלהן, נזכרתי במ"כית שלי מהצבא והבנתי לפתע את מה שלא יכולתי להבין בשום פנים ואופן אז, כי חסרו לי מילים לתלות עליהן את הרגש. כשקראתי על הוויתורים שעושות נשים כדי לספק גברים, ילדים, סדר חברתי, הבנתי טוב יותר את עצמי. כשקראתי סיפורים על כאב, אומץ או חשיבה מחוץ לקופסה, התמלאתי בהם בעצמי. וכשחשבתי שחלק מהן מטורללות על כל הראש, מעצבנות או ניו-אייג'יות מדי לטעמי, הגדרתי מחדש את הגבולות שלי.

התרבות שבתוכה אנחנו חיים היא כוורת שוקקת שחוקיה סמויים מהעין. יש כל מיני דרכים להציץ אל תוכה, והספר "ערות" מציץ עליה דרך המיניות הנשית ומספר את סיפורה. אבל זה לא אומר שאי-אפשר להציץ עליה גם דרך הבניות חברתיות נוקשות אחרות ולהצביע על העוול המושרש בבסיסן ועל התשלום שמגיע בעקבותיו. אפשר ואף רצוי לבדוק את הכוורת גם דרך המיניות הגברית, דרך ההורות, הזקנה, הלאומנות, ה"הצלחה"... כל הדרכים המבקשות לאלף אותנו להתנהג ולחשוב בצורה אחידה ומצמצמת. כי אם נבדוק את הדרכים שבהן מוליכה אותנו התרבות, נגלה שהן זרועות תמיד נוצות טווס קצוצות.