בכניסה למועדון תלויים שישה בלונים. עדות יחידה לעובדה שמדובר בסופו של דבר ביום הולדת לילדים. חוץ מזה, אני כמעט יכולה להתבלבל ולחשוב שחרגתי ממנהגי ויצאתי לבלות הערב. המועדון חשוך ומואר רק באורות ניאון סגולים, המערכת מפמפמת שיר מועדונים נורא, מין מסטיק אוזניים מנג'ס עם יותר מדי סינתיסייזר. "רוקביי בייבי, רוקביי", הסולנית צורחת כאילו תקעו לה מזלג חלוד בקנה הנשימה, ומאיה מבסוטה על השיר המגניב שיצא לה בשאפל.

"אולי זה בכל זאת מוקדם מדי?" אני חושבת. אני מפחדת שיכעסו עליי שאני מוציאה את הילדים לתרבות רעה, מדרדרת את הכיתה התל־אביבית הסופר־איכותית, המלאה בילדי אנתרופוסופיה מטופחים ומושקעים שהולכים לחוגי אסטרונומיה וקרקסנות. "זה מה שהיא רצתה", אני חושבת. "עכשיו, יאללה, צריך עוד לתלות את כל הקישוטים, עוד שעה הם באים".

אם היו מספרים לי לפני כמה שנים שזה מה שיקרה, בחיים לא הייתי מאמינה. שאני אהיה האמא הראשונה בכיתה שחוגגת לילדה שלה יום הולדת במועדון אמיתי, עם די־ג'יי וריקודים? הראשונה שמרימה לכל הכיתה בת־מצווש מושקעת, למרות שהילדה רק בת עשר? ועדיין, מאיה כל כך ביקשה מועדון שבסוף נכנעתי. כמו כל הורה אומלל שהילד שלו נולד בחורף, גם אני הבנתי שהאירוע ממילא חייב להיות בחדר סגור ומקורה. שלא, אנחנו לא נוכל לעשות איזה "חפש את המטמון" חינוכי בגינה כמו שמקובל. ואם זה כבר חייב להיות במקום סגור — איזה סיכוי יש להורים לילדה בת עשר לארגן הפעלה נורמלית? הרי זה לא שאפשר להביא לה את המפעילה לולה השעלולה והמיקרופון מדונה שלה. "אבל בלי משחקי נשיקות", אמרתי לדי־ג'יי בטלפון שוב ושוב, "ובשום פנים ואופן לא רמיזות שהם גדולים יותר ממה שהם".

אני נכנסת ומוציאה מהשקית את הקישוטים, הם עלו סכום בלתי נתפס של כמה מאות שקלים בחנות המסיבות הכי פלצנית במרכז תל־אביב. אפילו אני, שנחשבת לבזבזנית, הזדעזעתי כשהצצתי במאחורה של חבילת מפיות תמימה בצבע ורוד שמפניה וראיתי את המחיר. וזה מה ש־400 שקל קנו לי: שרשרת פלמינגואים ורודים, כוסות עם ינשופים חמודים, קיסמים שבראש שלהם יש אננסים מחייכים.

גם העוגה שהזמנתי למאיה היא מז'אנר החמידות, היא מעוצבת כמו חד־קרן, עם עיניים וקרן מזהב ותלתלים ורודים מקצפת. ולרגע אחד, בעודי מתקשרת לרוני שעושה את העוגות המיוחדות, קיללתי את עצמי על שלא התעקשתי עם מאיה יותר. יכולתי לחנך אותה כמו שאר האמהות התל־אביביות המודעות. לשלוח אותה לגנים חרישיים שבהם משחקים רק עם אטבים ודובי לבד בלי עיניים, לאסור עליה להחזיק סמארטפון עד שלא ימלאו לה 13. לפחות היא הייתה מבקשת עוגה בצורת דרקון מזל, כמו ב"הסיפור שאינו נגמר". לפחות לא הייתי מקבלת את נסיכת שנות האלפיים המעודכנת שלי, זו שהרשיתי לה לשחק בכמה בובות תעשייתיות שבא לה, שעומדת עכשיו בפינה עם האייפון שש פלוס שלה ועושה תנועות ספסטיות של חולת אפילפסיה באוויר.

קוראים לזה "מיוזקלי", וזו רשת חברתית שדרכה את יכולה לעשות תנועות עם הפה כאילו שאת שרה את "היילו" ולקרוא לתוצאה בשיא החוצפה האפשרית "הקליפ שלך". כיוון שכל קליפ הוא רק כמה שניות, השירים כולם מושרים במהירות גבוהה, במין פאסט־פורוורד מטורלל, ככה ש"וורק" המשובח של ריהאנה נשמע כאילו סנאי שהתנגש במשאית של בלוני הליום שר אותו.

אה, ויש גם את התנועות, גם הן לא מקוריות, חס וחלילה, למה שילדה בשנת 2017 תיצור משהו משל עצמה? במקום זה הילדה מחקה את התנועות שעשתה איזו אמריקאית מאופרת מדי בשם אשלי לשיר "היט מי בייבי" של בריטני ספירס. אני עדיין זוכרת כמה יפה ופראי מאיה רקדה עד לא מזמן, כמו אפריקאית קטנה ושיכורת חופש שרוקעת על הרצפה ברגליים יחפות. "להתבגר זה לאבד קשר עם עצמך", אני חושבת, "לשכוח איך הגוף שלך רוצה לרקוד ואיך הפה שלך רוצה לדבר ולמשטר אותם כדי שייראו ויישמעו כמו כולם".

"תפסיקי עם המיוזקלי", אני אומרת למאיה ולוקחת לה את המכשיר. ממילא אני כבר חמה עליה, היא הצליחה לעצבן אותי באופן יסודי בדרך לכאן. זה היה כשאמרתי לה שלא יהיה בר שייקים כמו שהבטחתי לה, שמרוב הוצאות על עוגת חד־קרן וקיסמי עוגה בצורת בלרינות — לא נשאר כסף לארגן בלנדר ופירות וחלב. "אוי, לא, מימי", היא כמעט בכתה, "היום הולדת הרוס לגמרי. הבטחתי לילדים בר שייקים טרופי".

לא עזר כלום, הילדה סירבה להסתכל על כל השפע המטורף שנסע איתנו במונית, חבילות על גבי חבילות של דברים חמודים ומשקפיים מצחיקים וזוהרים כדי לרקוד בחושך, והתרכזה רק בפרט הקטן שחסר. כי זה כל מה שהם מכירים היום, עם כל השפע המטורף שאנחנו מרעיפים עליהם, את החוסר. את מה שיש לילדה בכיתה ולהם אין. וגם זה די אבוד מראש, לא משנה איך את מחנכת.

די מצחיק אותי לראות את החברות שלי נאבקות בבנן בן השלוש שרוצה משאית עם אורות או עוד קרטיב ‑ כשאני יודעת שאוטוטו הוא יגדל וכל השפע הקפיטליסטי הזה שמחכה לו בחוץ יכה בו כמו מטח מטאוריטים בשלל קולותיו וצבעיו. אני עדיין זוכרת את אבא שלי עובר ומכבה את האורות בבית, את אמא שלי נוזפת: "תכבי את הבוילר". הילדה שלי אפילו לא יודעת איפה הבוילר בבית ממוקם. גם אם הייתי מחנכת אותה לצניעות, היא עדיין הייתה גדלה ומגיעה לקניון עם החברות שלה. שם היא הייתה מגלה שזה לא רק במחשב שלה, זה העולם כולו שמחולק לחלונות, למאות וינדוז צורמניים עם נעליים וצמידי פנדורה ודובוני פרווה שמתחרים על תשומת הלב שלה.

אני מסתכלת על מאיה שבינתיים החליטה לשבת ולשתות קולה על הבר, כמו גדולה. מסתכלת על השמלה השחורה הפשוטה שלה, ילדות מתל־אביב לא מאמינות בגנדור מיותר, הן לובשות שחור כמו אלמנות יווניות. על העיניים המלוכסנות והמסתוריות שעדיין מזכירות לי את עיניו החצי עצומות של הגור היונק שהניחו לי על הבטן. כל מה שאני רוצה בשבילה זה שתהיה לה ילדות טובה, כל השאר כבר יש. היא מספיק חכמה, מספיק יפה וטובה, מספיק הכל כדי שארצה לעשות פוס ולהקפיא אותה בדיוק כמו שהיא. אבל ילדות טובה דורשת תמימות, צריך בשבילה נפש טרייה שעדיין עפה על דברים, שעדיין מתפעלת עד צחוק ודמעות מכל הדברים החדשים שהעין שלך פוגשת.

ואלוהים, אני לא זוכרת מתי מאיה התרגשה ממשהו ממש. ההתרגשויות שלה הן פראיות אבל קצרות, כמו שיעול. רגע אחד היא עוד צורחת: "אוי מיי גאד, קנית לי את המחברת שראיתי לפני חודש", ורגע שני המחברת כבר זרוקה בקופסת האוצרות שלה.

בילדות שלי היו ערבות של מחסור, היו חדר נוער קטן ועץ אורן בחלון וחיפה האפורה והמשעממת שאי־אפשר להשיג בה ליפגלוס אולטרה־סגול כמו בדיזנגוף. בשקט הזה של האין יכולתי לחלום, יכולתי לפנטז, יכולתי לדמיין איך יהיה כשאני אהיה גדולה, מה אני אצא להשיג. הילדות של מאיה היא רצף בלתי נגמר של תמונות וחפצים, הם מתקיפים אותה מהאייפון, מהקניון, מהחלון של המונית שבה היא נוסעת ליום הולדת. יש לה אישיות של כאן ועכשיו, והופה, כבר התחלפה התמונה שעל המסך.

הילדים מתחילים להגיע למועדון, הם לבושים בז'קט ג'ינס או עור ובשיער משוח ממקלחת. הבנות בבגדי אוברסייז קוליים ובג'ינסים קרועים. אני עומדת בכניסה עם ג'ינס האמהות שלי ומחייכת אליהם כמו גננת פסיכוטית עד שהפנים כואבות לי. זו חוויה כל כך מוזרה, להיות פתאום המלווה, השפרון, כמו בסרטים התקופתיים של ג'יין אוסטן. אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה הייתי בבר או במסיבה. פתאום זה מתבהר לי, זה הזמן של מאיה עכשיו, הזמן שלי נגמר. אני כבר לא כלת היום הולדת, כבר לא מרכז הדרמה הצעיר. אני המלווה, השפרונית, אני מיסטר קצמן, המורה הקשיש לגיאומטריה שעומד ליד קערת הפונץ' ושומר שאף אחד לא ישתה ממנה.

יש ברגע הזה הרבה עצב, וגם מין שמחה מוזרה. התינוקת שלי גדלה, כתוצאה מזה גם אני הזדקנתי ולאט־לאט אני הולכת ונסוגה מהתמונה, הולכת ונעמדת מהצד, מלווה את הילדה שלי עד שאיעלם. וכמלווה אני לגמרי לא רעה, תראו איזה יום הולדת מדהים ומתוקתק הרמתי. זה הזמן שלה, זאת הילדות שלה, כל מה שנותר לי הוא לאפשר.

ברק הדי־ג'יי עולה לרחבה, והוא מעולה. הוא מדבר אל הילדים כאילו הם עדיין ילדים, ועוד יותר טוב מזה, כאילו הוא עדיין ילד. מאיה יושבת על כיסא לידו, הפנים שלה כל כך שמחות. ולרגע היא נראית כמו ילדה, אמנם אין לה זר על הראש, אבל יש לה קשת עם קרניים מהבהבות של שטן שגורמת לה להיראות מטופשת וגאה בדיוק כמו כל בת חמש בגן חוה. ותהיה לה תמימות, יהיה לה חדש, אפילו אם זה לא יהיה נייר עטיפה, אלא אפליקציה חדשנית ומהממת, או רובוט. שניקי מינאז' תנענע את הבוטי שלה כמה שבא לה, הילדה שלי בת עשר, והיא רק עומדת בפתח הדלת של להיות אישה. •