בעוד כמה חודשים נחוג 50 שנה למלחמת ששת הימים, כלומר - לניצחון, לכיבוש או לשחרור, תלוי מי מנסח את המודעה לכבוד האירוע. לא ייפלא, אם כן, שהשרה רגב, האחראית על החגיגות, כבר הצליחה לעורר את המהומה הפטריוטית התורנית שלה, והפעם בעניין ירושלים. באופן טבעי למדי הוחלט שגם הפעם תעמוד ירושלים בראש שמחתנו, וברוח זו עוצב משהו שמתקרא "לוגו": מין עיטור שידו בכל ויד כל בו - משולבים בו האריה הירושלמי, הנבל של דוד המלך - שאגב, לא ניגן בנבל אלא בכינור - חומת העיר, מגן דוד, הספרות של המספר 50, וגם שני משפטים כתובים בו: "50 שנים לאיחוד העיר" ו"ירושלים מאוחדת, מאחדת". כל זה תחת הכותרת: "יובל שנים לאיחודה של ירושלים - בירתה הנצחית של מדינת ישראל והעם היהודי".

לפני שאתייחס לרעיונותיה של השרה רגב, ברצוני לציין שמן הראוי היה לשכור גם את שירותיו של עורך לשוני ולא רק של מעצב גרפי, אבל כיוון שהדבר לא נעשה, אעיר כאן הערה או שתיים משלי. קודם כל, בעברית נהוג למנות מספר עגול ומספר חגיגי של שנים בעזרת צורת היחיד "שנה" ולא בצורת הרבים "שנים". ככתוב: "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", ו"ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו", ועוד. על כן כדאי לתקן את הנוסח "50 שנים לאיחוד העיר" ל־50 שנה, כדי שנחוש את גודל הרגע כמו שצריך. כמו כן אין צורך לכתוב "יובל שנים", די במילה "יובל" לבדה. ויש לתקן גם את המשפט "בירתה הנצחית של מדינת ישראל והעם היהודי" ל"בירתם הנצחית של מדינת ישראל והעם היהודי", פן תשמחנה בנות פלשתים ותחשובנה ששרת התרבות של מדינת ישראל ושל העם היהודי זוכרת את ירושלים אבל שכחה את השפה העברית.

במקום כל זה החליפה השרה את המילה "איחוד" ב"שחרור" – יובל לשחרור ירושלים ולא לאיחודה. וגם על כך אני מלין, נודניק שכמוני, כי שנת ה־50, למה שלא יהיה, היא מועד חשוב מאוד ו"איחוד" ו"שחרור" הן מילים יבשושיות למדי. בירתנו הנצחית ראויה לנוסח חגיגי יותר: "50 שנה לגאולת ירושלים", למשל, ואולי אף "50 שנה לפדות ירושלים", שמרחיבות את הלב הרבה יותר.

אבל כל אלו הן זוטות ליד בעיה נוספת, שאם משנים את האיחוד לשחרור, צריך לשנות את "ירושלים מאוחדת, מאחדת" ל"ירושלים משוחררת, משחררת". בשתי הנטיות מציע הפועל "לשחרר" שפע של אסוציאציות וקונוטציות, ואני מציע שלכבוד יום ירושלים ולכבוד היובל למלחמת ששת הימים נציב בין שעריה גם שער ברזל גדול עם הכתובת "ירושלים משחררת". זה יהיה מרטיט, מאלף ומחמם לב. אין לי ספק שהעם היהודי יאהב את זה מאוד.

ועוד הערה

על אף שינויי הנוסח, יש להודות על האמת - גם אם שוחררה ירושלים המזרחית מהשלטון הירדני, אין בירתנו עיר בת חורין. גם אם גאלנו אותה ופדינו אותה ושבנו אליה ושרנו לה חוברה־לה־לה, חוברה־לה־לה, חוברה־חוברה־חוברה־לה־לה (נא לפזם על פי השיר של ע. הלל על הזברה והפיג'מה) – היא אסורה בכלא מלחמות הקודש שלה, באזיקי דתותיה, בסד קיצוניותה. שום דבר עקרוני ומשמעותי לא השתנה בה מימי הקנאים של בית שני וממסעות הצלב ועד הנה. צאו וראו: שלוש ערים ים־תיכוניות עתיקות הניחו את יסודותיה של התרבות המערבית כולה - ירושלים, אתונה ורומא. מבין השלוש האלה, השתיים האחרונות משוחררות. הן זוכרות ומשמרות את עברן אבל חיות את ההווה ופניהן קדימה. ירושלים מביטה לאחור. קדושתה, עברה ומתיה שולטים בה וכובלים אותה.

מעשי ניסים

קראתי ב"ידיעות אחרונות" כתבה על קריסת העגורן בבת־ים. בין היתר רואיין בה מר עמי קאופמן, שנפצע כאשר העגורן נפל על המכונית שבה נהג. אני מזכיר זאת בגלל שתי סיבות: האחת, שאני מבקש להביע את הערכתי לקור רוחו, שלמרות פציעתו הצליח לחלץ מהרכב את עצמו ואת בתו, שגם היא נפגעה, ולאחל לשניהם החלמה שלמה ומהירה. והאחרת - קאופמן הגדיר את המקרה במשפט מעניין שצוטט בעיתון: "אני כועס עכשיו וזועם, איך רשלנות גרמה לאסון, שרק בדרך נס אני והילדה שלי בחיים ונמנע פה אסון עם הרוגים רבים".

אינני יודע אם מר קאופמן הוא אדם דתי, מסורתי, מאמין או חילוני. יכול להיות שהוא השתמש במילה "נס" כמטבע לשון ולא באופן שמתאר ניסים בתנ"ך ובסיפורי הקדושים הנוצרים. אבל מעניין שאת ההישארות שלו ושל בתו בחיים הוא מתאר כנס ואילו את נפילת העגורן הוא מתאר כתוצאה של רשלנות. כלומר - אסונות הם מעשה ידי אדם ואילו הישועה היא אלוהית. זה מעורר מחשבה. מצד שני, המאמינים הצליחו להוציא את אלוהים זכאי גם מחורבן הבית, מהגלות ומהשואה, אז נפילה של עגורן? קטן עליו.

אפרופו ניסים

למי שלא מכיר, אני ממליץ על ספר ישן ושמו "ספר הבדיחה והחידוד". ערך אותו אלתר דרויאנוב, שליקט וכינס מעשיות והלצות בקהילות היהודים בעיקר במזרח אירופה - כל מיני ויצים של אשכנזים, לא עלינו. הספר הזה משעשע ומעניין, והוא ממלא אותי נחת לאומית ותרבותית לא פחות מכל הספרות העברית לדורותיה.

אחד מפרקי הספר מוקדש לניסים שמייחסים החסידים לצדיקיהם וללגלוגים שמלגלגים עליהם המתנגדים. זכור לי משם מעשה על צדיק כזה, שבא לפונדק של יהודים ובעל הבית לא יצא לקבל את פניו. חלשה דעתו ואמר: "יהי רצון שהאכסניה הזאת תעלה באש!" מיד חש אליו בעל הבית, נפל על רגליו והתחנן שיסיר את רוע הגזירה. התמלא לב הצדיק רחמים ואמר: "יהי רצון שהפונדק לא יישרף". ומאז עולים לשם כל החסידים ומהללים אותו צדיק, שבכוח הנס שחולל נשאר הפונדק על תילו. ¿