את פרופ׳ דן בן־דוד פגשתי לראשונה לפני שנות דור, כשנמנה עם קבוצת כלכלנים שהגישה לראש הממשלה אהוד ברק בשלהי 1999 נייר עמדה שהתריע, לראשונה, על השילוב הקטלני של אי־שוויון גבוה ופריון נמוך במשק הישראלי. ממשלת ברק לא התרשמה במיוחד מהנייר, והוא נותר מקופל בין ניירות עמדה אחרים. פרופ׳ בן־דוד, בן להורים ישראלים ש״נתקעו לשנים באקדמיה אמריקאית״, כדבריו, הוא חבר סגל בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל־אביב. בחרתי, אומר בן־דוד, ללמד כלכלה סטודנטים שפונים לשירות הציבורי כדי שירכשו כלים לניתוח מקצועי של עלות ותועלת במיזמים במימון המדינה וגם כדי ״שאנשי האוצר לא יוכלו למרוח אותם״. מאותה סיבה – עצמאות מדעית והקפדה על עובדות סטטיסטיות – הקים פרופ׳ בן־דוד את מכון ״שורש״ למחקר כלכלי־חברתי, לאחר פרישתו ממכון טאוב הירושלמי.
פרופ׳ בן־דוד מתמחה בחקר סוגיות המצויות בהצטלבות של כלכלת השכלה וכלכלת עבודה. שאלתי אותו מהי העצה שהיה נותן ליחימוביץ׳ וניסנקורן לקראת ההתמודדות על הג׳וב הנכסף של יו״ר ההסתדרות. לאחר מחשבה לא קצרה ענה בן־דוד: ״קודם כל הייתי מציג בפניהם את בעיית הבעיות של שוק העבודה בארץ״. והיא?
בן דוד: "פריון עבודה נמוך, הגורם לשכר עבודה נמוך והנובע מכישורי עבודה נמוכים. לכן, כדי לצמצם את אי־השוויון בהכנסות משכר חיוני להעלות את הפריון של עובדים מעוטי השכלה וחסרי מיומנות, במיוחד אלו שהצטרפו מ־2003 לכוח העבודה. הצטרפותם אמנם העלתה את שיעורי התעסוקה בישראל לרמות המקובלות במדינות OECD מובילות, אך במקביל יצרה תופעה המונית של עובדים עניים. עובדים חסרי כישורים לשוק העבודה המודרני, עובדות ועובדים שתפוקתם לשעת עבודה נמוכה ולכן גם שכרם נמוך. נוצר כאן מעגל מכושף הסוחף את הכלכלה הישראלית לתוך תהום".
את התמורות בתעסוקה בישראל מכנה פרופ׳ בן־דוד ״ניסוי טבעי במדיניות כלכלית שדחף את ישראל לקטבים״. והנה תמצית הניסוי: בשנים 2002 ו־2003, עם שרי האוצר סילבן שלום תחילה ובנימין נתניהו אחר כך, מתבצעת בישראל מדיניות של בית מטבחיים בקצבאות סוציאליות. קצבאות הבטחת הכנסה נחתכות (בממוצע) ב־46%, וקצבאות ילדים ואבטלה נחתכות בחצי. הכל במכות גרזן חדות, מיידיות. בהדרגה מפנימים שני הציבורים שנפגעים הכי קשה מהמכות, החרדים והערבים, שימי הקצבאות הנדיבות חלפו בלא שוב – והם יוצאים ויוצאות בהמוניהם לעבודה. כפי שחזו הכלכלנים וכפי שרצו שרי האוצר. ״הרבה מאוד אנשים בעלי השכלה נמוכה יחסית שלא עבדו בעבר וחיו על קצבאות״, אומר פרופ׳ בן־דוד, ״קמים בבוקר לעבודה, בשיעורים חסרי תקדים בהיסטוריה הכלכלית״. אוכלוסיית הלא־עובדים מידלדלת, וכוח העבודה מתרחב: מ־2003 עד 2016 ישראל סוגרת לגמרי את הפערים לרעתה בשיעורי התעסוקה מול מדינות מערביות.
זה טוב, נכון?
בן־דוד: "המהלך חלקי ולכן בעייתי. כשראשי משפחות חרדיות וערביות חדלים להיות 'בלתי מועסקים' ונכנסים למעגל עבודה שכירה, אי־השוויון בהכנסות כלכליות ברוטו בישראל יורד. אנחנו הופכים לאחת המדינות בעלות אי־השוויון הכלכלי ברוטו הכי נמוך ב־OECD. אבל אליה וקוץ ענק בה. לשכירים ולשכירות החדשים חסרים כישורים שמתאימים לשוק עבודה מתקדם והם נקלטים בעבודות פשוטות, חלקיות, בעלות פריון נמוך ומשלמות שכר נמוך. נמוך מאוד. בחלוף הזמן, מצבם הכלכלי של החלשים כמעט לא השתפר. אי־השוויון בהכנסה הכוללת נטו, אחרי מסים וקצבאות, הצטמצם בשיעור זניח בלבד, וכך גם שיעור העוני".
הניתוח הצליח אבל הפציינט לא הבריא?
בן־דוד: "בהחלט. אף אחד לא דאג לצייד את מחפשי העבודה החדשים בכלי תעסוקה מודרניים. הם נזרקו לשוק. עובדים קשה, תורמים מעט ומשתכרים מעט. כפי שאמר לי אחד המעסיקים: 'הם רבים כמו זבל ואנחנו מתייחסים אליהם בהתאם'". זו המציאות של שוק העבודה בישראל 2016.
מהבעיה הכמותית - פחות מדי עובדים, אומר בן־דוד, עברנו לבעיה איכותית: פחות מדי עובדים עם כישורים מתאימים. מסקרים של OECD עולה כי כבר היום רמת המיומנות הטכנולוגית של ישראלים בני 25 ומעלה היא מהנמוכות במערב. אף על פי כן ממשלת ישראל מוציאה על הכשרה מקצועית ומדיניות תעסוקה אקטיבית שני שלישים פחות – יחסית לתוצר – מהממוצע של ממשלות OECD. מסתבר, נאנח בן־דוד, ששנת לימוד בארץ מעניקה פחות ידע משנת לימוד בפינלנד, למשל. "לא אותה איכות לימוד", לדבריו. לפי חישוביו, שיתפרסמו בקרוב, כמחצית מילדי ישראל לומדים "ברמה של עולם שלישי ומטה". כשחניכי מוסדות חינוך אלו מהמגזר החרדי־יהודי, המוסלמי ובמידה מדאיגה גם מהכללי "יישפכו לשוק העבודה, הם רק יתווספו לשורות צבא העובדים העניים". הפריון שלהם צפוי להיות נמוך ושכרם נמוך. מי יישא אז על גבו את הקדמה המדעית, את היזמות הטכנולוגית ואת מדינת הרווחה הסוציאלית הישראלית? "חמישית מהאוכלוסייה משלמת כיום 90% ממס ההכנסה, היא לא תסכים לשלם יותר, אומר פרופ' בן־דוד, "ואם יאלצו אותה - היא תברח".
ההסתדרות יכולה לשנות את המגמות?
בן־דוד: "לבדה לא, אבל היא יכולה להיות הקטליזטור והגורם המוביל. לשם כך עליה להחליף דיסקט. האתגר בה"א הידיעה של האיגוד המקצועי הגדול בישראל אינו איך לשפר את השכר של חבריו אלא איך לשפר את פריון העבודה של כלל העובדים, ובמיוחד של העובדים מעוטי ההשכלה, מעוטי הכישורים והלא מאוגדים. משימה לאומית. זה חייב להיות מהלך משותף להסתדרות, למעסיקים ולממשלה, כשהממשלה לפחות מכפילה את השקעותיה בשיפור ובהתאמה של הכישורים המקצועיים של העובדים".
"אני ממליץ למי שייבחר כיו״ר ההסתדרות", אומר פרופ' בן־דוד, "לאמץ את המדיניות של 'ביטחון גמיש' (Flex Security) בשוק התעסוקה, כפי שנהוגה במדינות סקנדינביה אחדות. המעסיקים רוצים גמישות, העובדים רוצים ביטחון. ניתן בהחלט לשלב את הדרישות, כשמגדירים אחרת את המושג 'ביטחון תעסוקתי': לא ביטחון במקום עבודה ספציפי אחד אלא ביטחון במציאת תעסוקה לפחות שוות ערך ואפילו משופרת, בפריון יותר גבוה ובשכר יותר גבוה". לשם כך נדרשת השקעה ממלכתית ואישית בלימוד מתמשך ובהכשרה מקצועית מתמדת.
קל לפוליטיקאים להחליט על ביטוח סיעודי לכל כאשר התוצר לנפש בישראל קרוב ל־40 אלף דולר והמשק צומח ב־4% בשנה. כשהצמיחה תיעצר, והתוצר הריאלי לנפש יירד, ספק אם יימצא מי שיהיה מוכן להגדלת המסים הדרושה למימון תוכנית כזו, ותוכניות כלכליות־חברתיות רבות כמותה. השעון הכלכלי־הדמוגרפי, מזהיר פרופ' בן־דוד, מתקתק, ונקודת האל־חזור כבר באופק.
שיתוף עובדים
מאז הפעלתו ב־1998 של חוק ביטוח בריאות ממלכתי שניתק את החברות בהסתדרות מחברות בקופת חולים כללית, משקל העובדים המאוגדים בהסתדרות בציבור השכירים הצטמק בשני שלישים, מ־60% ל־20%. גם איגודים מקצועיים במדינות מערביות מפותחות סבלו מדילול בחברות ומירידה בנתח שלהם בכוח העבודה, אולם לא בקצב כה מהיר, כה תלול. אך הסטטיסטיקה היבשה לא משקפת את כוחה ואת חולשתה של ההסתדרות. כוחה בשליטת חבריה, הוועדים הגדולים, על מרכזי העצבים של המשק, מאספקת חשמל עבור בשדות תעופה וכלה במערכת החינוך. חולשתה באי־יכולתה (למרות המאמצים) למשוך לשורותיה עובדים מהתחתית ומהצמרת. אין בהסתדרות ייצוג מקצועי מספיק של החלשים ביותר, כמו עובדי קבלן ושכירים בעסקים קטנים ובינוניים־קטנים, וגם לא של אליטת השכירים העובדים בחברות רב־לאומיות עתירות ידע ומידע.
למרות זאת, ההסתדרות כן דואגת יותר ויותר גם למי שלא בשורותיה. "אסור לשכוח את ההישגים של ההסתדרות בתחומים חברתיים החורגים מעניינו של איגוד מקצועי במובן הצר של המילה״, אומר הכלכלן ד"ר רובי נתנזון, מנהל מרכז "מקרו" לכלכלה פוליטית ואיש קשר למכוני מחקר סוציאל־דמוקרטיים באירופה. בין ההישגים הללו מונה נתנזון את חוק פנסיה חובה, את העלאות שכר המינימום, את הבטחת הזכויות של עובדי חברות כוח האדם ועובדים עם מוגבלויות, ועוד. אבל ההסתדרות לא מתווה את המדיניות הכלכלית הכוללת. נתנזון: "כשהממשלה מספיק חכמה כדי לפנות להסתדרות ולהתייחס אליה כאל פרטנר, כפי שהיה במשבר הפיננסי הגדול ב־2008, היא מוצאת בה גורם כמו־ממלכתי המוכן לקחת בחשבון את טובת המשק ולא רק את האינטרס של חבריה". נתנזון מצר על היעדר "שולחן עגול" לרב־שיח בין המעסיקים, ההסתדרות והממשלה.
גם ד"ר נתנזון מצביע על הפריון הנמוך כחסם עיקרי להעלאת שכר ולהקטנת הפערים. החסם הזה לא יסתלק מעצמו, אלא רק במהלך ממלכתי רב־שנתי מתואם. ״המעסיקים הישראלים״, הוא אומר, ״לא נצלנים. הם יודעים שעובד מרוצה הוא עובד מסור. אבל הם לא יכולים להרשות לעצמם לשלם שכר לשעת עבודה הגבוה מהערך המוסף לשעת עבודה״.
במבט לאחור, האם המעסיקים לא טעו כשיצאו נגד עבודה מאורגנת וועדי עובדים?
נתנזון: "המעסיקים בארץ נגררו אחר האופנה, ובשנות השמונים והתשעים לא היה ביחסי עבודה משהו יותר אופנתי מהסכם העסקה אישי. חוזי ההעסקה האישיים התפשטו כאש בשדה קוצים וכילו הרבה חלקות טובות. כיום מעסיקים וארגוניהם מצטערים על כך. בעיתות משבר ומצוקה הרבה יותר נוח ויעיל להידבר עם נציגות עובדים מוסמכת מאשר עם כל עובד בנפרד או — מה שקורה בדרך כלל — עם קבוצות לא מייצגות ולא מאורגנות. למודי ניסיון, המעסיקים אצלנו הפסיקו להתייחס להסכם קיבוצי כאל סדין אדום. עם זאת, החזרה לעבודה מאורגנת לא תפתור את בעיית הפריון הנמוך".
"המציאות משתנה, וההסתדרות צריכה להתאים את עצמה כדי להישאר רלוונטית״, אומר נתנזון, "להסיט את הדגש מדאגה צרת־אופקים לחבריה לפעולה ולחקיקה חברתית רחבה".
כמו למשל?
נתנזון: "למשל, חקיקה שתקל לשתף את נציגי העובדים בדירקטוריונים של חברות הנסחרות בבורסה. כבר הוכח שנוכחותם בדירקטוריונים משפרת את יעילות החברות ואת רווחיותן. הם לוחצים להגדיל את מלאי ההון לעובד, ובה בעת להשקיע בהכשרה מקצועית ובהעלאת רמת המיומנות והתחכום של העובד. זה הסדר מנצח לכולם".
הקשבתי לדבריו של ד"ר נתנזון בהשתוממות. ממשלות ישראל האחרונות התחרו זו בזו מי תעניק הגנה טובה יותר וזכויות רבות יותר לבעלי המניות בחברות, תוך התעלמות מזכויות העובדים. לא נראה לי שהשיטה תשתנה.
דילמת המניות
אחד הסודות הגלויים והלא מדוברים של חברות טכנולוגיה (ולא רק) שמניותיהן נסחרות בבורסות אמריקאיות הוא מבנה השליטה בהן. מרבית החברות רושמות למסחר בבורסה שלושה סוגי מניות: מניות רגילות מסוג A, המעניקות קול אחד באסיפה כללית של בעלי המניות; מניות מסוג B, המעניקות לכל מחזיק בהן בין 10 ל־200 קולות; ומניות מסוג C, ללא זכויות הצבעה כלשהן. מניות מסוג B כמעט שלא נסחרות בבורסה ומוחזקות קרוב ללב המייסדים – וכך מובטחת ליורשי פורד שליטה בתעשיות פורד, לברין ופייג' שליטה ב"אלפבית" של גוגל, לצוקרברג בפייסבוק, לבאפט ב"ברקשייר האת'וויי", למשפחת אוקס סלצברגר ב"ניו־יורק טיימס", למשפחת מרדוק ב"פוקס", ועוד – למרות שבבעלותם רק אחוזים מעטים מההון העצמי של החברה.
לחברות בשליטת המייסדים יתרון נוסף: חופש מרגולציה פולשנית. בחקיקה האמריקאית הן מכונות "חברות נשלטות", ובניגוד מוחלט לישראל הן דווקא פטורות מקיום ממשל תאגידי שקוף ועצמאי. בישראל, ובעוד מספר שוקי מניות, מותר להנפיק רק סוג אחיד של מניות, לפי עיקרון של מניה אחת – קול אחד. לכן, בתיאוריה ניתן להשתלט עליהן באמצעות קניית ניירות ערך בבורסה. בפועל, אפשר לספור על אצבעות חצי יד את ההשתלטויות העוינות על חברות הנסחרות בבורסה בת"א. לעומת זאת, גדוד של ידיים לא יספיק לספור את החברות שנטשו את הבורסה.
באחרונה פירסמו קרנות הון אמריקאיות מובילות קול קורא לחברות טכנולוגיה גדולות לחדול מלהנפיק מניות נחותות. קריאתן לא נענתה. להפך: החודש פורסם תשקיף של "סנאפ", בעלת הרשת החברתית סנאפצ'ט, בו מוצעות למכירה אך ורק מניות נחותות ללא זכויות הצבעה כלשהן. בתשקיף מבקשת החברה לגייס 3 מיליארד דולר לפי שווי משוער של כ־25 מיליארד דולר, שהופחת מאז ל־20־22 מיליארד דולר. אין הסבר לדרך שבה חושב השווי. סנאפ הפסידה אשתקד 500 מיליון דולר, אחרי הפסד של כ־400 מיליון דולר ב־2015.
בעל השליטה העיקרי בסנאפ הוא מייסדה, אוון שפיגל, בחור בן 27 שלא השלים את לימודיו בסטנפורד, התארס עם דוגמנית־לשעבר מרשת "ויקטוריה סיקרט" ומוציא מיליון דולר בשנה על אבטחה אישית. סנאפצ'ט משקיעה מיליונים בסודיות ובחשאיות, אבל שמו של שפיגל מופיע תכופות במדורי רכילות.
אנליסטים כבר כינו את מבנה השליטה בסנאפ, כפי שמצטייר מתשקיף ההנפקה הצפויה, כ"קיסרי", או לפחות "מלכותי". סנאפ, מצידה, לא מגיבה ומקרינה התנשאות ובוז. ידידיו ומקורביו של שפיגל קושרים כתר גאונות לראשו ומבטלים את הביקורת כמונעת על ידי קנאה.
קבלת הפנים לה תזכה הנפקת סנאפצ'ט בוול־סטריט תהיה מבחן גם לשיטת שניים או שלושה סוגי המניות. אם תצליח, השיטה תשרוד ותתרחב. אם תיכשל, יתחזק קולם של מבקריה.
