פותחים עם המאמנים ועוברים לשחקנים. רנה מולנסטיין, יובל נעים וגיא לוזון מציצים לעברנו משלושת השערים הראשונים של השבוע. בזמן שמולנסטיין המום קלות מול חגיגת הכיבוש של מהראן לאלה, נעים מיישיר מבט אל המצלמה ומפציץ כותרת: "אם לא התדמית שלי הייתי בין שלושת המאמנים הטובים בארץ". רוצה לומר: התדמית שבניתם לי מסתירה את האני האמיתי, את הצד המקצועי - אם הייתם מתרכזים בו, אני בטופ של הענף. יש משהו מעט אירוני ואפילו סמלי בעובדה שדווקא הכותרת הגדולה והיומרנית, יחד עם יתר ההצהרות שמרוחות על כל השער, מסתירות את נעים כמעט לגמרי. מרוב מילים לא רואים את הבנאדם.

גם לוזון, שמופיע ביום שאחרי, סוחב את הדימוי של המאמן שמשתולל על הקווים, אבל נראה שזה מעסיק אותו הרבה פחות. הוא לא מתכוון להכריז "אם לא" ו"אם כן", הוא מתייחס לעצמו כאחד המאמנים הבכירים וכל היתר פחות חשוב, לפחות כלפי חוץ. כלפי פנים זה כן מעסיק אותו ואפשר לראות זאת בכל פעם שעיתונאי שואל ומתייג אותו כ"מוטיבטור". הדבר האחרון שמתחשק למאמן מכבי חיפה זה שמישהו יעשה ממנו שייע.

ברביעי כבר זורקים הצידה את כל התדמיות ועוברים לכדורגל עצמו, ברמה הכי גבוהה שלו. וזה מצדיק תמונה נפלאה של די מריה מניף אגרוף מנצח ומסי מוטל על הדשא. התמונות מדברות זו עם זו, האחד חובט, השני נופל, נוקאאוט. רק תוסיפו כמה סימני קריאה ובלון מעל הראש של מסי וקיבלתם קומיקס.

השבוע נסגר עם פניני והלפרין מתכוננים לגמר הגביע. איך הקומיקס הזה נגמר אפשר לדעת לפי הפרצוף של שמעון מזרחי. בעצם, לא ממש.