במשך שעות היה מונח הטלפון הסלולרי של תאיר ראדה בכיס הימני של מכנסי הג'ינס שלבשה. קלט את חיוגי הטלפון אחוזי הדאגה של אילנה ראדה, אמה של תאיר, ושל אביה, שמואל ז"ל. אגר בתוכו את ההודעות האחרונות שקיבלה, את ההודעות ששלחה ואותת את מיקומה — בבית־הספר, סמוך מאוד לתא השירותים הצר וספוג הדם שבו לבסוף נמצאה. שם, שעות לאחר שנמצאה גופתה, שלף חוקר מז"פ את הטלפון הנייד הכסוף מכיס מכנסיה המוכתמים בדם, כשלידיו כפפות בצבע טורקיז שנועדו לא לזהם את הראיות ואת הממצאים בזירה. את הטלפון הזה, כפי שחשפנו לראשונה ב"ידיעות אחרונות" השבוע, איבדה המדינה.
15:47 אחר הצהריים. 6 בדצמבר 2006. אילנה מחייגת לטלפון הנייד של הילדה שלה, תאיר, שלא שבה הביתה מבית־הספר. היא מתחילה לחפש את בתה, לשאול חברות, להתקשר למתנ"ס שאליו הייתה אמורה תאיר להגיע — לחוג ריקוד. מאותה שעה, לפי פלט שיחות הטלפון הנכנסות לנייד של תאיר מיום הרצח, חייגו אליה אמה ואביה עשרות פעמים. בשלב מסוים החלו גם אחיה וחבריה של תאיר להתקשר, וכך גם נציגי המשטרה. כל אותה העת — היה הטלפון ספון בכיס מכנסי הג'ינס של תאיר.
כבר בשלבי החקירה הראשוניים היה ברור שהטלפון הוא מוצג ראייתי חשוב, וממזכר שקיבל רמ"ח תשאול במשטרה הובהר כי ישנם תכנים שניתן להוציא רק מתוך המכשיר עצמו. גם לפרקליטות היה ברור שהטלפון הנייד עצמו חיוני, גם עשור לאחר הרצח. אך דווקא את הטלפון הנייד של תאיר — הצליחה המדינה לאבד.
המחדל השערורייתי התגלה לאחר שפנתה אילנה ראדה לפרקליטות בבקשה שישיבו לה את חפציה האישיים של תאיר, שנלקחו מיד לאחר הרצח ושימשו ראיות. בין היתר ביקשה אילנה באמצעות עורך דינה, מוטי טימסית, לקבל בחזרה את המחשב הביתי שנלקח כמה ימים לאחר הרצח. אולם בפרקליטות הבהירו כי המוצגים הם חומר ראיות חשוב שחייב להישאר אצלם כמקור למקרה של בקשה למשפט חוזר — והסכימו להעביר לאילנה רק העתקים.
לאחר כמה דיונים בבית־המשפט קיבלה סגנית נשיא בית־המשפט המחוזי בנצרת, אסתר הלמן, את עמדת המדינה שלפיה יוחזרו למבקשת העתקים של המחשב הביתי ושל הטלפון הנייד. אך ב־3 בינואר 2017 עלה לראשונה כי הטלפון הנייד של תאיר ראדה נעלם. "בשלב הזה היחידה החוקרת טרם איתרה את הטלפון", כתבה עו"ד אביטל שרוני, סגנית בכירה בפרקליטות מחוז צפון. "ונעשים מאמצים רבים לאיתורו". השבוע הודיעה עו"ד שרוני לבית־המשפט ולעו"ד טימסית ש"על אף מאמצים רבים, הטלפון הנייד של המנוחה לא אותר".
אילנה ראדה לא זכתה לראות מאז הרצח את התמונות, ההתכתבויות והמזכרות האחרונות מבתה תאיר, שנשמרו על הסלולרי ועל המחשב. מלבד הערך הרגשי העצום שיש לחומרים האלה עבור אילנה, היא גם מאמינה שתוכל לאתר בהם רמזים למה שאירע לבתה. פרט לאלו, יש להם כמובן גם ערך ראייתי רב: כל הודעות הטקסט והתמונות של תאיר, רישום שיחות הטלפון שבוצעו ואולי גם הודעות קוליות שהושארו במשיבון. ממידע שחברת סלקום סיפקה למשטרה עולה לדוגמא כי ביום הרצח התקבלו במכשירה של תאיר שלוש הודעות טקסט ‑ אלא שגם בעניין זה הדברים סותרים את חומרי החקירה. במסגרת חומר החקירה ניתן פלט הודעות לפיו התקבלו במכשירה רק שתי הודעות; אחת מהן מחבר לכיתתה מספר שעות לפני הרצח, השנייה מאחת מחברותיה בשעה חמש ורבע אחר הצהריים. נשאלת השאלה היכן ההודעה השלישית אם אכן הייתה כזאת, שאלה שאפשר לענות עליה רק באמצעות הטלפון הנייד עצמו.
"יש כאן פאשלה רצינית", אמרה אילנה ל"ידיעות אחרונות". "הציבור צריך לדעת אם העלימו את הטלפון, או שהמציאו שהטלפון אבד. על כך אני לא אעבור על זה לסדר היום". מהפרקליטות נמסר: "לפי הרישומים והבדיקות שנערכו, הטלפון הסלולרי של תאיר ז"ל אמור היה להימצא אצל היחידה החוקרת במשטרה, אך הוא אכן לא אותר. מעבר למשמעות הסנטימנטלית המובנת, הרי שבמישור הראייתי לא נגרם נזק, שכן הטלפון לא הוגש כראיה במשפט ונתוני השיחות וההודעות שהיו עליו הועתקו במסגרת החקירה".
