"בתולות", הוט 3, 20:15
צפו בקטע מתוך הסדרה
סטיבן קינג, קיסר ספרי האימה והאיש שבגללו מיליונים ברחבי העולם סובלים מבעיות שינה, צייץ לפני כמה ימים כמה מילות אהבה ל"פאודה". "מותחן ישראלי מגניב", כתב על הסדרה, שאליה נחשף בעקבות מכירתה לנטפליקס.
לצד הכבוד שהעניק ל"פאודה" ובצדק, מעניין מה תהיה דעתו של קינג על "בתולות", שעל פניו יותר מתכתבת עם יצירותיו. העונה השנייה בסדרה של שחר מגן ואדם סנדרסון — שלמעשה מחליף את אחותו דינה במשמרת של ימי חמישי בהוט — ממשיכה לזגזג בין ניחוחות סקנדינביים למוטיבים של מסתורין ומיסטיקה. פתרון החידה שבמרכז העלילה — כיצד מתה מאיה רג'ואן והאם באמת יש בתולות ים? — הוא במידה רבה הכרעה בין הרציונליות הקרה ובין הפנטסטי והמיתי, נושא בולט למדי בהוויה הישראלית 2017.
מגן וסנדרסון מכוונים גבוה. ראשית, כמו בכל דרמת נואר רצינית, הם הפכו את זירת ההתרחשות — העיר אילת — לדמות בפני עצמה. הבימוי של סנדרסון מדגיש צד אפל ולא נדוש בבירת התיירות והפטור ממע"מ. פתיחת העונה הנוכחית אף חודרת למרחב נפיץ פוליטית, עם התייחסות ישירה לחיכוך בין האזרחים הישראלים לקהילה האריתראית בעיר.
שנית, "בתולות" נהנית מאוסף דמויות לא שגרתיות המבוצע במיומנות על ידי אנסמבל שחקניות ושחקנים מנוסים, שרק חיכו לתפקידים מקוריים דוגמת עוזי "הגדול" (ששון גבאי).
אלא שלא רק מעלותיה של הסדרה נותרו עימה. גם חולשותיה נגררות אל הפרקים החדשים, ובהן גימיקים תסריטאיים מיותרים, חזרתיות מוגזמת על מניירות וחוסר איזון בין מתח ועומק שמוביל ליותר מדי דקות מתות בכל פרק.
דמותה של הגיבורה הראשית, שלי רג'ואן (מגי אזרזר), מנקזת לתוכה את כל אלו. ככל שחולף הזמן היא מאמצת עוד דפוסים שאמורים למצב אותה כמעין גרסה מזרח־תיכונית של קארי מ"הומלנד", בעיקר בתחום הבעות הפנים. אזרזר מוציאה לפועל את שנדרש ממנה כי היא שחקנית מצוינת, אבל קשה להאמין שרג'ואן תיזכר בשורה אחת עם מקורות ההשראה שלה.
לכן על אף היותה מושקעת ועשויה לעילא מבחינה אסתטית, "בתולות" היא מסוג הסדרות שהולכות על יד, אבל עדיין לא קרוב מספיק כדי לכסות את כל היומרות שלה.
נחמד לצפות בה וטוב שקיבלה הזדמנות להתפתח, אבל בינתיים אין ממש סיבה לעצור את הנשימה משבוע לשבוע בגללה: זה עלול לגרום לחנק, אלא אם אתם אכן בתולות ים.
