yed300250
הכי מטוקבקות
    MA
    ידיעות אחרונות • 18.02.2017
    אבן ליד הגדר
    (ועל החובה להיות טובים יותר)
    ליהיא לפיד
    הוא כתב לי בכאב שהוא מבקש שאעזור לו שיזכירו השנה את הרוגי תש"ח. "אחי נפל במלחמת העצמאות ולא מזכירים אותם כבר", הוא אמר ודמעות בעיניו. "אולי בעיתונים כולם צעירים מדי". ואני מביטה בו, במולה עשת, הצלם התל אביבי הזה, מהברנז'ה, שצילם דוגמניות ועשה את המציאות יפה יותר, וכעת, בבגרותו, מתקרב ל־80 ואולי אף חצה אותו, מתגעגע לאחיו אריה אייזנשטאט. זה שאותו לא ראה 69 שנה. וקצת יותר.

    "מגש הכסף", קראו להם, לצעירים ההם שבזכותם קמה מדינת ישראל.

    × × ×

     

    בערב יום השואה התכנסו בביתנו שגרירים מארצות שונות לערב מרגש וחשוב של "זיכרון בסלון", שאחריו הייתה שיחה מרתקת. השגרירה הקפריסאית סיפרה על מחנות המעבר של העולים שהגיעו מהמלחמה, ששרדו וכבר כמעט נגעו באדמת ישראל, אבל לא נתנו להם להיכנס וכלאו אותם בקפריסין.

    ובזמן שהיא דיברה חשבתי על הכמיהה שלהם לישראל. למדינה. לבית. להניח את מקל הנדודים.

    לפני שנה הייתי בעתלית וראיתי מצגת על העולים האלה, ושמענו את סיפורו המופלא של מוקה לימון, איש שהכרתי ואהבתי.

    מוקה, שבגיל 26 מונה למפקד חיל הים, היה לפני קום המדינה קפטן של ספינות שהביאו ניצולים ועולים לארץ. הייתה זו עלייה בלתי לגלית, ובלילה בלילה על כתפיו הרחבות, שנשארו רחבות עד יומו האחרון, הוא נשא מהספינה, מול הגלים הסוערים, מעפילים מ"שם", מהתופת, שבאו לכאן, להקים מדינה.

    והיו גם כאלה ששרדו שם ועשו את כל הדרך ונפלו כאן.

    ולא היה מי שיזכיר אותם, כי לבד הם באו.

    והלב נשבר.

    ולא הצלחתי להישיר מבט למולה. לעיניו שראו את כל היופי ועדיין מתגעגעות לאחיו. וחשבתי על הוריהם של חיילי תש"ח שכבר מזמן לא בחיים. ועל הכאב הזה. של האובדן. של האין. שהיה איתם עד יומם האחרון.

    × × ×

    עקדת שרה / רוני סומק

    עַל עַמּוּד הַתְּלִיָּה שֶׁל שְׁאֵרִית חַיֶּיהָ

    הַזִּכָּרוֹן קָשׁוּר כְּמוֹ חֶבֶל.

    בְּזָוִית הָעַיִן תְּלוּיִים חַיָּיו כְּאִלּוּ הָיוּ מַדֵּי חָאקִי

    שֶׁמְּכוֹנַת דְּמָעוֹת סָחֲטָה

    מֵהֵם כִּתְמֵי קְרָב.

    הָאַגָּדָה מְסַפֶּרֶת, אֲנִי לוֹחֵשׁ לָהּ, עַל בַּחוּרִים מִכְּפָר אֶחָד,

    שֶׁהָיוּ מַשְׁאִירִים אֶבֶן לְיַד הַגָּדֵר לִפְנֵי שֶׁיָּצְאוּ לַמִּלְחָמוֹת.

    מִי שֶׁחָזַר הִשְׁלִיךְ אֶת הָאֶבֶן שֶׁלּוֹ לְכָל הָרוּחוֹת. מֵהָאֲבָנִים

    שֶׁל הַמֵּתִים נֶעֶרְמוּ אַנְדַּרְטָאוֹת.

    הִיא שׁוֹתֶקֶת. יָדֶיהָ כְּבָר לֹא יָזִיזוּ אֲבָנִים בָּאַגָּדָה הַזֹּאת.

     

    בשבועיים האחרונים מלווה אותי ספר השירים של רוני סומק "נקמת הילד המגמגם". בכל פעם אני פותחת עמוד אחר. רק עמוד אחד. רק שיר אחד בכל פעם.

    נותנת לשורות הקצרות את השקט שהן זקוקות לו. הקשב שאין כמעט במקומותינו.

    והשיר הזה לא יוצא לי מהלב.

    × × ×

     

    בשירים של רוני סומק יש אספלט וגבינה לבנה. יש אבן גבירול וביאליק. יש בגדד ואפילו אושוויץ. על המעברה ועל רוקנרול. יש התערובת הישראלית הייחודית הזאת שבתוכה אנחנו ארוגים כולנו. ארוגים זה בזה, בערבות הדדית, שאם תיפרם הכול יתפרק. וכלום לא יחזיק.

    × × ×

    וחשבתי על החובה שלנו להיות יותר טובים.

    בשבילם.

    בגלל מה שהם נתנו. בגלל הקורבן שהם הקריבו. בגלל המחיר שמשלמים ההורים. האחים. הנשים והיתומים. והחברות הצעירות, והארוסות. אלו שהם אהבו. וחלמו להקים איתן בית. בית שלא יוקם. משפחה שלא תיווצר.

    המחיר הכבד כל כך של אלו שתמיד יהיה להם חסר.

    ובכל פעם שיעלה הזיכרון, תינעץ הסכין בלב.

    אנחנו חייבים להיות טובים יותר. טובים יותר זה לזה. גם כשלא מסכימים. גם כשחילוקי הדעות קשים.

    כי דם הנופלים הוא אותו דם.

    וכאבם של הנשארים הוא אותו כאב נורא וחד.

    × × ×

    "היא החליטה לסרב לשרת בצבא", היא אמרה לי, דמעות בעיניה מהכאב.

    ואני חושבת על החיילים והחיילות שנקרעים בבוץ ובחום, וגם על אלו שעושים שירות לא קרבי, וגם על השירות האזרחי שאפשר לעשות. ועל השירות הלאומי שאפשר לעשות.

    ועבודת הקודש שעושים המשרתים האזרחיים בבתי הספר ובתי החולים.

    מאז תש"ח, ואף לפני כן, צעירים וצעירות ומפקדיהם חירפו נפשם ומסרו את נפשם למען המדינה הזאת.

    אימהות ואבות שילמו מחיר בלתי נתפס. אלמנות ויתומים.

    שילמו מחיר כדי שלעולם לא ניוותר ללא הגנה. כדי ששלומנו וביטחוננו יהיו בידינו.

    זו משימה שעדיין לא הסתיימה.

    ולכן על כולם עדיין לקחת חלק בנטל.

     


    פרסום ראשון: 18.02.17 , 19:45
    yed660100