גם אם נדמה שכולם נעזרים בציפרלקס וגם מדברים על זה – ישנם עדיין רבים, רבים מדי, שסובלים ממצוקה נפשית ואינם מטפלים בה, בעיקר בגלל החשש מהסטיגמה. לדברי ד"ר מיכאל בונצל, פסיכיאטר בבית החולים "מעייני הישועה", רבים סובלים ממצוקות נפשיות שונות, שמתחילות לרוב במתינות בתחושות דכדוך וחרדה, וללא טיפול עלולות להתפתח להפרעות קשות יותר, ורבים אינם פונים לטיפול.

"פחות מ־10% מהסובלים ממצוקה נפשית מקבלים טיפול מתאים בזמן המתאים, ו־%40%-30 כלל לא מקבלים טיפול בגלל הפחד מסטיגמה. הם נושאים את הכאב בסתר וחיים תחת מעטה של חוסר אמון בטיפול שיכול לרפאם וחוסר יכולת לשתף אחרים במאבקם", מציין ד"ר בונצל.

לדבריו, במרבית המקרים הסטיגמה מחמירה את המצוקה ומביאה אותה למצב קשה הרבה יותר עד כדי התמוטטות. "בשלב זה המצוקה כה גדולה, עד שהיא הופכת לחלק ממאפייני האישיות ואינה נוצרת רק כתוצאה מהשפעה של הסביבה או של מצבים מסוימים. בנוסף, העמידות לטיפול גבוהה יותר, הטיפול הנדרש ממושך יותר, התפקוד נפגע משמעותית, קיימים ירידה קוגניטיבית וחוסר תפקוד חברתי ומשפחתי. אנשים שמגיעים לטיפול עם הסטיגמה וחוסר הפתיחות מקשים על הטיפול, אינם משתפים פעולה, אינם מאמינים בטיפול תרופתי והתנהגותי ונמנעים מלשתף ולקבל את תמיכת הסביבה, כולל המשפחה הקרובה ביותר. אלא שהתבודדות ופרישה מחיי החברה יקשו על הצלחת ההתאוששות ויעמיקו את המצוקה".

השיתוף ותמיכת הסביבה הקרובה מהווים חלק משמעותי מהצלחת הטיפול הנפשי. "חשוב להבין שמצוקה נפשית היא הרבה פעמים דבר שנובע משינויים הקשורים בהורמונים, במיוחד אצל נשים אך גם אצל גברים, או משינויים וממצבים משתנים בחיים, ויש להתייחס אליה כאל מחלה לכל דבר. טיפול נכון ומוקדם יביא במקרים רבים להחלמה מלאה, בעוד הדחקה וחוסר טיפול יובילו למשבר קשה יותר ולמצב שעלול להיות אפילו כרוני", הוא מסביר.

בנוסף, הטיפול כיום הרבה יותר בטוח ונוח מבחינת תופעות לוואי, אינו גורם לתופעות התמכרות ומביא להקלה מהירה בהרבה מבעבר ומאפשר לרוב המטופלים לקיים חיי שגרה תוך מעקב רפואי.