בשלוש השנים האחרונות עוסק אטלס בחקר ובכתיבה על נושא נוסף מחיי ילדים: ילדים בסיכון. "ילדים בסיכון", הוא אומר, "הם ילדים שחיים בהזנחה, מסיבות שונות. שחיים באלימות – אלימות נגדם, אלימות במשפחה או בסביבה או קומבינה של כל אלה יחד — ילדים שחווים התעללות מינית וילדים שחיים בדרישות יתר של המבוגרים. כשהאבא העורך־דין לא מבין שהילדה שלו לקויית למידה והוא מעליב אותה, גם זו התעללות. ויש ילדי מסוממים, ויש ילדי שיכורים, ויש ילדי אסירים ואסירות וזונות וילדי עוני".

המקרה המזעזע של התעללות בפעוט בן הארבע שאושפז בתל־השומר, פותח צוהר לעולמם של ילדים שהבעיות שמעסיקות אותם שונות לחלוטין מהבעיות של הילדים בשיריו המפורסמים של אטלס, ש"הילדה שהוא אוהב, אוהבת ילד אחר". "התחלתי לכתוב על ילדים בסיכון אחרי הרצאה שנתתי לעובדים סוציאליים במרכז הקהילתי בית דני בשכונת התקווה", אומר אטלס. "דיברתי על החצר האחורית של 'הילד הזה הוא אני', הרקע מאחורי הספר. בסוף שאלתי את הקהל אם יש שאלות. מתוך הקהל קמה אישה, שלימים הסתבר לי שהיא פסיכולוגית, ואמרה לי 'תשמע, כל האנשים שיושבים פה זה אנשים שעובדים עם ילדים בסיכון. חלק מהם עובדים עם ילדים בסיכון הכי גבוה שיש. אין לנו בדל של טקסט שבאמצעותו אנחנו יכולים לטפל בילדים האלה. אנחנו לא יכולים לקרוא יחד איתם שיר או סיפור שיגרום להם לשתף דרכו, מה ששיר יכול לעשות לילד. כל מה שאתם כותבים זה על משפחה עם אבא, אמא ושני ילדים בצפון תל־אביב. כל הבעיות שלהם הן בעיות 'מפונקות'. ואז היא שאלה 'אולי אתה מוכן לכתוב על זה?' ואני לתמהוני אמרתי 'אני מתחייב'. מאז שלוש שנים אני מתעסק בזה, בין השאר בעזרת אותה אישה ששמה שלומית, שלקחה אותי לבתים של הילדים האלה. אני לא בטוח שאני עושה את מה שהיא התכוונה. אולי היא התכוונה 'תכתוב שירים שמכילים אלמנטים מחיי הילדים האלה', שהרקע יהיה מוכר להם. אבל אני לקחתי את זה לקיצון".

במה נתקלת במסע שלך?

"המספר שאני הכרתי בנוגע לכמות הילדים שנמצאים בסיכון היה 350 אלף. לאחרונה פורסם שהם מתקרבים ל־500 אלף. תוסיפי לזה מיליון ו־700 אלף איש שחיים מתחת לקו העוני, חלקם הגדול ילדים. שלוש שנים וחצי שאני עוסק בזה, ויש לי יותר ממאה שירים על ילדים בסיכון. בכל זאת, אני עדיין מרגיש שיש לי מה ללמוד ותמיד יהיה לי מה ללמוד בנושא. בכל מה שאכתוב לא אצליח לספר על קצה סבלו של ילד אחד. כל ילד הוא לא שיר אחד, אלא אלפיים שירים. כל מה שעובר עליו ראוי לכתיבה. על כל אחד מסוגי הסיכון של ילדים יש לי שיר בנפרד".

"איך אפשר להישאר אדיש?"

את המסע שאטלס עבר בשנים האחרונות לא תוכלו למצוא בחנויות הספרים בזמן הקרוב. הפרויקט, עליו הוא מדבר בהתרגשות גדולה — וגם בכבוד גדול — עוד רחוק מבחינתו מלהסתיים. "אני מרגיש שאני באמצע הכתיבה ולכן אני שומר את השירים קרוב לחזה, יבוא יום והם יתפרסמו".

מה בעצם התהליך, איך שיר כזה נולד?

"אני כותב את השירים מפי הילדים או מפי ילדים לשעבר. חלק מהשירים הם עדויות ממש, חלק זה עניינים כלליים יותר. אני כותב מגובה קומתו ותבונתו של ילד. כיוון שאני מספר על הדברים הכי איומים בעולם דרך שיר, שהוא בעצם מעשה אמנות, אני בעצם נותן חיבוק לכל הילדים האלה. למרבה הפלא, למרות שהם מתארים דברים טרגיים, השירים עצמם לא טרגיים. בכל שיר יש אָבַל. בכל רע יש משהו טוב. כמה שהילדים האלה סובלים, בתוך חיי הסבל יש להם גם נקודות של אור".

איך זה גרם לך להרגיש?

"מה שקורה זה שעד היום כל מה שכתבתי, זה ספרים על ילדים עם בעיות. כל שיר מייצג איזשהי בעיה של ילד, קטנה או גדולה, פשוטה או מורכבת, אבל בסך הכל הילד הזה היה ילד נורמטיבי. וכן, גם למשפחות רגילות יש רגעים מביכים ורגעים של בעיה. שלומית איתגרה אותי. יש לי עיקרון בחיים שדברים שאני פוגש בדרך ואפשר להרים אותם, אני מרים אותם. אני אומר ברוך הבא לכל רעיון חדש ולכל דבר חדש. יש בארץ הזו מאות אלפי ילדים שחיים חיים לא נורמטיביים, ומי בכלל חושב עליהם? יש בארץ עובדים סוציאליים והרבה משפחות כאלה רואות בעובדים הסוציאליים כאויבים שלהם. הם אלו שבאים לראות מה לא בסדר, והם אלו שמוציאים את הילד מהבית".  

"ממה ששמעתי כל שנה מוציאים בממוצע 5,000 ילדים מהבית. כשהגיע אלי הדבר הזה אמרתי שזו בעצם חובתי להרים את העניין הזה, להביא את העניין הזה למודעות אני מקווה שכשהספר יצא, ברגע שהוא יהיה מוכן, זה יפנה זרקור לילדים האלה. איך אדם יכול להישאר יכול להישאר אדיש לכזה דבר ברגע שהוא רואה אותו? אם אני שם לב לסבל רגיל של ילדים רגילים וכותב על זה ב'ילד הזה הוא אני', איך לא נשים לב לילדים שהסבל אצלם הוא מתמשך, עמוק, פוגע ומשנה אישיות? הרגשתי שזו חובתי. דרך זה אני גם לומד עולם חדש לגמרי".

מה למשל?

"אני לא הייתי ילד בסיכון, אין לי שום דבר אישי לכתוב על זה, אני צריך ללמוד את זה. כשאתה לומד דבר חדש, בוודאי בתחום האנושי, אתה רק מתעשר מזה ורואה שאתה יכול לתרום למישהו".

ומה התגובות של אותם ילדים וילדים לשעבר כשהם קוראים את השירים?

"פגשתי ילדה אחד שראיינתי ודיברנו. הסיפור שלה נסוב סביב הטרדה מינית שהיא חוותה. שלחתי לה את השירים והיא סיפרה לי שרק כשהיא קראה את השיר שכתבתי עליה היא השתחררה באמת מהפחד הזה שמי שהטריד אותה הטמיע בה, כשהוא אמר לה שאם היא תספר על מה שהיה אלוהים שבשמיים יעניש אותה. מדובר על אישה שהוטרדה כילדה והיום היא בשנות ה־40 לחייה".

מה המסר שאתה רוצה להעביר דרך הפרוייקט?

"בשביס זינגר אמר 'לא חשוב המסר, חשוב הסיפור', לא כל דבר יש לו מטרה. אבל פה יש, המטרה פה היא לעורר מודעות. שכל מורה, כל חבר כנסת וכל אדם שעוסק בחינוך יקבל את הספר הזה כשיצא ואולי יבין ילדים מסוימים שהוא לא הבין לפני. הילדים האלה הולכים לבתי ספר רגילים ולפעמים לא באמת יודעים מה קורה להם בבית. אולי יפנו יותר תקציבים, אולי יותר תקנים לעובדים סוציאלים. יש מאות אלפי ילדים בסיכון, יחד עם ההורים והמשפחות מדובר על 20 אחוז מהאוכלוסיה. הייתי ביום פתוח בכנסת, שאנשים יכולים לבוא ולפגוש בו חברי כנסת. אחריו ישבתי עם חברת הכנסת אורלי לוי־אבקסיס והקראתי לה חלק מהשירים. היא פשוט ישבה ובכתה. השירים האלה מזיזים דברים. איך אנחנו יכולים להתנהג כאילו כלום? צריך להתעורר, וזה חלקי הצנוע לעניין הזה".