בציוץ שניצל עד הסוף את כל 140 התווים המותרים בטוויטר הלך הנשיא טראמפ צעד נוסף במאבקו נגד גופי תקשורת מרכזיים בארה”ב. "הם לא האויבים שלי", צייץ, "הם אויבי העם". המתקפה שלו הולידה זעזוע עמוק לאורך קו השבר בחברה האמריקאית. התקשורת בארה”ב היא ערך מוגן: היא מוגנת על ידי התיקון הראשון לחוקה, שאוסר על פגיעה בחופש העיתונות ובחופש הביטוי, ועל ידי כללי משחק שהתקדשו בקרוב למאתיים וחמישים שנות עצמאות.

יש הרבה ביקורת בחברה האמריקאית על גופי התקשורת המובילים, בעיקר אלה שממוקמים בחוף המזרחי, על אמינותם, על הנטיות הפוליטיות של העיתונאים שעובדים בהם ועל הקושי שלהם להבין לנפשם של האמריקאים שחיים בלב היבשת, בין חוף לחוף. נשיאים לעגו לגופי תקשורת, תקפו אותם בנאומיהם, ואפילו – במקרה של הנשיא ניקסון – ניסו לחסל אותם כלכלית. אבל נשיא שמציג כלי תקשורת כאויבי העם הוא ממש חידוש.

ברוכים הבאים למועדון, אמרתי לחבריי בתקשורת האמריקאית. אנחנו חיים בסיפור הזה כמה וכמה שנים. הסיסמה "העם נגד תקשורת עוינת" לא הומצאה באמריקה אלא כאן, ולא על ידי נתניהו. מי שמייחס לעצמו את הפצת הסיסמה הוא אליקים העצני, תושב קריית־ארבע. הסיסמה נולדה לפני ארבעים שנה, במסגרת קמפיין של מתנחלים, אבל רק בשנים האחרונות היא הפכה מקוריוז משעשע למציאות מאיימת. רק בשנים האחרונות נפגשו האינטרסים ותסביכי הנפש של הפוליטיקאים בשיח החדש, האלים, של הרשתות החברתיות. התוצאה הייתה איומים פיזיים, גידופים ורדיפה של עיתונאים, ודה־לגיטימציה של העבודה העיתונאית כולה. אין יותר עובדות: יש "עובדות אלטרנטיביות"; אין יותר חדשות: יש "חדשות אמיתיות", אלה שמאדירות את השלטון, ו"חדשות מזויפות", אלה שמביכות אותו.

התקשורת איננה אויבת העם, לא בארה”ב ולא בישראל. העם הוא הלקוח שלה, הצרכן, המפרנס. היא מחזרת אחריו, מתרפקת עליו, נלחמת על תשומת ליבו. לפעמים היא מגזימה בשאיפה שלה לעורר עניין, לגרות, כמו במקרה של טראמפ, שלא היה נבחר אלמלא כל אמצעי התקשורת שהוא מתאר עכשיו כ"אויבי העם" היו מבליטים כל ציוץ משתלח שלו.

נכון שלתקשורת יש מזג אופוזיציוני: זה הטבע שלה. לכן, בשנים הראשונות למדינה בתקשורת הפרטית בישראל, ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", בלטו בעיקר אנשי ימין, עיתונאים חדי־עט, ואנשי השמאל הרדיקלי, האנטי־ממסדי. השלטון התלונן, אבל למד לבלוע את הביקורת.

בישראל, בניגוד לארה”ב, התקשורת לא מוגנת על ידי החוקה: אין חוקה. מה שמגן על חופש העבודה העיתונאית הם כללי המשחק, פרי 69 שנות דמוקרטיה ופסיקות בג"ץ, והעניין שמגלה הציבור. את שני בסיסי הכוח האלה נתניהו מנסה לחסל.

כדי להחליש את ערוצי הטלוויזיה המסחריים ולשעבד את בעליהם לרצונו הוא מינה את עצמו לשר תקשורת, מינוי שהיה שערורייתי מיומו הראשון: ניגוד העניינים לא היה רק מול ברוני התקשורת אלוביץ' ומילצ'ן. הוא היה גם מול יצחק מולכו, שליחו ועורך דינו, שמייצג שורה של גופי תקשורת. העובדה ששומרי הסף איפשרו עד לאחרונה למצב הזה להתקיים מדברת נגדם.

הוא הביא לפירוק רשות השידור, ולאחר שווידא הריגה דרש להחיות את הרשות מחדש על תקן של זומבי. וכדי לחסל את העיתונות המודפסת הוא פעל להקמת "ישראל היום" ונלחם נגד כל ניסיון לחייב את מעניק המתנה, המיליארדר שלדון אדלסון, לפעול בכפוף לחוקי השוק. מה לנו כי נלין על שמפניה וסיגרים, כשמיליארדר אחר מעניק לנתניהו הטבה בת עשרות מיליוני דולרים בשנה.

מצד אחד התהליכים האלה, שם וכאן, מסוכנים: הם מאיימים על קו החיים של הדמוקרטיה. מצד שני הם פאתטיים. גופי התקשורת שטראמפ תוקף לא יירתעו מלהמשיך לחשוף את מעלליו. הוא הדין בניסיונות של נתניהו להחניק את הביקורת עליו כאן. לבד מכמה ותיקי עיתונות שבחרו להיות ז'יטונים על גלגל הרולטה של הקזינו, התקשורת הישראלית פורחת. ייתכן שזה מצב זמני: גם נרות דולקים באור גדול לפני שהם כבים. וייתכן שהזמניות היא נחלתו של הצד השני – פוליטיקאים באים והולכים, אבל הסקרנות, הביקורתיות, החקרנות לעולם עומדים. √