אגרת הטלוויזיה בוטלה, מכריזים דוברי הממשלה. לא נכון: היא רק החליפה צורה. שידורי הערוץ הראשון ממומנים מתקציב הממשלה, שממומן ממסים, מאגרות ומתשלומי חובה אחרים של אזרחים. אין ארוחות חינם: מישהו משלם. הגביר מלאס־וגאס או הציבור. במקרה הזה, הציבור.
והציבור ימשיך לשלם, גם אם תוחלף התווית של השידור הטלוויזיוני הממשלתי מ"רשות" ל"תאגיד" , כל עוד לא תינתן לו האפשרות לממן את שידוריו מפרסומות. פרסומות ולא "חסויות", לא תוכן שיווקי ולא תרגילים אחרים. בהיעדר מקור הכנסה כזה, הממשלה משלמת. כלומר, אנחנו משלמים.
מדוע הציבור צריך לשלם על הקמת ערוץ טלוויזיה "ציבורי", בנוסף לערוצים הקיימים? הוכח, בארץ ובעולם, שערוצים "מסחריים" ניצבים בחזית המאבק נגד עוולות השלטון ולהגנת הדמוקרטיה. לא במקרה ערוצים אלה סומנו על ידי הנשיא טראמפ, כאויבי העם האמריקאי, וגם מותקפים על ידי משרד ראש הממשלה בירושלים. הם עושים את עבודתם נאמנה ואהובים על צופיהם. התאגיד הציבורי־ממשלתי לא ישרת טוב מהם את האינטרס הציבורי. אין כל עדות לכך. ההישג העיתונאי האחרון של ערוץ השידור הציבורי־כביכול (יש בו פרסומות) הבריטי בי.בי.סי, הוא ראיון גירושין עם אנג'לינה ג'ולי.
בעניין התאגיד, כמו בעניינים חשובים אחרים, הממשלות נופלות תכופות קורבן מרצון למחלת הרפורמות הידועה לשמצה. כל שר, כל פקיד בכיר, כל תועמלן תקשורתי, רואים חובה לעצמם להשיק רפורמות בענפי המשק, אם צריך או לא צריך, ולרוב לא צריך. להחלטות על רפורמות לא קודמת עבודת מחקר רצינית המנסה לכמת את התועלות והעלויות הכלכליות הכלל־לאומיות של השינויים המוצעים, ולבחון את המאזן נטו. הן מתקבלות על פי הלך רוחות פוליטי ובעיקר פופוליסטי. וככל שרפורמה מסובכת יותר ו"חדשנית" יותר, כך סיכויי יישומה גוברים.
רשות שידור קטנה, רזה ויעילה, המתבססת בעיקר על ערוצי הרדיו הפופולריים והרווחיים, כבר קיימת. הדבר ההגיוני ביותר שראוי היה לעשות, במבחן של כלכלה וחברה, הוא לחזק את נקודות החוזק שלה, לעגן מחדש את עצמאותה, ולהשאירה במתכונת מבנית נוכחית. אבל הפוליטיקאים רוצים רפורמה, רוצים לכפות על הציבור תאגיד שידור טלוויזיוני ממשלתי גרנדיוזי חדש שהציבור לא היה מעוניין בו, ולכן לא היה מוכן לשלם בגלוי תמורתו.
אז הציבור ישלם בסמוי. כי העיקר הרפורמה, ויהי מה.
