משרד האוצר פירסם השבוע את הידיעה המשמחת שבין השנים 2015־2007 חילחלה הצמיחה גם לחמשת העשירונים הנמוכים באוכלוסייה. הידיעה מתבססת על ניתוחו של הכלכלן הראשי באוצר, יואל נוה. יתרה מזאת, הגידול השנתי בהכנסה נטו של משקי הבית בחמשת העשירונים התחתונים היה 3.3% בממוצע, לעומת גידול של 2.1% בזו של חמשת העשירונים העליונים. כלומר: קצב הגידול בעשירונים התחתונים היה מהיר פי 1.5 מזה של העשירונים העליונים (יש לציין: קיימים מחקרים אחרים הטוענים שהעשירונים העליונים הם אלו שדווקא נהנו מפירות הצמיחה).
אז מה ההסבר לתמונה ורודה זו? על פי נוה, יש מספר הסברים, ביניהם הצטרפותן של קבוצות אוכלוסיות מוחלשות לשוק התעסוקה, ירידה בשיעור האבטלה, הורדת המס על עבודה, גידול בקצבאות, הנהגת מס הכנסה שלילי והעלאה הדרגתית של שכר המינימום. מה שעולה מההסבר הזה הוא שהצמיחה לא חילחלה באופן טבעי מן העשירונים העליונים אל התחתונים, אלא: היא פרי צעדי מדיניות מכוונים שנועדו לסייע לאוכלוסיות בתחתית הסולם החברתי.
במשך שנים הסתמכה המדיניות הכלכלית בישראל ובמדינות אחרות על "תפיסת החלחול", שראש הממשלה נתניהו הוא מגדולי חסידיה. על פי תפישה זו יש להפחית מיסים בעיקר לבעלי ההכנסות הגבוהות, בעלי ההון והתאגידים ובכך לתמרץ אותם להתאמץ ולהשקיע. כך תגדל הצמיחה, שכן אז יחלחל העושר מלמעלה אל עבר פיותיהם הפעורים של אלו שבתחתית. המחקר הכלכלי לא מצא שום ביסוס לאידיאולוגיה זו שהוצגה כאמת במשך שנים וגרמה למציאות שהעשירה מעטים, אימללה רבים — והרחיבה את אי־השוויון הכלכלי.
צריך לזכור גם שהמגמות החיוביות אותן משרטט נוה מתרחשות במציאות כלכלית עגומה: במבט השוואתי ישראל ממוקמת באחד המקומות הגבוהים במדד אי־השוויון (מקום 5 מבין 31 מדינות המפותחות של ה־OECD). זו מציאות, שראוי להזכיר השבוע שבו מציינים את היום הבינלאומי לצדק חברתי, שבה הכנסתן של קרוב לחמישית מכלל המשפחות בישראל כה נמוכה עד שהיא מציבה אותן מתחת לקו העוני — ואת ישראל בחלקה העליון של טבלת שיאני העוני במדינות המערב.
השבוע פירסם מנכ"ל ביטוח לאומי היוצא, פרופ' שלמה מור יוסף, מסמך שבו הוא מתאר את המציאות החברתית־כלכלית בישראל בצבעים קודרים. על מנת לשנות מציאות זו, הוא טוען, הממשלה צריכה להציב, לצד היעד הכלכלי של הגדלת הצמיחה, גם יעדים ממשלתיים להפחתת ממדי העוני והאי־שוויון. אחד היעדים הללו הוא להקטין תוך מספר שנים את שיעור העוני בישראל העומד כיום על 19.6%, ולהשוותו לשיעור הממוצע במדינות ה־OECD שעומד על 11.5%. אחד הצעדים למימוש יעד זה הוא להגדיל תוך חמש שנים את מענקי הביטוח הלאומי ב־20 מיליארד שקל לאורך 5 שנים, כשהשינוי המשמעותי יהיה העלאה של אלף שקל בקצבת הזקנה.
באוצר אוהבים להציג את הגדלת התעסוקה כפתרון מרכזי לבעיות העוני ואי־השוויון, אולם מבט קרוב על שוק העבודה הישראלי מגלה שוק עבודה שכולל צבא עצום של עובדי קבלן ועובדים במשרות ארעיות־חלקיות. על פי נתוני "מרכז אדוה", כשליש מהעובדים משתכרים שכר מינימום ומטה, וחלק גדל והולך מהם נחשב "עובדים עניים" — כאלו שיוצאים לעבודתם ולא מצליחים להיחלץ מעוניים. אי־השוויון הרחב בא לידי ביטוי גם במערכות כמו חינוך, דיור, פנסיה, בריאות ובתחומים נוספים. כך שאין שום סיבה שבאוצר, שנושא באחריות גם למציאות זו, ינוחו על זרי הדפנה.
