"יש דברים בחיים שאתה מעדיף לשכוח, כאילו זה לא קרה. ואני שכחתי הרבה דברים", אומרת שון בנישתי. אנחנו יושבות בסלון שלה ושל בת הזוג ליאת, בשכונה דרום תל־אביבית, מול פלטת ירקות חתוכים. האווירה: בורגנית לפרצוף. בנישתי מרצדת בין המטבח לסלון, מציעה יין, קרקרים וגבינה. מוזיקת רקע: פעיות התינוקת שלהן מיילי, בת שנה ושבעה חודשים. זה קצת מוזר לשמוע על אירוע דקירה אלים בזמן שהדוקרת מציעה לך בחיוך שוקולד כמו מארחת מושלמת ולצידה יושבת אהבת חייה, אותה הכירה כסוהרת שלה בנווה תרצה. אבל החיים מוזרים.
"היינו יוצאות למסיבות - לא היינו זוג או משהו", היא מספרת על הראפרית שורטי (הילה ניסימוב), שאת שמה המפורש היא מסרבת להזכיר. "יום אחד קלטתי שיש בינה לבין מישהי שהייתה בת הזוג שלי משהו ואף אחת מהן לא אמרה לי כלום. זה בא לי בבום. לא הייתי במצב טוב אז. לא ידעתי מה אני רוצה ולא מצאתי את עצמי. הייתי שבורה, ילדה אבודה בת 21 בתל־אביב. הרגשתי ממש חרא".
הרגשת נבגדת? שנאת אותן?
שון: "אם שנאתי אותן? רציתי להעלות אותן בלהבות באותו רגע. ואין מה לעשות, יצר האדם הוא מאוד נקמן. ואז קרה מה שקרה".
אני מסתכלת עלייך ולא מבינה איך זה קרה.
"איך אבא רוצח את הילדים שלו? יש דברים בחיים שלא מבינים".
את זוכרת מה רצית?
"רציתי לנקום. לא חשבתי מעבר. אני זוכרת את עצמי לוקחת סכין ומגיעה לבר. לא תיכננתי כלום. הראש שלי לא עבד. הייתי שיכורה טילים. חברות שלי השקו אותי כאילו אין מחר. היה לי שחור בעיניים. משם כבר הכל היה אבוד. היא התעמתה איתי. דחפה אותי. הדקירות האלה - כאילו נכנסתי לאקסטזה. לא הייתי אני באותו רגע. הייתי כמו המפלצת הקטנה הזאת, צ'אקי. דוקרת".
מה הדבר הבא שאת זוכרת?
"שוטרים באים ולוקחים אותי למעצר בדיזנגוף. אני לא ממש מבינה מה קורה. אני לא פה. זה ריק בפנים. כאילו אין מוח בפנים. ההוא מדבר איתי אבל הכל עובר סביבי. לפעמים רואים רוצחים שומרים על קור רוח ואומרים, 'איך הוא ככה? כרגע הוא רצח מישהו'. אז הייתי מאוד קרת רוח וזה הוזכר במשפט שלי. אבל זה הגוף שפשוט נכנס לשוק. אני לא בנאדם אלים - זה מצחיק להגיד (צוחקת), אוקיי, בגדול אני לא בנאדם אלים".
אז? בנאדם נורמטיבי שאיבד שליטה לרגע?
"אני חושבת שהכעס והרוע, איך שתקראי לזה, קיימים אצל כולם. כולם אומרים לפעמים 'שיישרף'. נגיד מחבל? אתה רוצה שיישרף. ככה האדם בנוי, אבל יש כאלה שיודעים למתן ולהגיד, 'בוא נירגע' ויש כאלה שזה יוצא מהם. שם זה יצא ממני. המפלצת הזאת. לקח לי חודש בכלא לקלוט שעשיתי טעות".
ליאת: "אני חושבת שהכלא הציל אותה. אנשים שואלים אם היא מתחרטת. אני אענה במקומה: היא לא מתחרטת. קודם כל זה הציל אותה מדיכאון. טיפלה בעצמה מאל"ף ועד תי"ו. היא קיבלה את אמא שלה בחזרה, מרגע שהיא נכנסה לכלא היא הייתה לידה כמו לביאה, הן הפכו לחברות הכי טובות, מצאה משפחה, אהבה, ילדה. חברה הגדירה את זה ככה: שון נכנסה לכלא עם אהבה נכזבת ויצאה עם אהבה אוהבת".
שון, התנצלת בפני שורטי? או רצית להתנצל?
"לא".
אם היית יכולה להעביר לה מסר מה הוא היה?
"שאני הבנתי את המעשה שלי ושילמתי עליו ביוקר. אם היה אפשר להתנצל הייתי מתנצלת, אבל אי־אפשר - מה אני אגיד? 'היי, מה קורה, זוכרת שדקרתי אותך?' אין דרך להצטער על זה. הכי חשוב שהמשכתי בדרכי ופרחתי".
* * *
אבל בדרך לפריחה עוברים בנווה תרצה. שלושה שבועות אחרי ששון הגיעה לכלא, נחתה שם הסוהרת הטרייה ליאת בסיס. סיפור אהבה משוגע? כן. משהו מ'כתום זה השחור החדש' כולל סקס בחדר הכביסה? ממש לא.
ליאת: "שון הגיעה שלושה שבועות לפניי. שמעתי את הסיפור שלה בתקשורת, ראיתי אותה וסבבה, כמו שראיתי כל אסירה אחרת".
ואיך היא נראתה לך?
"רגיל".
שון: "וואי, איזו קרה את!"
ליאת: (מתעלמת) את מגיעה למקום עבודה חדש, לא מעניין אותך כל אחת".
שון: "גם היא לא עניינה אותי. הייתי חדשה שם, שוקיסטית רצח. אחרי חודש הרגשתי משהו נקי בלב. הרגשתי בטוחה מכל העולם. גם מעצמי. היה לי איזה שקט נפשי. בחוץ כשהייתי מופרעת כזאת לא הרגשתי ביטחון. לא ידעתי מה אני מסוגלת לעשות".
מתי הסתכלת עליה ואמרת, זה מעניין אותי?
ליאת: "התחלתי להתעניין בה אחרי חמישה חודשים. הסטייל שלה עשה לי את זה. ג'ינס וסניקרס כאלה. הכי מדליק שיש. ויש לה לשון חלקלקה. היא טובה במילים. אחרי זה היו השיחות. וסיפור החיים שלה - נורא עניין אותי באיזה בית היא גדלה. מה הביא אותה לעשות את מה שהיא עשתה. לאט־לאט הכרתי אותה. יש שגרה באגפים. את יושבת עם אסירות והופכת להיות אוזן קשבת. וגם היא הייתה אחת מהן. בשלב מסוים היא התחילה לשאול אותי על עצמי אבל לא עניתי כי זה אסור. אבל היא שאלה סוהרות אחרות, והן פתחו עליי. הן אמרו לה שהיה לי ניסיון עם אישה".
והעבר שלה לא הרתיע אותך?
"אני לא שופטת אף אחד על העבר שלו".
שון: "נגיד מארי פיזם. הייתה חדר לידי. כולם עשו ממנה מפלצת. בחורה בסדר גמור. לא הסתכלתי עליה וחשבתי מה היא עשתה. מבחינתי כולן עכשיו באותה אונייה. יש דברים מעבר למה שהתקשורת אומרת. לפני המעשה יש את הבנאדם. יש שם נשים נורמליות ודי נחמדות. הייתה מישהי שרצחה את בעלה כי הוא היכה אותה שנים, בחורה מדהימה שיושבת מאסר עולם. הייתה אתי אלון, שמעלה בכסף של הבנק, מאוד אהבו אותה בכלא. בחורה רצינית. אינטליגנטית מאוד. ניהלה שם את כל אזור העבודה. היא לא פראיירית".
שון, הלכת שם לטיפול?
"בטח. לפסיכולוגית. היו שם כל מיני סדנאות של טיפול בכעסים".
מה הבנת?
"זה לא עזר. מה שעזר זו הבגרות שלי. אני החלטתי לעזור לעצמי".
ליאת: (נחנקת) "לא, אני לא עזרתי לה בכלום! אני לא קשורה!"
שון: "רק שתדעי שאם ליאת הייתה מגיעה לאגף, הייתי מריחה אותה. הייתי מזהה את הריח שלה".
ליאת: "ולא היה בינינו כלום. אוי ואבוי. גם לא נשיקה. את יודעת מה היה קורה אם היה?"
באמת לא היה כלום?
"כלום. לפעמים לא צריך".
אבל אני בטוחה שהגוף שלך הגיב. מתי נהיה לך בום בבטן?
"יום אחד היא יצאה לבית משפט והובילו אותה בחוץ עם האזיקים והמדים. היא הייתה קשורה ונורא כאב לי. שם נפל לי האסימון. ומה מצחיק? כשעוד הייתי בכלא, האסירות והסגל עלו על זה שיש בינינו עוד לפני שהיה".
שון: "אי־אפשר להסתיר את זה. אני בנאדם. כשעומד אז עומד. אין לך מושג כמה זה חזק שאתה לא יכול לעשות שום דבר - הרגשנו בפנים שקורה משהו. פעם ראיתי סרט על אנשים שעושים סקס דרך המחשבה. זה מה שהיה שם".
ליאת: "זה לא משהו שדיברנו עליו. אני התחלתי להבין בפנים שמתחיל אצלי איזשהוא רגש. בדיעבד התברר שגם היא הרגישה את זה".
את זוכרת את הרגע שהבנת שאת רוצה להיות איתה?
"אני זוכרת שחזרתי יום אחד הביתה, וחשבתי, 'מעניין אם היה בינינו משהו, אם היא הייתה בחוץ'. התחלתי לחשוב על כל מיני דברים שיכולים לקרות כשהיא תשתחרר".
ומה זה עשה לך?
"נורא נבהלתי כי זה נורא מסוכן. זה אסור. מצד שני, אתה מתאהב במישהו. אז התפטרתי. וזו הפעם הראשונה בחיים שהלכתי עם הראש ולא עם הלב".
שון: "לקחתי את זה מאוד קשה. הכל עשה לי את זה: הריח שלה. הדיבור. והייתי מאוד בודדה. חסרו לי הדברים הכי קטנים: שהיא תגיד לי בוקר טוב. זה היה בשבילי המון".
ליאת: "מה שגרם לי להבין שאנחנו יכולות להיות יחד זה שיום אחד, ממש לפני שעזבתי, היא ישבה ודיברה עם איזו אסירה ובמקרה אחת הסוהרות עברה שם ושמעה אותה אומרת שאני בול הטעם שלה וכשהיא תשתחרר אני אהיה שלה. אז עזבתי את הכלא, כי זה יכול לסכן גם אותי וגם אותה. תהיתי אם היא תיצור איתי קשר. בסוף היא עשתה את זה".
שון: "הפתעתי אותה אצל חברה שלנו. זה היה מפחיד".
ליאת: "אחרי תשעה חודשים!"
שון: "היא כמעט חטפה התקף לב. לא הבינה מה קורה. ברחה!"
ליאת: "היא נעמדה לי מול הפרצוף".
שון: "ותראי איזה יופי, מה יצא מזה! זה רק מוכיח שיש לי ביצים".
ליאת: "הייתי בשוק! יצאתי החוצה וסגרתי את הדלת. עמדתי כמה דקות בחוץ. מה זה דפיקות לב. לא חזרתי לעצמי באותו יום וגם לא למחרת. אבל ישבנו ודיברנו וזה היה לילה ארוך. חזרתי לחדר, חייכתי וחיבקתי אותה".
* * *
שש שנים אחרי שהמבטים בנווה תרצה הפכו לזוגיות הדוקה, הדינמיקה בין שון לליאת כמו נלקחה מסיטקום על זוג שמורכב מהפכים מוחלטים. ליאת, עובדת בחברת ביטוח (שון: "מה שהיא באמת יודעת לעשות זה לאפות"), היא המבוגרת האחראית. האישה. זו שרצתה וגם נכנסה להריון (שון: "עשינו אותה מבנק הזרע - רוסי בלונדיני גבוה ממדעי המחשב"). שון, עובדת ברשת חנויות בגדים, בלגניסטית. שטותניקית. השתיים מתקוטטות ומשלימות כשצריך ללכת להחליף חיתול לקטנה. בשלב מסוים ליאת מאיימת לפוצץ את הראיון אם שון לא תפסיק לקטוע אותה באמצע המשפט.
שון: "איף! ליאת היא הרצינית בינינו. והיא נוקשה".
ליאת: "אני? הבנאדם הכי רך בעולם".
אל תריבו.
ליאת: "זה נקרא לריב?! את לא יודעת מה זה לריב! לריב זה למי יש יותר גדול: אני אגיד משהו והיא תגיד משהו ואני אגיד משהו".
שון: "אבל אני אגיד את המילה האחרונה".
ליאת: "ואז אני אשים את הסימן קריאה".
אגב, אתן מאלו שלא הולכות לישון כועסות?
ליאת: "בהתחלה. לא עניין אותי מה השעה ומה קורה - אני אגיד עכשיו את מה שאני רוצה להגיד! עם הזמן הבנתי שזה נכנס מכאן ויוצא משם, אז בואי נדבר עם הקיר - הוא יעזור לי יותר ממנה".
את כל היופי הזה מביא למסך הצמד הכריזמתי ושובה הלב בעונה החדשה של 'בייבי בום' (ימי רביעי בערוץ 10) ששוב מעניקה, כמו גם בעונה הקודמת, ייצוג לזוגיות נשית גאה בפריים־טיים ועוד בהקשר של לידה, עניין שנתפס כקניין סטרייטי למהדרין.
"בכלל לא רציתי להשתתף בתוכנית", מצהירה שון. "זה נראה לי כמו חדירה לפרטיות. לא רציתי בלידה אפילו אנשים קרובים. מה קולולו עכשיו וההיא מביאה חמין - עזבי אותי. זה רגע כל כך קסום שלא צריך אף אחד. אמרתי לליאת, למה את רוצה להצטלם ביום הזה?"
אפשר לנחש שלא ראית את העונות הקודמות?
שון: "אני לא ראיתי את הסדרה ואת הפרק שלנו לא אראה לעולם. כל הדבר הזה, ההיריון והלידה, מגעיל אותי ברמה אחרת. דוחה. זה נשמע מאוד אגואיסטי, אבל זה מחריד אותי: א. שינוי הגוף. ב. שנה בלי אופנוע? לא קיים. ג. אני? ללכת ככה? (מחקה הליכה ברווזית) לא יקרה. ולא ללכת לג'ים שנה? לא מסוגלת לעבור את זה. אם יצטרך לצאת ממני יצור? אני מתעלפת באותו רגע".
מה מפחיד אותך בדיוק?
"אני אקבל לחץ היסטרי. אנשים מזדעזעים מזה. וואלה, אני הזן החדש. כנראה בגלל זה אלוהים ברא אותי להיות עם אישה - כדי שמישהי אחרת תעבור את זה. אני לא מסוגלת. אם הייתי סטרייטית הייתי נותנת לגבר שלי להיכנס להיריון".
ליאת: "אני חושבת בדיוק ההפך: שאין דבר כזה שאישה לא תיכנס להיריון. אם הייתי יכולה להיות כל החיים בהיריון - גם בלי ללדת - זה מה שהייתי עושה".
שון: "ואני קיצונית".
ליאת: "את יכולה לתת לי לדבר כבר?! איף! נהניתי גם מאיך שנראיתי וגם מזה שפינקו אותי. כולם החמיאו לי על איך שנראיתי. וכשנכנסתי להיריון אמרתי, הנה החלום שלי עומד להתגשם אז שלפחות תישאר לי מזכרת ממנו - הפרק ב'בייבי בום'".
איך זכורה לך הלידה?
"זה לא היה כזה נעים. לא רציתי אפידורל אבל בסופו של דבר לא יכולתי. זה הגיע לכאבים שדפקתי על קירות. חשבתי שזה כאב שניתן להתמודד איתו. יש לי כוח סבל, קעקועים וזה".
איך שון תיפקדה?
שון: "ביום שליאת ילדה הלכתי לעשות גבות בקעקוע. תוך כדי הקעקוע ליאת אומרת שכואב לה. אמרתי לה, 'מתוקה, את שומעת? את לא יולדת היום! אני לא הולכת לשום מקום ככה עם הגבות! לא יצלמו אותי כשאני נראית ככה'. (נאנחת) איזה פדיחות. רציתי למות. אמרתי לה, 'אני לא באה. תלכי לבד'".
ליאת: "איף".
שון: "היה שלב שליאת קיבלה צירים כל שנייה. הייתי מה זה עייפה. לא הייתי בעניין של לידה עכשיו. רציתי לישון. אני שוכבת לידה, מחבקת אותה ונרדמת. ממש ישנה. וכל שנייה היא דופקת את היד בקיר וצורחת - לא קולטת שאני ישנה. ואני כזה, 'אה מאמי, אני איתך, יאללה, תלחצי', וחוזרת לישון".
ברגע הלידה התעוררת?
"בלידה עצמה ממש התרגשתי. הרגשתי שהיא חלק ממני, כאילו אני ילדתי. לא בכיתי. אני לא יודעת לבכות. יודעת להדחיק".
בימים הראשונים אחרי החזרה הביתה - מי עשתה מה?
"בהתחלה היינו מסתכלות עליה ואומרות, 'מה זה? למי זה שייך? מה יש פה במיטה?' ליאת מאוד פחדה מהכל ולי הכל זרם. גיליתי יכולות אמהוּּת שלא חשבתי שיש לי".
עם מה הסתבכתן?
"כשמעירים אותי בלילה זה נוראי. אני ממש הולכת מתוך שינה. ובהתחלה קמתי להאכיל אותה בלילה - יכול להיות שנתתי לה חילבה. במקום לשים לה את זה בפה, שמתי לה את זה בעין. בסוף סיכמנו שליאת תקום בלילה אחרי שעשיתי הכל כדי להוכיח שככה עדיף".
איזו מין אמא את? איזו מין אמא ליאת?
"ליאת אמהית. מחבקת, מבינה. יש בה הכל. אני מאוד אוהבת ומאוד אמהית, אבל תמיד יותר מחפפת. אני יותר יוצאת, מבלה, לא שוכחת את עצמי. כמו האבות האלו שתמיד יש להם בדיוק משחק כדורגל? למרות שכשבאמת צריך אותי - אני שם".
* * *
שון נולדה כנטלי בנישתי באשקלון. בת יחידה להורים בזוגיות רעועה. "לא אהבתי ולא התחברתי לשם שלי. נטלי הייתה ילדה מפוחדת, חסרת ביטחון, מוכה. ילדה שמרגישה אפס. כשהחלפתי את השם לשון, האופי שלי השתנה: נהייתי בנאדם אחר. שון הוא שם שרציתי מילדות".
איזו נערה היית?
"מאוד בעייתית. מאוד מרדנית. ואני הייתי קיצונית, היו לי ביצים - בגיל 15 כבר יצאתי מהארון וזה לא היה מקובל. שכונה הארדקור. של הקשוחים. מכות, נרקומנים זרוקים במדרגות. מחריד. אם את מחזירה אותי לשם שוב, אני לא שורדת. ההצקות. העולב. מיד הבנתי שזה לא המקום בשבילי".
איך יצאת מהארון?
"מול היועצת של הבית ספר. טוב שהיא לא אמרה לי, 'קחי כדורים, זה יעבור', כי זה לא היה רחוק מזה. במקום לעזור לי היא ישר סיפרה לאמא שלי שחטפה התקף. היא לא הבינה, 'מה זאת אומרת בנות? על מה את מדברת?' לא היה לה מושג מה זה. אני זוכרת שחזרתי מבית ספר והיא אמרה לי, 'סיפרו לי שאת -' היא גם לא ידעה איך להגיד את זה, היא חששה, כי זה כמו מחלה - 'שאת אוהבת נשים'. כשאמרתי כן היא אמרה, 'לא חשוב, זה גיל כזה. הכל עובר. זה שטויות'".
מתי הבנת שאת אוהבת בנות?
"בגיל 12. הייתי מדברת עם בנות באינטרנט. באשקלון אין דבר כזה לסביות! אין! אז אני כל הזמן הלכתי לצ'אטים וחיפשתי. כי ראיתי שכולן נדלקות על הבנים ולכולן יש חיי חברה ולי אין. כאילו לא כיף לי".
ניסית?
"בנים? כן. בבית ספר היה לי חבר. אבל זה היה סתם. התאמצתי. זה לא היה זה והבנתי שאני מנסה להיות מישהי שאני לא. לא היו אז סדרות על לסביות ולא דיברו על זה כמו היום. אבל כל הזמן חשבתי על בנות. ידעתי שאני רוצה לעוף לתל־אביב. להכיר".
ומה אבא שלך אמר?
"לא סיפרתי לו. השתגעת? הוא היה רוצח אותי. אני לא צוחקת. זה ההורים המנדטורים של פעם שהם הזויים וחינכו אותם דפוק. איך היו מחנכים פעם? כפכפים בראש? מי שלא היו מרביצים לו נחשב מוזר. כאילו מה, אתה לא מוכה? לא היינו בקשר טוב אף פעם. הוא היה מאוד קשה איתי. איש מאוד אלים. היה מכה אותי בלי סיבה, סתם כי משעמם לו. לא דיברתי איתו עשר שנים. בכלא למשל הוא לא ביקר".
היית רוצה להשלים איתו?
"אני בנאדם מאוד סלחן, אבל אם הוא לא בעניין אז לא צריך".
היית פעם מאוהבת בגבר?
"לא! איכסה! היו רגעים שאמרתי לעצמי אולי אני אהיה נשית? אהיה יפה? אלך עם גבר? לא הלך. לא יכולה. לא נשית. מבחינתי אישה זה לק וזה שמלה. אני לא כזאת".
אבל ליאת הייתה מאוד כזאת. גדלה בבאר־שבע, במשפחה הפוכה: שישה אחים ואחיות, הורים נשואים ותיקים. "היה לי חבר הרבה שנים. נפרדנו כשהייתי בת 24. חבר ראשון, זה שקורה איתו הכל. נשבר לי הלב. באמת. הייתי בדיכאון הרבה זמן. אחרי זה היה לי ניסיון עם אישה - נסחפתי לזה כי זה עניין אותי".
איך זה היה לעומת גבר?
"שונה. התבלבלתי. אמרתי, מה אני עושה עכשיו? היה לי כיף אבל עדיין אהבתי את החבר הקודם אז לא יכולתי לתת מעצמי מאה אחוז. העדפתי לחתוך את זה. התאהבתי במישהי אבל היא החליטה לחזור לאקסית שלה. ואז היה לי חבר במשך חצי שנה והבנתי שזה לא זה. אז החלטתי שאני חוזרת לנשים וזהו".
מתי הבנת?
"הבנתי שאני לא יכולה יותר שגבר עם זיפים ייגע בי. המגע של גבר הפסיק להיות לי נעים. הנשיקה שונה".
שון: "אני גילחתי אתמול".
ליאת: "לא סיפרתי למשפחה, החלטתי שעד שאני לא אהיה בקשר רציני אני לא אומרת שום דבר. אני חושבת שהם איכשהו הרגישו".
אחרי שירות קצרצר בצבא, בנישתי הגיעה לתל־אביב, גילתה את סצנת הלהט"ב המקומית וקפצה ראש.
"כל מה שעניין אותי זה מסיבות. להידלק. להתבלגן", היא אומרת. "זה היה גן עדן לבנות כמוני - פתאום אני רואה מלא נשים וכולן בעניין! הבנתי שאני לא לבד. יש עוד אנשים כאלה".
וגם עכשיו את לא לבד. איפה לדעתך תהיו עוד עשר שנים?- אתן עדיין יחד?
"וואו. לא יודעת. לא חשבתי על זה. אם נשאר ביחד? קשה לדעת. אני בטוחה שנגור באיזה פריפריה. שני ילדים, ונהיה מאושרות. יהיה לנו הכל. אני תמיד רואה שיש לנו הכל. כל מה שצריך".
