yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    7 לילות • 21.02.2017
    מתנחמצת ומנחססת
    כדי שהקומדיה הבלשית של יונתן שגיב תמשיך לעבוד, הוא צריך ללמוד גם להרפות
    יוני ליבנה

    דברים שהשתיקה יפה להם // יונתן שגיב / כתר / 286 עמודים

     

    בלש ללא כישורי בילוש. הומו שמנמן, ממורמר, נטול חיי מין. ראשון גיבורי הספרות העברית שמתאר את עצמו אוכל בגפו שניצל טבעול בערב שבת, "מזליף קטשופ בצד כדי להסתיר את הסדק בצלחת". על פניו, מדובר בדייט ספרותי מושלם.

    קראו את הפרק הראשון בספר "דברים שהשתיקה יפה להם"

     

    'דברים שהשתיקה יפה להם', ספרו השני של יונתן שגיב, ממשיך את הקומדיה הבלשית שהציג 'אין סודות בחברה' מ־2014. שגיב משתמש בז'אנר הבלשי כאמצעי בידור מובהק. ובו בזמן, מאמץ קו בולט במסורת המקומית של גיבורים בלשיים - האחרוּת, ההשתייכות לקבוצת מיעוט. האפיון הנשי או המזרחי של דמויות בלשים פופולריות בספרות הישראלית מתגלגל כאן להומואיות אפרפרה, בורגנית, אנטיפתית. עודד חפר, הגיבור והמספר, נמצא במצב מתמיד של השוואה מבטלת. את עצמו הוא מודד ביחס לבלשים ספרותיים קלאסיים. את יתר הבריות שהוא פוגש הוא מתאר במונחים של כישלון אסתטי.

     

    את התפקיד המסורתי של בלש - האבחנה בין הגלוי והנסתר, הבדוי והעובדתי - תופסת בספר מין ביקורת אופנה מקומונית, ניינטיזית, ברוח הכתיבה העיתונאית של גפי אמיר או גיל ריבה. "אמהות בבלונז' מזויף דוחפות עגלות תינוקות עם קפיצים של מכונית מרוץ, הומואיות קשות זוקרות ישבן", מתאר חפר גיחה לרחוב שינקין. "דמותי המיוזעת משתקפת אליי בחלון ראווה עמוס סנדלי זהב. החולצה השחורה... דבוקה כעת על הכרסונית כצלופח... כפכפי האצבע היקודים מוגזמים לכל דעה. אני נאנח. עולב העולבים".

     

    בית אבות לא יוקרתי מתפקד כזירת הפשע המרכזית בספר. הקשישים שחוקר הגיבור משמרים אלבומים, עלבונות וחשבונות לא סגורים מימי העלייה לארץ ומלחמת השחרור. אכן, האלימות, הלהט האידיאולוגי, שייכים לזמן, לדור ולמקום אחרים. המתיחות האמיתית לאורך הקריאה מתבטאת במישור אחר. הספר מבקש לרתום את הקוראים למאבקי האגו ותסביכי הדימוי העצמי של הגיבור. גם אם חפר חושש לחיי סבתו, דיירת בבית האבות - השאיפה לפתרון הרציחות מתעצבת בדומה לתסריט של קומדיה רומנטית או תוכנית מציאות. באמצעים קומיים. האנדרדוג - הבלש השמנמן, הנשי - מבקש להקדים במרדף את המשטרה ואת כלי התקשורת. להוכיח שהוא הדבר האמיתי מתחת לקטשופ ולפירורי השניצל. להוציא לפועל את המיומנות שלו בזיהוי בלוף צרכני. "על פי בעלות הבית, המקום מעוצב במיש־מש אקלקטי", הוא מתאר מסעדה ביפו, "על פי העיניים המגרדות שלי, המסעדה היא ערבוב מעופש של רהיטי יד שנייה".

     

    המיזוג בין דמות הבלש לטיפוס של צרכן קטנוני הוא צעד ספרותי מרענן. גם המפגש בין שני סוגי תוקפנות: ממשית ומילולית־קנטרנית; רצח שביצע רוצח בשר ודם מול הארס שמאפיין את הגיבור כבטטת כורסה לא מרוצה. לאלה מצטרף ההיפוך הקומי בין חשוב וטפל. הגיבור מתייחס לכל קונפליקט - אקטואלי, היסטורי, פוליטי, לאומי - באופן משטיח, לגלגלני. לעומת זאת, קווי המתאר השריריים של בחור ערבי שהוא מתחקר - מעוררים ריגוש חד־משמעי.

     

    לא תמיד ההחלטה לתת לגיבור לקריין בגוף ראשון כל חלק בסיפור מוכיחה את עצמה. יש אמנם משהו מעורר הזדהות בהיצמדות למבטו וללשונו - בהתמקדות בפגיעות החוזרות שהוא סופג מהזולת בניסיון הדראגיסטי לגלם את דמות החוקר, לייצג סמכות, גבריות - אבל האפקט המבדר של הוראות ההפעלה האלה נחלש מנקודה מסוימת. הספר מדגיש את הנטייה של הגיבור למין מיתוג עצמי. את השימוש שלו במטבעות לשון חוזרים, תבניתיים ("לא בבית ספרי, מתוקה"). הכיוון הזה יוצר לפעמים רושם בוסרי או חדגוני.

     

    הספר בנוי במתכונת דומה לסיטקום. רוב הפרקים מתבססים על מפגש כמו־מערכוני עם דמות אחת בשורת הנחקרים - ועל דיאלוג איתה. אבל הומור וקלילות דורשים גם רגעים ניטרליים, שחסרונם מורגש לעיתים בספר (או לחלופין, שינוי אווירה בעזרת קפיצה לאזורים בוטים יותר, פרועים באמת). המונולוג האוחצ'י, המריר, של הגיבור הוא למעשה כוכב הספר. "מתמכשפת", "מנחססת", "מתנחמצת" הם ביטויים חוזרים שבהם הוא מתאר את עצמו בחילופי עלבונות מול נחקרים ויריבים. במובן הזה, שגיב מצייד את הגיבור באמנות הלחימה המילולית שמכונה Throwing shade, שהייתה מזוהה פעם עם תרבות השוליים האמריקאית, עם דרכם של הומואים שחורים ולטינים לגדף אחד את השני באופן שנון, מחמיא־מיתמם - והיום מתגלגלת גם על לשונם של סטרייטים מצויים בתל־אביב.

     

    בניגוד להתייחסות החוזרת לספרות הבלשית העולמית - לא מורגשת בספר זיקה ממשית למסורת הספרותית המקומית של שימוש בשפה אוחצ'ית (למשל, בפרוזה של יוסי וקסמן, יוסי אבני־לוי, מוטי אברבוך). הנתק הזה לא מקרי, ונדמה שהוא לא מאפשר לשגיב לשחק באופן גמיש ונינוח יותר במכשירים סגנוניים־לשוניים כאלה, להשתמש פה ושם בפני פוקר. מעניין אם הספרים הבאים בסדרה יידעו לאמץ כלים נוספים מאותו עולם ומאותה רטוריקה: דיווה אמיתית יודעת, כשצריך, גם להרפות מהמופע.

     

     

    עוד 3 סיפורים בבתי אבות

     

    בדרך אל החתולים > יהושע קנז

     

    הקרקס הגדול של הרעיונות > מיקי בן־כנען

     

    הפרדס של רג’ינה > דביר צור

     


    פרסום ראשון: 21.02.17 , 16:20
    yed660100