ביום שלישי הקרוב יוסר האמברגו על דו"ח מבקר המדינה על מבצע צוק איתן. במערכת הפוליטית, ולא פחות מזה בצבא, מחכים לפרסום הדו"ח בעצבים. יש מי שמבקש להיבנות עליו; יש מי שיודע שיינזק; ויש מי שנערך למלחמה על שמו הטוב ועל מקומו בהיסטוריה. ההערכה היא שיש בדו"ח הרבה הערות ביקורת, מהן הערות קשות, ואפס המלצות להדחה: בדרך שבה הדו"ח כתוב, הוא לא מהווה איום אסטרטגי, לא על הממשלה ולא על מפקדי הצבא; הוא לא יעניק מזור למשפחות השכולות, שמשוכנעות שבניהן נפלו לשווא.
עם זאת, הדו"ח צפוי לספק מסגרת טובה לדיון בשתי סוגיות חשובות. הראשונה, הכשלים החוזרים, הכרוניים, בניהול מלחמות ישראל; השנייה, התועלת והנזק שמביאים דו"חות מהסוג הזה לביטחון המדינה.
שלשום, יום רביעי, הופצה הגרסה השלישית, הסופית, של הדו"ח, למבוקרים. לאחר הפרסום, ביום שלישי, תתמלא הארץ בכותרות מרעישות מתוכו. זאת תהיה חגיגה ענקית לחובבי סדר וניקיון. אנשי משרד מבקר המדינה עשו את מה שהם מאומנים לעשות: בדקו סדרי יום של ישיבות, לוחות זמנים לביצוע, הגדרות, תחומי אחריות, פרוטוקולים, תזכירים. הם מצאו לא מעט חורים בניירת. את תוכן ההחלטות, מהות המדיניות, מערכות היחסים, לא בדקו. זה לא תפקידם, הם אומרים. החוק אוסר עליהם. כמוהם כרופא, שמתעמק בסימפטומים אבל נשמר מכל משמר מלגעת במחלה.
מבקר המדינה יוסף שפירא חתום על הדו"ח, אבל מי שנושא אותו על כתפיו הוא תא"ל (מיל') יוסי ביינהורן, קצין תותחנים בעברו, מי שהיה עוזר הרמטכ"ל ליפקין־שחק, עוזר שרי ביטחון ומבקר מערכת הביטחון. אין כיום בשירות המדינה אדם שמכיר כמוהו את הקרביים של המערכת, מי מוביל, מי מובל, איך מעבירים החלטה ואיך מורחים אותה. "פקיד", אומר עליו בבוז אחד ממבוקריו.
ביינהורן מעריץ ראש ממשלה אחד – דוד בן־גוריון. את העבודה שזיכתה אותו בתואר שני באוניברסיטה, כתב עליו. בן־גוריון קיבל את ההחלטות החשובות שלו לבד, בלי להתייעץ עם איש, בוודאי לא עם בכירי שריו, בלי ניירת מסודרת. הוא לא היה עומד בדרישות שמציב ביינהורן בדו"ח שלו ("אלה היו זמנים אחרים", היה ביינהורן מגיב על המשפט הזה. אלה תמיד זמנים אחרים, הייתי משיב לו).
כל הקרדיט
נתניהו הוא בכיר הננזפים בדו"ח. הטענה העיקרית כלפיו, על פי טיוטה קודמת, היא שלא הפעיל את ועדת השרים לביטחון (הקבינט), כנדרש על פי החוק. הוא הכיר את המצב היטב, גם יעלון הכיר, אבל את השרים הם לא שיתפו. הקבינט לא קיים דיונים אסטרטגיים בנוגע לעזה, לא דן בחלופות מדיניות או/ו במחוות הומניטריות שייתכן שהיו מייתרות את המבצע, לא קיבל מידע מודיעיני מלא על האיום הצפוי מעזה ולא קיבל מידע על כך שאין די מידע מודיעיני על האיום הצפוי מעזה. ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט לא קבעו לצבא יעדים אסטרטגיים. בלית ברירה, הצבא קבע יעדים אסטרטגיים לעצמו.
אלה טענות כבדות. נתניהו העיד במשך שעתיים באוזני ביינהורן וצוותו. הוא הדף את השאלות שלהם בטיעונים מהתחום הפורמלי – כאן וכאן דיברתי על עזה, כאן וכאן הזכרתי את המנהרות. הם לא השתכנעו.
האמת שונה, כמובן. נתניהו לא הפעיל את הקבינט בעיקר בגלל שתי סיבות. הראשונה, לא היה לו אמון בשרים שלו – לא בתבונתם, לא במניעיהם, לא בנכונותם לשמור סוד. הוא ראה בהם אויבים, לא פרטנרים. השנייה, לא היה לו יעד אסטרטגי להנפיק להם. הוא נכנס למבצע צוק איתן במגמה לצאת ממנו. כן, כניסה במגמת יציאה. זה לא יעד אסטרטגי שאפשר להציג לחבורה של פוליטיקאים משחרים לטרף, גם לא לפקידים החרוצים של משרד מבקר המדינה.
החוק אומר שצה"ל כפוף לממשלה, והקבינט הוא בא כוחה של הממשלה. במציאות, זאת לא יותר ממשאלת לב. הקבינט לא מסוגל לנהל מלחמות – הוא גדול מדי, פוליטי מדי וחובבני מדי. את רוב האירועים המלחמתיים ניהל מטבחון, פורום שלא קיים בחוק. למטבחונים הוזמנו, בדרך כלל, ראש הממשלה, שרי הביטחון והחוץ, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן וראש השב"כ. אבל גם הם לא זכו תמיד להצלחה מסחררת. זכור, למשל, המטבחון במבצע עופרת יצוקה. אולמרט היה ראש הממשלה, ברק שר הביטחון, לבני שרת החוץ, אשכנזי רמטכ"ל. לכל אחד מהם היו יעדים אסטרטגיים משלו, ציפיות משלו, שנאות משלו. אמון לא היה.
נתניהו דורש את כל הקרדיט, אבל מסרב לקחת אחריות. זאת הבעיה שלו לאורך כל הדרך, במלחמות ובין המלחמות. הוא הראשון שזיהה והאחרון שידע. הוא הראשון שזיהה את המנהרות בעזה, והאחרון שידע שאין להן פתרון מבצעי. הוא הראשון שזיהה את הפוטנציאל של מילצ'ן, של לאודר, של פאקר, של אדלסון, והאחרון שידע מניין המתנות באות.
כל הכשלים הצבאיים שהדו"ח אמור להתייחס אליהם – היעדר תוכניות מבצעיות, היעדר תרגולת להשתלטות על מנהרות, היעדר אימונים, פערי מודיעין ועוד ועוד – התרחשו בתקופות כהונתו של נתניהו. ככה זה כשאתה מכהן שבע שנים רצופות כראש ממשלה. לחלקם אחראי נתניהו ישירות, כממונה על השב"כ. לחלקם הוא אחראי בעקיפין. הסיבה איננה רשלנות או עצלות או רפיון. הסיבה היא הרתיעה של נתניהו מלקבל החלטות. גורל המנהרות בעזה כגורל ההתקפה שלא הייתה על הפרויקט הגרעיני באיראן. שום המלצה ביורוקרטית לא תתקן את התקלה הזאת.
בוגי יעלון לא חלק עם נתניהו את הרתיעה מהחלטות, אבל חלק איתו את הבוז לחברי הקבינט. הדו"ח נוזף בו, אבל מי שמכיר את המציאות באותה תקופה, יכול להבין. יעלון עמד מול ליברמן, שחזר ודרש לכבוש את עזה בלי שהציע איך לעשות זאת ומה לעשות ביום שאחרי. בנט ניהל קמפיין לחיסול המנהרות. הוא הוציא את יעלון מהכלים בציטוטים שהביא מהשטח.
הוויכוח על כיבוש עזה יצא החוצה ושיכנע את חמאס שהוא חסין – הוא לא חייב למהר ולבקש הפסקת אש. הוא הכניס את הרמטכ"ל גנץ למלכוד: מול ליברמן הוא היה חייב להסביר את חוסר התוחלת בכיבוש עזה, אבל מול חמאס הוא היה צריך להציג את האיום כממשי. כרמטכ"ל הוא היה חייב לגלות רוח קרב. אם הקבינט רוצה שנכבוש את עזה, ניערך ונכבוש.
סולם הפוך
משה דיין היה רמטכ"ל במלחמת קדש (1956). ביומן שפירסם, ערך השוואה אכזרית בין שני מח"טים שפעלו בניגוד להוראות – האחד סוס דוהר, האחר שור עצל. בנט ציפה שהרמטכ"ל יהיה הסוס שדוהר אלי קרב, והתאכזב. הוא התעלם מההבדל הדרמטי בין מח"ט לרמטכ"ל. תפקידו של רמטכ"ל הוא לראות את תמונת המלחמה הרחבה. אחת ההערות הפחות משכנעות בדו"ח המבקר נוגעת לגנץ ולראש אמ"ן דאז, אביב כוכבי. על פי טיוטת הדו"ח, היה עליהם להמליץ לשר הביטחון להמליץ לראש הממשלה לקיים דיון ממוקד במנהרות בקבינט. זה סולם הפוך: העליון למטה, התחתון למעלה.כשצה"ל רוצה, צה"ל משיג, זה ההסבר שקיבלתי ממחברי הדו"ח. ההסבר הזה לא מתיישב עם הרצון שלהם לעשות אחת ולתמיד סדר בממשק שבין הצבא לממשלה.
בנט, הפוליטיקאי שאמור לצאת מנצח מדו"ח המבקר, משווה את דיוני הקבינט בתקופת המבצע לעיוורון שתקף את המערכת ערב מלחמת יום כיפור. כאשר הציגו לחברי הקבינט נתונים על מנהרות התקיפה, בנט לא קלט. הוא קלט רק כאשר ירד לשטח, שבוע לפני תחילת המבצע. בהתחלה דרש לתקוף את המנהרות כנקמה על רצח הנערים. אחר כך הגיע למסקנה שהן איום אסטרטגי.
הראשונים שהגדירו את המנהרות כאיום אסטרטגי היו נתניהו ויעלון. זה היה בדצמבר 2013, שמונה חודשים לפני המבצע. אסטרטגיה היא מילה מהדהדת, גם איום הוא מילה חזקה, אבל מה המשמעות המעשית שלהן? אחת המסקנות המתבקשות הייתה פינוי של האוכלוסייה מיישובים צמודי גדר במהלך הלחימה. כשהרעיון עלה, בנט היה מוכן לתמוך בו, אבל יעלון והרמטכ"ל גנץ פסלו אותו על הסף. גנץ מבין עכשיו ששגה. לא היה נגרם שום אסון, לא ליישובים ולא לאתוס הלאומי, אילו היו מורים על פינוי לכמה ימים, ומחלקת חיילים הייתה עוזרת לחברים שנשארו לחלוב את הפרות. עובדה: זה מה שמתכננים בצה"ל כרגע לעימות הבא, בצפון או בעוטף עזה.
בנט מתאונן שהצבא לא רצה לתקוף את המנהרות. בהתחלה אמרו שחמאס לא ישתמש בהן – הוא מייעד אותן למטרה אחרת, הרבה יותר רצינית; אחר כך אמרו שאם ניכנס למנהרות, ניגרר למלחמה בכל עזה; בסוף אמרו שאין טעם, חמאס יחפור את כל המנהרות מחדש.
האמת היא שצה"ל לא היה מוכן מבצעית לתקיפת המנהרות. זה מה שהרמטכ"ל היה צריך לומר לחברי הקבינט שלחצו לתקוף – אנחנו נתקוף כרצונכם, למרות שאנחנו לא ערוכים מבצעית. מעבר לזה, ההערכות שהשמיעו אנשי הצבא לא היו מופרכות.
חמאס לא התכוון להשתמש במנהרות – הוא נגרר. את הדר גולדין ואורון שאול איבדנו בכניסה למנהרה הגנתית – מנהרה שלא פנתה לעבר ישראל ולא היוותה איום ישיר; וחמאס חפר את המנהרות מחדש, משוכללות יותר, מצוידות יותר.
האם המנהרות הן איום אסטרטגי? כן, משיבים אנשי מבקר המדינה. ראה מה קרה בישראל בעקבות חטיפת גלעד שליט; ראה מה קרה בעקבות חטיפת גופותיהם של גולדין ושאול.
אין פתרון בית ספר לניהול מלחמות. המפתח מצוי בידיו של ראש הממשלה. הוא יכול להקיף את עצמו בכל פורום, כפוף לכישורים של האנשים, לאמון שהוא רוחש להם ולאילוצים הפוליטיים, ובלבד שידווח, יתייעץ וייקח אחריות. אנשי משרד מבקר המדינה נדהמו כאשר שמעו משרים, חברי קבינט, שאין להם מושג מה הסמכויות שלהם, האם הם דרג מחליט, דרג מאשר או רק דרג מייעץ. התשובה הנכונה היא שהם גם וגם וגם – הכל תלוי בראש הממשלה.
קרב גלוי
בני גנץ, היום אזרח, איש עסקים במשרה מלאה ואיש ציבור בפוטנציה, לקח את הדו"ח קשה. קודם כל, הוא משוכנע שצוק איתן היה מבצע מוצלח, הרבה יותר מוצלח מקודמיו; שנית, הוא משוכנע שהדו"ח לוקה באי־הבנה בסיסית של האילוצים שבפניהם עומד הרמטכ"ל, ושל המאבקים שהוא צריך לנהל מול המערכת הפוליטית; שלישית, הדו"ח מתעלם מסדר העדיפויות שהוכתב למערכת הצבאית באותו זמן, ובראשו המערכה מול איראן.
לגנץ היו שנתיים מאושרות באזרחות, לבד מנושא אחד – ההתמודדות עם הדו"ח. לאחר פרסום הדו"ח הוא יצטרך לצאת לקרב גלוי. יש אנשים שאוהבים את הקרבות האלה; הוא ישנא כל דקה.
איזנקוט, סגנו ומחליפו של גנץ, יוצא מהדו"ח נקי. איזנקוט הגדיר ב־2015 את עזה כמדינת יעד, כמו לבנון. המהלך הרשים את תא"ל ביינהורן: הוא סייע לעשות סדר בחלוקת הסמכויות בזרועות הביטחון, על מה אחראי השב"כ ועל מה אחראי אמ"ן.
אשר לאמ"ן, הוא מקבל הרבה שבחים בדו"ח ולא מעט הערות. מקומו של האלוף כוכבי בדו"ח רגיש במיוחד, משום שהוא היחיד בין המוזכרים בו שמועמד לקידום. בחודש הבא ייכנס לתפקידו כסגן הרמטכ"ל. בעוד שנה, כאשר מינוי הרמטכ"ל הבא יעלה לסדר היום, ההערות בדו"ח יצוצו מחדש. הוא יעמוד בזה.
נתניהו הביע את דעתו על הדו"ח עוד לפני שנשלמה כתיבתו. המבקר מתעסק בנהלים ואני מתעסק בתוצאות, אמר, ומקורביו הוסיפו: זה דו"ח לא רציני שנכתב על ידי אנשים לא מקצועיים.
ח"כ עפר שלח (יש עתיד), שהקדיש את רוב זמנו בשנתיים האחרונות לחקירת הכשלים במבצע צוק איתן, הגיע למסקנה אחרת. "נתניהו", אמר לי, "שאמר שהמנהרות הן איום אסטרטגי, לא הנחה את הצבא להכין תוכנית אופרטיבית, לא דאג לבניין הכוח, לא קיים דיונים ולא קיבל החלטות. האיש שמתיימר להיות מר ביטחון, מחרטט על ביטחון".
ואני שואל, מה יקרה באירוע המלחמתי הבא. אני מניח שהניירת תהיה קצת יותר בסדר, וחלק מהשרים יטרחו ויקראו; חברי הקבינט יקבלו תדריכים קצת יותר מפורטים; הכל יתנהל לפי הספר. תוצאות זה לא יבטיח, אבל יהיו פחות הערות בדו"ח המבקר הבא.
כל העולם דממה
ביום שלישי בצהריים, ברחבה שבין מגדל משרדי הממשלה לחנויות המותגים בשרונה, נקרא עם ישראל להפגין למען אלאור אזריה, היורה מחברון. הגיעו פחות מ־200 נפש, שליש מהם עיתונאים וצלמים. בבית הדין הצבאי, מעבר לרחוב ולחומות מחנה מטכ"ל, קראה ראש ההרכב, אל"מ מאיה הלר, את גזר הדין. העם נשאר בבית, ומי שבא, השלים עם הגזירה מראש. נעלמו הריקודים ההמוניים על כביש קסטינה שהיו בעת הארכת המעצר הראשונה, נעלמו ההתנגשויות האלימות מול עזריאלי שהיו בעת הקראת הכרעת הדין. אלמלא הכריזו ערוצי הטלוויזיה על שידורים חיים – הבוקר הוא זמן שידור מת בין כה וכה – גם המפגינים האלה, אנשי להב"ה וכהנא, לא היו טורחים לבוא.
המפגין הפוטוגני ביותר היה בחור בשם אופיר פנחסי. הוא חבש מסכה בדמותו של טראמפ, שזקנו הארוך ביצבץ מתחתיה, נופף בדגל צהוב ("משיח") של חב"ד, הציג על חזהו את המדבקה "כהנא צדק" ואחז בידו את "תורת המלך", הספר שמתיר רצח גויים. הצלמים עטו עליו. לאחר כמה דקות התעייפו.
כשאל"מ הלר הגיעה לקביעת העונש, הקהל לא ידע מה מצפים ממנו, האם הגיע הזמן לשאגת ניצחון או לזעקת שבר. היו ארבע דקות של שקט. אחר כך צעק מישהו "בני זונות", עם דגש חזק בז', ומישהי הצטרפה ב"בושה! בושה!" הזעם לא היה אמיתי: כמו שיש Fake News, חדשות מזויפות, יש זעם מזויף. אריאל זילבר נקרא להשמיע בפעם החמישית או השישית את השיר שחיבר לרגל האירוע. המילים היו מתריסות, מסיתות, על גבול האלימות, אבל הקצב היה עליז, מתחנף, כמו בשיר ילדים. זילבר היה יכול להיות גננת נהדרת.
התובע במשפט, סא"ל נדב וייסמן, קנה כרטיסים למופע האיחוד ההיסטורי של להקת תמוז, שזילבר היה אחד מחבריה. הלהקה היא אהבת נעורים. בגלל התארכות הדיונים בשלב ההוכחות, נאלץ לוותר. גם את ההופעה שנתן זילבר ברחוב ביום שלישי החמיץ, בגלל המשפט. מישהו שלח לו את הווידיאו לנייד. "זילבר כתב שירים יותר מוצלחים", אמר לי אחר כך.
התיק החשוב ביותר
וייסמן, 45, הוא שותף בכיר במשרד עורכי דין גדול ומצליח, שמתמחה בעסקאות מסחריות. הוא גויס לתביעה במסגרת שירות מילואים. מרתק היה לעקוב אחריו במהלך המשפט: הסנגורים ניסו לגרור אותו בכוח אל בית הדין שמחוץ לאולם, בית הדין של הרחוב. שם גאתה האהדה לאזריה; שם היו הפרסום, התהילה. הוא לא נגרר ולא נבהל. כאשר תכפו האיומים על חייו, הצמידו לו מאבטח. האבטחה תמשיך ללוות אותו גם באזרחות.
הכרעת הדין במשפט העניקה לו ניצחון בנוק־אאוט. השאלה מה המשפט משאיר אחריו לצה"ל ולחברה הישראלית, פתוחה לוויכוח. "זה היה התיק החשוב ביותר שטיפלתי בו בחיי, ללא ספק", אמר כאשר נפגשנו במשרדו, שעות אחדות לאחר הקראת גזר הדין. את השפעת משפט אזריה הוא השווה להשפעה שהייתה לפסק הדין במשפט טבח כפר־קאסם. "השופט בנימין הלוי כתב שפקודה בלתי חוקית בעליל היא פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה. החייל בשטח לא יודע מה זה בדיוק דגל שחור, אבל הוא יודע שיש דגל שחור, יש קווים אדומים שאסור לעבור אותם".
מה לימד אותך המשפט על החברה הישראלית, שאלתי.
"צפיתי, כמו כל אזרח, בסרט שצולם בזירה. הפרת החוק מאוד ברורה. היה ברור לי שהחברה הישראלית תתחלק לשניים – חלק יראו את הפרת החוק, וחלק יראו חייל קרבי שהורג מחבל, והשאר לא מעניין. זה נרטיב שאי־אפשר להגן עליו משפטית".
אבל זה נרטיב אותנטי, אמרתי. ישראלים רבים חשים כך.
"כן", אמר, "אבל החוק מאוד ברור. הניסיון להצדיק את המעשה בבית המשפט היה מופרך. ההגנה טענה, מצד אחד, שהמחבל היה חי ומסוכן, ולכן היה מוצדק לירות בו; מצד שני טענה שהיה מת, ולכן הירי לא שינה כלום. אלה טענות סותרות.
"הניסיון להתנתק מהאמת הוא מה שמילא אותי בתחושת שליחות. קוראים לזה עכשיו עובדות אלטרנטיביות או פוסט־אמת – אלה המושגים שמלווים את העולם במהלך השנה הזאת, וזה מה שניסו להמציא במשפט הזה. אתה רואה דבר שהוא נורא ברור, ומנסים להסביר לך שזה בכלל לא ככה".
חשבתי שעובדות אלטרנטיביות זה מה שעורכי דין ממציאים כל הזמן, אמרתי. הקליינט שלכם נתפס על חם, ואתם טוענים, מרשי לא היה שם. זאת עבודתכם.
"לא", אמר. "זה מה שמייחסים לנו. הנכס החשוב ביותר של עורך דין הוא האמינות שלו מול בית המשפט. שופט מסתכל בסוף על שני הצדדים ושואל את עצמו, למי אני מאמין.
"יש לנו סט של ערכים שלטענתנו מחייב אותנו. נורא קל לנסח ערכים, להדפיס אותם על פוסטר ולתלות את הפוסטר על הקיר. המבחן האמיתי הוא במימוש. אמרתי לשופטים, למרות הסימפטיה לחייל, מה שקרה כאן איננו בתחום האפור – הוא בתחום השחור. אם אנחנו פוטרים את אלאור אזריה מעונש, אנחנו אומרים, למעשה – אין לנו ערכים.
"החוק אומר שחייל יכול להרוג אם הוא נוהג לפי הפקודות, אבל אזריה הפר את הפקודות ביודעין. לא מדובר כאן בילד. הוא חייל ששירת שנתיים בצבא, חובש מצטיין. הוא ידע היטב את פקודת הפתיחה באש, שנוסחה באופן מאוד ברור. כפי שאמר לחבר שלו מיד לאחר שירה, וכפי שאמר למ"פ, תום נעמן, הוא, המחבל, דקר חבר שלי, ומגיע לו למות. זה היה המניע שלו".
מדוע, אם כך, לא האשמתם אותו ברצח, שאלתי.
"כי חומר הראיות לא הצדיק האשמה ברצח", אמר.
זאת לא הייתה החלטה פוליטית? שאלתי.
"כל צעד שעשינו עורר התנגדות, הלך נגד הזרם", אמר. "מה היה פוליטי פה? קיבלנו החלטות אך ורק על פי שיקול מקצועי.
"במהלך העדות שלו אזריה צייר את עצמו כגיבור ישראל – היחיד שזיהה. כל מפקדיו כשלו, ורק הוא ראה את המטען שלא היה. זה היה שקר, והוכח שזה היה שקר. אתה רואה את ההתנהגות שלו כשמפנים את גופת המחבל שהרג. הגופה מועלית על אלונקה שעוברת על פני החיילים, ביניהם אזריה. הוא לא מזהיר אף אחד ולא חושש בעצמו. הפעם הראשונה שאמר שחשש שהמחבל נושא מטען הייתה ב־12 בצהריים, לאחר שהתייעץ עם עורך דין".
האם חשדתם שאנשי היישוב היהודי בחברון הסיתו את אזריה לירות, שאלתי.
"זה לא היה המקרה", אמר וייסמן. "את העבירה עשה אלאור אזריה. לא תפקידו של בית הדין לעסוק ברקע למעשה. טוב שיש ויכוח ציבורי על הרקע, אבל רק אזריה היה צריך לעמוד לדין".
מהחומר שהוצג במשפט עולה שהמפקדים לא שלטו באירוע, אמרתי. הבלגן חגג.
"הבלגן", אמר וייסמן, "היה נושא לתחקיר צבאי שהתקיים במקביל. הבלגן לא שינה את היסוד הנפשי בהחלטה שקיבל אזריה".
העונש חשוב פחות
דרשתם מאסר של שלוש עד חמש שנים, אמרתי. קיבלתם שנה וחצי.
"אני לא מודד את עצמי באחוזים", אמר. "התפקיד העיקרי של ההליך המשפטי הוא להתוות נורמות לכלל האוכלוסייה. אמר את זה בית המשפט העליון. השופטים מילאו את התפקיד הזה היטב: נורמות נקבעו; האמת נאמרה; המסר עבר. הובהר שקבוצות לחץ לא יכולות להרתיע את המערכת מאכיפת החוק. העונש חשוב, אבל פחות חשוב".
הליך משפטי, אמרתי, איננו מתמטיקה: כל שופט והשקפת העולם שלו. לא כל שכן בצבא: אילו רפאל איתן היה הרמטכ"ל עכשיו, אזריה היה מזמן בבית.
"נכון", אמר, "משפט איננו מתמטיקה, אבל במקרה הזה העובדות ברורות".
האם, שאלתי, ההצהרות של יעלון ואיזנקוט מיד לאחר הירי הזיקו לתביעה? בגזר הדין השופטים נוזפים בהם.
וייסמן יצא להגנת הרמטכ"ל. "המפקדים, והרמטכ"ל בראשם, חייבים במקרה כזה לנקוט עמדה ערכית ולהבהיר אותה מיד", אמר. "זה תפקידם. אמרתי את הדבר הזה לשופטים. מבחינת הצבא מדובר באירוע מתמשך. הצבא צריך לעבוד, וצריך להנחות את החיילים לאילו נורמות מצפים מהם. כשצפיתי בסרט, שמתי לב שהקצין שירה למוות במחבל הראשון, נעדר. שאלתי אותו מדוע לא היה שם. הוא השיב, לא הייתי כי הייתי צריך לחזור ולאייש את העמדה שלי, במחסום ג'ילבר.
"הטענה שההצהרות של שר הביטחון דאז והרמטכ"ל השפיעו על השופטים, נטולת יסוד. יש שפע דוגמאות מהעבר שמוכיחות שמערכת השיפוט הצבאית עצמאית. היא לא מושפעת מדברים שאומרים בכירים בצה"ל".
האם הופתעת מהמעורבות הגבוהה של הפוליטיקאים בפרשה, שאלתי.
"לא הופתעתי", אמר. "הפרשה העניקה להם זמן פרסום בחינם. כל מי שביקש לעצמו כותרת, זכה בה".
בזמן האחרון הפוליטיקאים הורידו פרופיל, אמרתי. מירי רגב, למשל. נדמה לי שכאשר דעכו הכותרות, היא איבדה עניין.
"זה נכון," אמר. "לאחר הכרעת הדין הפוליטיקאים התרחקו".
השאלה, אמרתי, היא מה יישאר, אם בכלל. היו שטענו שבגלל המשפט חיילים פוחדים לירות. בצה"ל משוכנעים שזה קשקוש. לא נרשם חייל אחד שהיסס לירות בהיתקלות עם מחבלים; לא נרשם חייל שטען שהוא מהסס לירות. ואולי זה נכון גם לגבי הערכים, הנורמות, שהכרעת הדין מבקשת להנחיל. גם ביחס אליהם לא חל שינוי. הצבא הוא גוף שזיכרונו קצר. לחייל בשטח אין אתמול, אין גם מחר.
"זה לא נכון", אמר וייסמן. "תיקים משפטיים משנים מציאות. פרשת אליס מילר היא דוגמה טובה. חיילת עתרה משום שצה"ל סירב לקבל אותה לקורס טיס. היא ניצחה, התקבלה ועפה בגיבוש, אבל אחריה הגיעו עוד בנות לקורס טיס והשלימו אותו בהצלחה, והיום הצבא גא בטייסות הקרביות שלו ורוצה עוד.
"בפרשת אזריה היה מי שניסה לנתץ את הנורמות שלנו. פסק הדין שימר אותן. לכן הוא כל כך חשוב. התיק הזה ילווה אותנו שנים רבות".
בצד הציבורי של הפרשה, אמרתי, היו עוד שני רכיבים משמעותיים. אינתיפאדת הסכינים, שבתחילת המשפט הייתה בשיאה, סחפה רגשית את הרחוב בישראל. הפחד גבר; השנאה גברה. ותרבות הרשתות החברתיות דחפה להתלהמות.
"אין ספק שלגורמים האלה הייתה השפעה", אמר. "והייתה עוד נקודה: המשפט התנהל בקצב מואץ. זה היה מוצדק לגמרי, אבל התוצאה הייתה שהוא לא ירד מהכותרות".
לירות מתוך צורך
אחד הנושאים שריחפו מעל המשפט היה שאלת הסמכות, אמרתי. צה"ל נאבק על הסמכות שלו לקבוע מה מותר לחייל ומה אסור לו. מולו ניצבו פוליטיקאים, רבנים, הורים, הרחוב.
"אני אדבר על זה בהקשר משפטי", אמר. "הציות לפקודה הוא מה שמגן משפטית על החייל. המפקדים הם שנותנים פקודות ומנהלים את הצבא".
אבל הנורמה שהשתרשה בציבור, אמרתי, היא שחיילים הם ילדים. הם לא אחראים למעשיהם.
"חיילים הם אנשים מבוגרים", אמר. "אם ישנו את החוק ויפטרו אותם מאחריות, לא יהיה לנו צבא. אנחנו נהפוך, כמו שאמר הרמטכ"ל, לצבא של כנופיות".
וייסמן לא היה חייל קרבי. הוא התגייס לצה"ל במסגרת העתודה האקדמית ושירת כתובע בפרקליטות הצבאית. את הלקח הצבאי הראשון שלו למד כשהיה בן 11, ב־1982, במלחמת לבנון הראשונה.
"אבא שלי והדודים שלי יצאו אז, ובשנים הבאות, לשירות מילואים בלבנון", אמר. "אני זוכר היטב מה שאמרו לי – כשאתה יורה מתוך תחושת צורך, אתה נשאר אדם. משהסתיים הצורך, אתה יכול לחזור ולהיות אדם נורמטיבי, כמו לפני שירית".
אבל עבירות שנעשות בשטח לא נשארות בשטח. "ההנחה שמישהו יורה שלא כדין בשטחים וחוזר להיות מלאך כשהוא מגיע הביתה, מפוקפקת. למדתי את המקרה של גלעד שמן, חייל שירה והרג ילדה פלסטינית, הועמד לדין וזוכה. חברתו, עינב רוגל, ליוותה אותו לאורך משפטו. הוא רצח אותה במיטתה בקיבוץ".
לא נשבר
וייסמן לא פגש מעולם את הרמטכ"ל, גדי איזנקוט. גם את גיא חזות, מפקד חטיבת כפיר, לא פגש. אסור היה לו לקיים איתו קשר, על פי החוק. הוא ראה אותו לראשונה כשזומן לבית הדין, כעד הגנה.
חזות ניסה להגיע לעסקת טיעון מאחורי גבה של התביעה, אמרתי.
"הוא העיד שפעל ללא תיאום", אמר. "הפגישה בינו לבין האב נקבעה ביוזמת אופיר סופר, אדם פוליטי. לנו לא היה חלק בה.
"כתובע אני יכול להעיד שמעולם לא התערבו לי בעבודה. מינו אותי כי נתנו בי אמון, והאמון הזה נשמר. העבודה הייתה עבודת צוות. הייתי לאורך המשפט בקשר עם הפצ"ר, תא"ל שרון אפק. אנחנו בני מחזור אחד וחברים טובים. קיבלתי ממנו גיבוי מלא".
הסנגוריה, אמרתי, ניהלה חלק ניכר מהמשפט בחוץ, מול המיקרופונים. אתה מיעטת להופיע.
"הייתי ער לכך שלתקשורת יש השפעה", אמר. "אבל ההחלטה שלנו הייתה לנהל את המשפט בבית המשפט, על בסיס הראיות".
גילית איפוק, אמרתי.
"היה ברור שהסנגורים ינסו לגרום לנו לעשות טעויות", אמר. "החלטנו לא להגיב".
מה אתה חושב על אלאור אזריה, שאלתי.
"חוץ מעורכי דינו ובני משפחתו, אני האדם שהוא דיבר איתו הכי הרבה מאז תחילת המשפט", אמר. "התרשמתי שהוא אדם מאוד מחושב, נצמד לגרסה מוכנה מראש, לא טועה, לא מתבלבל. מצד שני, הוא לא יכול היה לתת תשובות לשאלות קשות".
לא שברת אותו, אמרתי.
"נאשמים לא נשברים בחקירה נגדית", אמר. "אבל בחקירה חשפתי את הסתירות בעדויות שלו, את השקרים".
ההורים ובני המשפחה הגיבו לא פעם בהתפרצויות רגשיות, אמרתי.
"אני מניח שחלק מזה היה מבוים", אמר.
אזריה ומשפחתו מתלבטים עכשיו לגבי ההמשך. הם יכולים לבקש המתקת דין מאלוף הפיקוד – בקשה שתיענה, כנראה, לפחות בחלקה – או, לחלופין, לנסות את מזלם בערעור. אם יערערו, יישב אזריה בכלא עד להחלטה. צירופו של עו"ד יורם שפטל לצוות ההגנה מלמד, לכאורה, על נטייה לקיים סיבוב נוסף, עמוס בכותרות צבעוניות ובהאשמות פוליטיות.
וייסמן סיפר לי שהחליט לבחור בקריירה משפטית כאשר עקב כנער אחר משפט דמיאניוק. הזכרתי לו שאחד מפרקליטי ההגנה היה יורם שפטל. האם עד כדי כך התפעלת מההופעות שלו, שאלתי. "ממש לא", מיהר להבהיר. "לא בגלל שפטל".
טעה, טעה, טעה
הייתי אחד העיתונאים הראשונים שהגיעו לכפר הבדואי אום אל־חיראן, בינואר השנה. דיברתי עם קרובי משפחתו של יעקוב אבו אל־קיעאן; דיברתי עם עדים לאירוע; דיברתי עם נציגי המשטרה. לאחר שעות אחדות כתבתי את הפסקה הבאה:
"מה שהתרחש באום אל־חיראן הוא טרגדיה. שוטר מצטיין, ארז (עמדי) לוי, אב לשני ילדים קטנים, נהרג על משמרתו. הוא נרצח בפיגוע לאומני, דאעשי, אומרת המשטרה. הטענה שלה מסתמכת על הערכה של מישהו בשב"כ. הנסיבות, גם הסרטים שצולמו, משאירים מקום לגרסאות סותרות. החיפזון שבו אימצו כל הגורמים הרשמיים את הגרסה הדאעשית מזכיר את החיפזון שבו אימצו אותם גורמים את הסיפור על ההצתות בכרמל. ההאשמות נשמעות טוב: הן לא בהכרח נכונות".
לאחר יומיים פורסם כאן הטור שפירט את העדויות. "היריות של המשטרה קדמו לדריסה", כתבתי. "ייתכן שאל־קיעאן נבהל מהירי ולחץ על הגז, ייתכן שנפגע ואיבד שליטה, ייתכן שתפס עצבים למראה השוטרים, ייתכן שנתפס לדאעש. העובדה שהכניס לג'יפ טויוטה שלו כסף מזומן, בגדים וחפצים, מלמדת לכאורה שלא התכוון לבצע פיגוע התאבדות".
החשד במניעיו של אל־קיעאן היה טבעי ולגיטימי. החיפזון שבו קבע המפכ"ל – ואחריו, בנחרצות יתר, השר ארדן – שמדובר בפיגוע, היה טעות שאסור לעבור עליה לסדר היום. הם לא היו נחפזים כך אילו היה מדובר ביהודי.
המפכ"ל דיווח לגורמים שונים שהשוטרים ירו על אל־קיעאן רק אחרי שדרס את השוטר. זאת הייתה הטעות השנייה. מישהו במשטרה שיקר למפקדיו. והטעות השלישית, והמצערת מכל, היא ששבועות לאחר הבוקר הטרגי ההוא סירב המפכ"ל להודות שאולי נחפז בדבריו. הבדואים, שהאמון שלהם במוסדות המדינה לא היה גבוה אף פעם, איבדו את המעט שהיה.
אחת היוזמות החשובות ביותר של אלשיך פונה אל המגזר הערבי. הפשיעה במגזר פוגעת בחברה הישראלית כולה ובאוכלוסייה הערבית במיוחד. חייבים לגייס שוטרים ערבים ולאכוף את החוק שם. ראשי הרשויות הערביות מבינים שהיוזמה עולה בקנה אחד עם האינטרסים שלהם. האמון דק ושביר; הטעויות שעשו ארדן ואלשיך לא מועילות.
