דם סמיך מדיו

מי שגדל בבאר־שבע של סוף שנות ה־70 לא פוחד מלהקות כלבי פרא משוטטים. הוא רגיל לראות אותם בשעות בין הערביים, "השעות הסגולות". בעצם, הוא קצת חלק מלהקה כזו בעצמו. זו התחושה שמתקבלת בפתיחת "קרבת דם", ספרו השלישי של מתן חרמוני, שלוקח אותנו למקום אחר לגמרי, כה שונה מספריו הקודמים.

באר־שבע אינה השטעטל התל־אביבי שחרמוני כל כך אוהב. היא רחוקה משם, היא מדבר, היא שום מקום, חור שאליו זורקים אנשים שיהיו בשר תותחים במלחמה וילדיהם יהיו נערים אבודים, שבקושי יש להם בית, מעשנים ומסתובבים ברחובות.

"קרבת דם" הוא ספר על זיכרון ופרספקטיבה, על הזמן שמכניס את כל הדברים למסגרת, מניח אותם במקומם, מנקה את המוץ מהתבן, או סתם מתעתע בנו שרירותית ומחליט עבורנו מה נשאר, מה חשוב ומה מיותר. ואולי, בעצם, שום דבר כבר לא חשוב, אולי הכל סתם, שהרי מי הם בכלל הילדים האלה, מהעיר הדרומית שכוחת האל והנידחת, שמאז נפוצו לכל עבר, אחרי שמלחמת יום כיפור הפכה שניים מהם ליתומים. רגע, זה לא מדויק. אביו של המספר שירת במלחמה ונהרג באותו זמן, אבל זה קרה בתאונת דרכים ולכן המוות שלו שווה פחות, לכן לאלמנתו ולמשפחתו אין זכויות. כך המדינה מבחינה בין דם לדם.

המספר הוא איש תיאטרון, מחזאי ומרצה, אבל בתיאורי הילדות שלו אין דרמה מיותרת. היא מסופרת בריחוק קליני כמעט עקר, שדווקא מעצים את שלל הטרגדיות הקטנות והגדולות שאנו נוהגים לקרוא להן "חיים". הסיפור נמתח לאורך עשרים שנה בין שתי התאבדויות: החבר ששם קץ לחייו כבר כשהם היו בבית הספר, והחבר שעשה זאת שלושה חודשים אחרי כנס המחזורים, כשהם בני 38, הגיל של הוריהם בתחילת הספר, עם ילדים בני גילם מאז.

וחייבים לשאול: עשרים השנים הללו, מה הן שוות? מה קרה בהן שראוי להיזכר ואולי אפילו ראוי להיכתב? "קרבת דם" משאיר אחריו מחשבה לא נעימה: אולי זה שנטל את חייו כבר בילדותו ידע משהו שאנחנו לא יודעים.

• "קרבת דם" / מתן חרמוני. הוצאת כתר, 275 עמ'