ההר הוליד הר

אם צריך לסכם במילה אחת את מה שעולה ממנו, המילה היא – לא. לא ידע, לא נערך, לא התריע, לא עדכן, לא הזהיר, לא דיווח, לא וידא. לא שאלו, לא ביקרו, לא בחנו, לא סיימו, לא ייחסו, לא השלימו. כך מתאר המבקר את התנהלותה של המערכת המדינית והצבאית באותה מלחמה שהותירה אותנו עם 73 משפחות שכולות, ועם השאלה הבלתי נמנעת: על מה ולמה היתה המלחמה הזאת ומה השגנו בה. אחרי מלחמת לבנון השנייה, יצאו מילואימניקים לרחובות ודרשו את התפטרותם של ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, שר הביטחון, עמיר פרץ והרמטכ"ל, דני חלוץ. כבר נכתב לא מעט על המנוע שעמד אז מאחורי הפגנות המילואימניקים. זה היה ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו. דו"ח וינוגרד, שבדק את כשלי מלחמת לבנון השנייה, לא היה יותר חמור מהדו"ח שנחשפנו אליו אתמול. להיפך: אם מביאים בחשבון שאז המלחמה היתה מול חיזבאללה, ארגון הרבה יותר מקצועי ומצויד מהחמאס, שרמת האיום במלחמה בצפון היתה הרבה יותר גדולה ויכולת ההגנה על העורף הרבה יותר נמוכה ושהיתה אז פעילות מדינית ערה שכללה גם החלטה של מועצת הביטחון – הרי אפשר לומר שהמלחמה ההיא נוהלה בהרבה יותר מקצועיות, ושהכשלים בה היו פחות צורמים מאלה שתוארו בדו"ח צוק איתן.

ובכל זאת, הסיכוי שנראה את המילואימניקים יוצאים לרחובות ודורשים את התפטרותו של נתניהו (יעלון וגנץ כבר עשו להם את העבודה) או דורשים ועדת חקירה ממלכתית על מחדלי המלחמה — הוא אפסי.

למה? כי ממלחמה למלחמה, ממבצע למבצע, מתקרית לתקרית, אנחנו נהיים יותר אפאתיים. מדו"ח לדו"ח אנחנו הופכים ליותר קהי חושים, קצרי רוח, שווי נפש. ההיחשפות הזאת, פעם אחרי פעם למחדלים, להחלטות השגויות, לניהול הכושל, שתוצאותיו כל־כך טרגיות – הופכות אותנו ללא אכפתיים.

השאלות שמציג דו"ח המבקר הן נוקבות: משאלת המטרות שעמדו לנגד הממשלה ערב המבצע ועד לקביעת המבקר, שהאיום שהיה טרם מלחמה נותר כשהיה. והבעיה העיקרית, שצריכה להטריד לא רק את ההורים השכולים שמרגישים, ובצדק, כמי שבניהם הופקרו בידי ממשלה חובבנית, היא בראש ובראשונה אלו חלופות מדיניות נבדקו כדי למנוע מלחמה. התשובה כל כך צפויה שזה כואב: שום חלופות.

לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין, שמספר המנהרות החודרות כיום הוא כנראה, פחות או יותר, כמספר המנהרות שהיו אז, לפני המבצע. ששדה התעופה בן גוריון ייסגר גם בעימות הבא, כפי שנסגר באחרון. שלפחות שלושה רבעים מתושבי המדינה אשר היו תחת איום הטילים אז — יהיו תחת אותו איום גם בעימות הבא. שמצבם של תושבי עזה, אשר הוגדר לפני צוק איתן כאסון אסטרטגי העומד להתפוצץ, נשאר כשהיה, ועדיין עומד להתפוצץ. מחנה הפליטים הגדול בעולם, ללא כל תקווה לתושביו.

תגובת צה״ל לאירועים טורדניים ומכאיבים, אבל מוגבלים בהיקפם, כמו חטיפת שלושת הנערים שהביאה לפתיחת המבצע, או טפטוף ספוראדי של טילים לשטחים ריקים — היתה ונשארה לא פרופורציונאלית ועלולה לגרור שוב את האזור, במיס קלקולציה, למלחמה שאף צד אינו רוצה בה.

אותם שרים, אשר דחפו לפני המבצע הקודם לשמור על הכבוד הלאומי, יהיה המחיר אשר יהיה, להיכנס בכל הכוח באנשי חמאס בגדה, לעצור את המשכורות לעובדי הציבור ברצועה ולדרדר את המצב — אותם שרים עדיין משרתים בקבינט. אותו ראש ממשלה, אשר העדיף שלא לדון בכלל בפתרונות מדיניים אפשריים, אלא להסתפק בפתרונות של דם ואש ותמרות עשן, הוא אותו ראש ממשלה. אותם פוליטיקאים ואותו צבא, אשר האמינו לפני תחילת ההידרדרות הקודמת, כי מעולם לא היה שקט כה ממושך בעוטף עזה, ושאי אפשר להשוות בכלל את מספר האירועים למה שהיה לפני הנסיגה מגוש קטיף - אכן צדקו אז. עד שהופר השקט ברעש אדיר. אותם הם — הם אלה האומרים כך גם עכשיו. והם צודקים. מעולם לא היה שקט כמו עכשיו. עד שיופר השקט. והקבינט, אותו מועדון ריק ממעש ומתוכן, אשר עיקר מעייניו הוא השמצות הדדיות וקריצה אל בסיס המצביעים בפריימריז — נשאר אותו קבינט.

המועצה לביטחון לאומי, הנפקדת והנעדרת, אשר וועדות אין ספור עמדו מעל קברים אין ספור והדגישו את חשיבותה — עדיין נעדרת ונפקדת. ראשיה לשעבר הם בחזקת חשודים בחמורות שבעבירות, וממלאי מקומם הנצחיים כנראה אינם ראויים למינוי של קבע. אז, כמו היום, לא החליטה ישראל אם היא מעוניינת בהרס החמאס ומיטוטו או בהמשך שלטון החמאס וחיזוקו. אז, כהיום, הפיל שבחדר, בעיית הבעיות, שהיא מצבם של תושבי עזה מוכי הייאוש וחסרי התקווה — פצצת הזמן המתקתקת הזאת לא טופלה ולא תטופל.

מומלץ, אם כן, להשאיר את דו״ח המבקר זמין במעבד התמלילים. אפשר יהיה להשתמש בו, בשינויים קלים, אחרי העימות הבא.