מגי אזרזר יודעת שלא פשוט להיות בן זוג שלה. "אני יכולה בכוונה לשאול גברים על העבר, על אקסיות, ואני יודעת שאני מייצרת ריב", היא מסבירה. "זו נטייה הרסנית ואני מודעת לזה. זה חפירות מטורפות שבן אדם מתחנן ממך שתהיי בשקט, ואני יודעת שזה מה שנכון אבל אני אגמור אותו, אתה תענה לי על השאלה. ומה שמדהים שבכלל אין לי שאלה, אבל אתה לא תישאר ער. שקט לא יהיה פה. זה רעש שאני מייצרת לבד, הכעס שלי בסופו של דבר הוא עליי - למה את לא יכולה להירגע, להיות שלווה?"
כי את פוחדת שהוא ילך?
"תמיד. ומה עובר לו בראש? בטח הוא אומר, 'היא משוגעת לגמרי'. הרבה פעמים אני עושה דברים כדי לבדוק אם הם ילכו. כאילו אני יודעת מראש שיהיה לזה סוף אז אני אומרת - מה אנחנו דוחים את הקץ? בוא נביא אותו. ומה קורה? אני התנקיתי, מוכנה להמשיך הלאה, והוא אומר, ראיתי פה את הסוף שלי ועכשיו היא מדברת רגיל. אז הוא חשב שמה שעשיתי לפני שנייה זה הצגה, כי איך יכול להיות שהיא הרגע התעצבנה נורא ובכתה מלא? בשבילו זה שקר. גברים נתקעים עם זה שנים ואני כבר שכחתי, אני כבר יכולה לעשות אהבה. הם נשארים עם המחלת נפש ואני מבריאה".
המריבות יכולות להיות גם פיזיות?
"לא מכות, אבל אני יכולה למנוע בגופי ממישהו לצאת - אתה לא יוצא מהבית, זה לא יקרה. וזה התעקשות ברמה שאתה מרגיש שאין לך מחר. זה מהמקום שאף אחד לא יחליט מתי לעזוב, אני אחליט מתי אני משחררת. אמא שלי מאוד עצובה על זה, שאני בחורה שלא יכולה להיות יותר קולית. אני לא קולית. הכל עובר דרכי והכל רואים כל הזמן וגם על המסך. גם בזוגיות אני לא קולית, ואם משהו יפריע לי כולם יידעו".
בגיל 30 אזרזר היא אחת השחקניות הכי עסוקות ומצליחות בישראל. התפקידים לא מפסיקים לזרום, אבל משהו חסר. או יותר נכון, מישהו. לרוץ איתו, או סתם להניח עליו את הראש בלילה. אבל אזרזר לא מוכנה להניח את הראש על אף אחד.
ניסית לגור עם מישהו?
"בחיים לא. היה לי חבר מגיל 24 עד 27, אבל ידענו שהבית יתפרק, אז למה? לא יודעת מה זה לחלוק את החיים בשניים, זה הדבר שאני הכי חלשה בו. מי יכול להבטיח לי שהוא לא יקום וילך? שהוא לא בן אדם שבהתחלה משחק אותה נחמד ואז מגלים שיש לו איזו היסטוריה מטורפת שלא ידעתי עליה. אני כל הזמן מסתכלת על זוגיות כעל שעון חול, עוד שנייה נגמר".
אף אחד לא הצליח לחדור את זה?
"אפשר גם להגיד תכלס שאולי לא התבגרתי בעניין הזה. הקריירה שלי גדלה יותר ממה שאני עצמי גדלתי. משהו שם לא פנוי. אני שמה את הזוגיות בצד כי אני יודעת שאני עובדת, אני הרי לא אלד בקרוב אז בשביל מה צריך בן זוג. בשבילי גבר זה לילד, חתונה זה לילד".
ואינטימיות?
"אני פוחדת מאינטימיות עד מוות. זה מלחיץ אותי, נהיה לי חם באוזניים. ואני לא אדם שחם לו באוזניים, לא מכירה חוויה של מבוכה. מלחיץ אותי מבט בעיניים, שרואים אותי".
המסך שמפריד בין הצופים לבינה נמצא שם גם בחיים עצמם בכל מערכת יחסים. "יש לי נטייה לא להציג בהתחלה את מי שאני", היא אומרת. ואת השריטה שהתחילה את כל זה, היא לא מצליחה לשחרר. "זה נובע מעור של פיל שגידלתי כדי לנצח את החיים האלה. זה קשור לזוגיות הראשונה".
מה היה שם?
"הייתי בתיכון, והחבר הראשון שליי ניגש אליי בצורה מאד כנה. הייתי בת 15 וחצי. הוא אמר לי שכל החברים שלו בוגדים בחברות שלהם, אני לא רוצה לבגוד בך אז בואי ניפרד. הייתי בטוחה שהוא צוחק, אבל הוא לא. ושם היה התקף החרדה הראשון שלי. והיה משהו בחוויה הזאת שהבנתי שאהבה זה משהו שפשוט נגמר, וזה גרם לי להבין שאף אחד לא מבטיח לי כלום, שיום אחד זה ייעלם. מאז, אגב, הייתי אובססיבית לבן אדם הזה. הוא דיבר איתי ורצה ללכת ואני החזקתי לו בחולצה וקרעתי אותה. הוא הלך ואני נשארתי עם החולצה הקרועה שלו ומריחה אותה.
"אני תמיד מכורה לריחות במערכות יחסים. הריח מאחורי האוזן, ריח גוף, מיצים. זו אגב אחת החוויות שגורמות לי להרגיש שאין לי מה לפתוח את הלב. השבר קרוב, ולאסוף את הדברים ייקח שנים. ובגלל זה אני לא טוטאלית עם גברים".
ועדיין, היית בת 15, זה ממש מזמן. למה את עוד מסתובבת עם זה?
"אני המנהלת הכי טובה של הלקוי. אני תמיד מפחדת שילכו. שיעלו על הבלוף שאני לא מספיק מה שהם חושבים. היום נוכחתי לגלות שככל שמכירים אותי אוהבים אותי יותר. אבל יש לי נטייה להערכה עצמית נורא נמוכה. ברגע שאני שולחת יד ל'נעים מאוד' - באותה נשימה אני שואלת - 'מתי ניפרד'. אני יוצאת למסע הזה וישר אני אורזת תחבושות וכדורי הרגעה. אני ניגשת לדבר הזה ממקום של סוף. זה עוד לא התחיל ואני רואה את הסוף".
הלכו ממך הרבה פעמים?
"מה שמדהים בזה שאף אחד לא באמת רצה ללכת, אבל אני עשיתי הכל כדי שבסוף ילכו. היו כאלה שהביאו שק"שים אבל אני יודעת שהם ילכו. בחנתי את הגבולות מההתחלה".
אז תישארי לבד לנצח?
"אני מאמינה שפרק ב' שלי יהיה הכי מוצלח".
מה עם פרק א'?
"אני אגדל ילדים ואנחנו נריב המון וזה יקשה עליי כי אני לא אבין מאיפה זה בא ויהיו לי מלא שאלות ואז נבין שזה לא כל כך התאים ואז אני אתגרש ואז אני אתחתן שוב. אני רוצה להביא ילדים עם גבר, אני רוצה תא משפחתי, פשוט אם להיות כנה אני רואה אותו מתפרק. בחיים שלי לא דמיינתי את יום חתונתי, אבל את יום גירושיי כן".
אז מה בינתיים?
"בינתיים אני צריכה לעבוד קשה, לקנות בית ואז למצוא בחור. אני צריכה בית משלי, שאני לא אהיה תלויה באף גבר. אני רואה את עצמי חיה בשתי דירות".
מערכת יחסים זה אומר להיות תלוי במישהו אחר.
"כשלא תהיה לי ברירה. אני אישה שמסתובבת בעולם עם כעס מאוד גדול. אני אפילו לא מבינה למה אני כועסת. מצד אחד זה הדלק שלי למה שאני עושה, לתפקידים שלי. מצד שני כבן אדם אני מתקשה להתמודד עם זה".
אולי גברים זה לא הפתרון.
"אני מכורה לזכר. אני מכורה לגבר, אני חושבת שגבר יכול להשלים אותי, זה פשוט עוד לא קרה. נשים מתחילות איתי מלא, בעבר יותר. יש לי משיכה לנשים חזקות אבל לא מינית, אלא רצון להיות לידן או להיות כמותן. שנים הסתובבתי בתל־אביב בכל מקום אפשרי ואף פעם לא היה לי קטע עם אישה. זה אומר משהו, כי אני כן בחורה סקרנית ואם זה היה מעניין אותי הייתי עושה. אני לא מתרשמת מברטולין".
* * *
היא גרה לבד בתל־אביב אבל לא מפסיקה להתעורר ולחשוב שהיא בחדר בבית הוריה. נולדה בבת־ים לויקטור ואמיליה, כשהייתה בת תשע, המשפחה עברה לשכונת גבעת האירוסים בנתניה. בין ששת הילדים של משפחת אזרזר היא הייתה צריכה את רוב תשומת הלב, וכשלא קיבלה אותה החלה לבקש אותה בדרך שכל העולם ישמע. "כל החיים שלי קראו לי למטה. 'מגי, תרדי למטה בשביל לעשות צחוקים'. והייתי יורדת ומצחיקה את כולם על הספסל למטה, עד שעקרו את הספסל הזה. עקרו אותו כי היינו עושים שם רעש, ובכל מקום שהייתי הזמינו משטרה. הייתי אומרת להם, 'תגידו, תמיד מזמינים משטרה?' אמרו לי 'לא, רק כשאת שם'".
אזרזר הייתה מגינה על האחיות שלה כמו לביאה. "כשהייתי בתיכון אחותי באה לבקר אותי בבית הספר, ואנחנו מדברות בשער ואז היא מסתובבת וצועקת 'איה', כאילו מישהו עשה לה משהו. ולא הבנתי על מה, וראיתי מישהו שעומד ליד, מסכן שלא עשה כלום, ופשוט זינקתי עליו. הייתי בטוחה שהוא פגע בה. וזה פשוט היה קפיצה מאפס למאה. אחותי תפסה אותי והרגיעה אותי. אלה הדברים שמוציאים ממני התפרצויות כאלה, הגנה על המשפחה שלי. בגלל זה אגב אני לא אוהבת לצאת איתם בתל־אביב, כי ישר אני נהיית אישה שומרת וקשה, אני לא נהנית, ישר אני חושבת מי דיבר איתם, לאן הלכו, איפה הם".
היית ילדה מקובלת?
"הייתי ילדה דחויה. אחת האמהות לא רצתה שאני אבוא ליום־הולדת של הבת שלה כי היא אמרה שאני מדברת עם הידיים. לימים הבנתי שמי שמדבר עם הידיים יש לו ביטחון. עד אז חשבתי שזה משהו לא טוב. בסוף אגב הלכתי ליום־הולדת של הילדה הזאת, היא הזמינה אותי והיא מתה עליי ואני עשיתי לה את כל היום־הולדת. הבחורה עם הידיים הפכה את המסיבה הזאת. וככה אני עד היום. כשאומרים לי 'לא', אני עושה 'כן'.
"אני זוכרת את עצמי כילדה לא אהובה. זוכרת שכנה שהייתה מרימה אותי ומעבירה אותי למישהי אחרת כי היא לא רצתה להחזיק אותי. אחותי הגדולה פינצ'רה לאחד השכנים את האופניים, והלכתי וגיליתי לו, ומרוב שרציתי שיאהבו אותי - הפלתי את אחותי. אמרו לי 'לא' לכל מועדון שהלכתי בגיל 16, 17, 18. תמיד. שתי חברות שלי, כוסיות־על, אותן תמיד היו מכניסים, ואני הייתי מחכה בחוץ עם הפן שנרטב לי. כי לא באתי טוב בעין. אולי לא הייתי מספיק גבוהה ויפה אז נשארתי בחוץ. הן היו עובדות בזה שצריך להכניס את מגי. בגלל זה אנשים לא מבינים היום שבשבילי זה לא מובן מאליו לקבל אהבה. אני זוכרת הכל, אני זוכרת שבטירונות נתנו לי את התפקידים הכי גרועים וכל הכוסיות ישבו בחדר".
ואיך היו היחסים עם ההורים?
"אני מחוברת לאמא שלי היום, צריך ללמוד לסלוח להורים ולהבין שקל לנו להאשים אותם. מאוד כעסתי עליה הרבה שנים. היא הייתה אישה קרירה, אבל הבנתי שהיא לא סתם לא חיבקה, זה נבע מזה שהיא גידלה שישה ילדים. בכל השלב שלי כנערה מתבגרת לא הייתי מדברת בבית על רגשות ועל מה שאני עוברת. כולם ידעו שיש לי חבר, הייתי חוזרת הביתה, בוכה, עולה לחדר ושומעת את שרית חדד - 'כוכב מזל אותי אל תעזוב'. הייתי שומעת את זה ואבא שלי היה שולח את האחים שלי לבדוק שמגי בסדר, אבל אף אחד לא היה מוציא מילה. אמא שלי לא שאלה אותי שאלות, לא מדברים על זה אצלנו, ואבא שלי בכלל לא השלים עם זה שיש לי בן זוג.
"גם עם אמא שלי אף פעם לא דיברתי על רגשות. אתה יודע איך אמא שלי גילתה שקיבלתי מחזור? המורה שלי התקשרה להגיד לה. ואיך ידעתי? עניתי לטלפון למעלה והאזנתי לשיחה שלהן. עשיתי הכל כדי שהיא לא תשמע את הנשימות שלי בקו. ואני זוכרת ששמעתי את אמא שלי, והיא מאוד הופתעה ושחיכיתי לראות מתי היא תעלה לחדר והיא לא עלתה. מה שמדהים שאני הופכת להיות כמוה".
מה הכוונה?
"אנשים חושבים שאני חמה ומחבקת אבל תכלס אני מרגישה כמו אישה מאוד קרה. וככה אני גם עם בני זוג לפעמים. אני לא חווה את עצמי כאישה חמה כמו שחושבים שאני, ואני יכולה גם להקפיא אחרים".
מה זה אומר?
"לפעמים אני פשוט יושבת עם ידיים ורגליים שלובות ולא מוציאה מילה. כמו אשת לוט. אי־אפשר לגעת בי, אי־אפשר להתקרב אליי, ומי שמסתכל נשרף".
ראית את הקור הזה בבית?
"לא בדיוק. ראיתי את ההורים שלי מתחבקים לפעמים. בימי שישי כשאמא שלי הייתה מכינה את הסלטים אבא שלי היה נותן לה נשיקה, והיא נענתה לזה. וזה תמיד ריגש אותי. בגלל זה היה לי קל להתחבר אליו בעבר, כל אחד אחר עבד נורא קשה כדי שאמא שלי תאהב אותו.
"אני מאד מחוברת לאבא שלי, אני דומה לו פיזית, הוא רצה להיות זמר. הוא הגיע מקזבלנקה ועשה אודישנים, ואמרו לו שיש לו מבטא צרפתי מאוד חזק והוא צריך לעבוד עליו. היה לו חלום ואני מגשימה לו את זה. ואני דומה לאמא שלו בול, לסבתא רוחמה. כשאבא שלי רואה 'בתולות' הוא אומר שהוא נבהל מכמה שאני דומה לאמא שלו. לאבא שלי יש את הריח שאני הכי אוהבת, וכשאני מזהה את זה אצל גברים אחרים, אני בוכה".
אפרופו גברים אחרים, פורסם שיצאת עם אסף גרניט.
"הוא ידיד וזה הכל, לא היה שום דבר".
אבל בהחלט היה משהו עם קותי סבג, זוכה העונה הרביעית של 'האח הגדול'. הם היו יחד כמה חודשים. "קותי מאד הזכיר לי בית", היא אומרת. "יש בו משהו שאני מאוד מכירה. הוא הבן אדם הכי אינטליגנטי שפגשתי, ולמה אני אומרת את זה? כי הראייה שלו שונה מכולם, מכל הגברים שהכרתי בעשור האחרון. ואני כל כך מזדהה איתו. אני אוהבת את הווירדיות שלו, את האאוטסיידריות שלו. הוא גם מצחיק ברמות ושנון. כשאני יושבת מול הבן־אדם הזה אני מרגישה שאני צריכה להשתמש בבדידים כדי להבין מה הוא אומר. הוא אחר במורכבות שלו ואותי זה מאתגר".
ומה לגבי התגובות ששמעת על הזוגיות שלכם? עוררתם המון אמוציות.
"אנשים הגיבו בצורה תמוהה בגלל שהוא בא מריאליטי ואני ממשחק, וזה העציב אותי, לא האמנתי שמתייחסים לדברים במונחים כאלה בכלל. מה זה משנה מאיפה הוא בא? אתם יודעים מאיפה אני באתי? הוא בן־אדם אותנטי. ראיתם את קותי מעלה תמונות לאינסטגרם עם פוזה? הוא איש בלי פוזה".
אבל את כן מעלה תמונות כאלה.
"אני לוקה בזה, אני מדביקה ריסים ומורחת לק באופן קבוע. אבל זה האותנטיקה שלי. אולי בהמשך זה ישתנה. אני אוהבת שהוא לא עסוק בזה, זה מזכיר לי את מי שהייתי פעם. היום אני כל כך מודעת, עד כדי כך שאני כבר לא יודעת כלום".
בתחילת הפגישה שלנו היא אומרת "אתה יושב בצד הפחות טוב שלי". 100% מודעות, לכאורה. בפועל, 0% מודעות לכמה שהיא מרשימה. באחרונה הצטרף לרשימת הדברים שקורים לה גם תפקיד הפרזנטורית של חברת הקוסמטיקה גרנייה. וגם שם, הטלפון עם ההצעה נגע בנקודה חשופה. אזרזר לא האמינה - היא? יופי? "אמרתי לעצמי שכנראה הם ראו אותי בטלוויזיה, וכשהם יפגשו אותי במציאות הם בטח יעלו על איזו פאלטה". נראה שחוץ ממנה אף אחד לא חושב את זה.
אז הם לא ראו אותך ונבהלו.
"זה הרג אותי. זה היה וואו, הם הולכים לשים אותי - עם הפנים שלי - על פאקינג פוסטר ענקי. תמיד חשבתי שאם יעשו איתי משהו זה יהיה בגלל הגוף שלפחות ניחנתי בו. תמיד בנות אחרות היו כל החבילה, גם כוסיות וגם נורא יפות, ולי בתפיסה היה גוף, אבל מה עושים עם הפרצוף? זה עד היום מרחף - הגוף עובד והפרצוף דופק. זה מעציב אותי מאוד".
* * *
אזרזר מדברת בקצב של מכונת ירייה במסע נקמה. שוצפת וקוצפת מילים בלי סוף. מצחיקה מאוד. לפעמים מנסה לעקוף את הדברים האמיתיים כדי לא לגעת בכאב. ואז, מתוך הררי המילים היא מתחילה להסיר את השכבות. שקטה, מהורהרת, כואבת. שופכת את הלב על השולחן בלי לדפוק חשבון. "אומרים לי, 'הרבה אנשים היו רוצים להיות במקום שלך'. לא מבינים שהמקום הזה זה המקום הכי מפחיד בעולם. זו חרדה קיומית שאופפת כל רגע נתון, אין לך שום ודאות, אף אחד לא מבטיח לי כלום. מה שמקשה עליי וגורם לצוואר שלי להיתפס כל יומיים וחצי זו העובדה שיש עליי חובת הוכחה כל כך גדולה, ובגללה האישיות הביקורתית שלי. אני מעולם לא נחה.
"המוטרדות הזו זה משהו שלא עוזב ואני אף פעם לא נמצאת בשום רגע. הראש שלי כל הזמן חושב, ואני לא חיה ולא נהנית. כל כולי רק 'שיט, יש לי מחר יום צילום', 'שיט, יש לי בערב הצגה'. וכל הזמן אני צריכה להיות טובה בהכל. וככל שאתה גדל גם הפחדים גדלים. זה מעצבן אותי שאני כל הזמן אומרת שלא אכפת לי מה אומרים אבל כן אכפת לי מה אומרים. אין רגע שאתה אומר, 'זהו, עונה 2 יוצאת, אני את שלי עשיתי'. לא, זה רק מתחיל, כל הזמן, אין מנוחה".
מה השד האמיתי שלך? מה הכי מפחיד אותך?
"פעם הכי הפחיד אותי בעולם שיגעון. חשבתי שזה הדבר שיכול לקרות הכי מהר. תמיד חשבתי שאם אני אתפרסם יקרה לי דודו טופז כזה, חשבתי שאם אני אגדל נורא זה מה שיקרה. אבל אני מודה שמאז שהתחלתי לטפל בעצמי זה נעלם. גם אין לי פחד למות יותר, אני לגמרי מוותרת. יש לי פחד שימותו לי".
למה פעם פחדת משיגעון?
"כי פחדתי שכשבן־אדם מתפרסם הוא יכול להשתגע. משהו גדול שקורה לגוף קטן וזה יהיה טראומטי. פחדתי שאני אהיה מטורללת כזאת שמסתובבת ברחוב וצועקת, 'איפה הוא? איפה הוא?' ככה ראיתי את עצמי".
והנה, את מצליחה.
"התחלתי להתפרסם בגיל 24־25, וזה בילבל אותי. הייתי עסוקה רק בחוץ - ב'שיק ושוק' וכמה דרקונים, ומה יכתבו עליי, ולא ראיתי כל כך מי זאת מרגלית אזרזר. אני חושבת שאף פעם לא עצרתי לשאול את עצמי את השאלה, 'מה בחיים כל כך מכאיב לי?'"
הרזומה שלה עמוס והלו"ז להמשך מתפקע. בשנתיים האחרונות שיחקה בארבע הצגות בבית ליסין, האחרונה היא 'הזוג המוזר - הגרסה הנשית', לצד טלי אורן. וכבר שנים אפשר לראות אותה על מסך הטלוויזיה - 'נויורק', 'חסמבה דור 3', 'חברות', 'כפולים', ועכשיו בעונה השנייה של דרמת המתח המעולה 'בתולות', שיצרו שחר מגן ואדם סנדרסון (משודרת ב־HOT3 בימי ה' ב־20:15) היא חוזרת לתפקיד הכי גדול שלה - השוטרת הקשוחה שלי רג'ואן.
להצלחה הגדולה הזו יש מחיר, ואזרזר משלמת אותו במזומן. "אמאל'ה, זו הייתה חרדה קיומית. לא האמנתי שאני אקבל את התפקיד הזה ב'בתולות'. אני גם לא נראית אמא לילדה בת שש. תפסתי את עצמי כרחם שלא עובד ולא מבקש שום ילד בקרוב. עד אז קיבלתי תפקידי אמהות אבל רק תפקידי אורח, שם זה כל פרק ואני צריכה לגלות אמפתיה אמהית, אוי ואבוי אם אני אזייף.
"אדם סנדרסון (הבמאי והיוצר) ושחר מגן (התסריטאי והיוצר), הרעיפו עליי ביטחון שידעתי שאני יכולה לעשות את זה ביג־טיים. עם כל הפחדים - אני אסתמטית וחטפתי התקפי אסתמה ללא הכרה, וגם התמוטטות אחת. בגלל הפחדים. התקפי אסתמה קשורים לחוסר בנשימה. את לא נושמת כי את כל כך לחוצה, מתרגשת, לא מכילה. לא היה לי אוויר. צילמו 50 יום לסדרה, אני הייתי ב־49. קרסתי, זה היה גדול עליי. הקאתי, לא נשמתי. לעונה השנייה באתי כבר אחרת, כמו לילד שני, כבר היה לי מושג והייתי בטוחה".
כשצופים בה בסדרה, אין שום סימן שיסגיר התמוטטות על הסט. אזרזר שחקנית אדירה, שפרצה מהר. "התחלתי לעבוד שנייה וחצי אחרי שסיימתי ללמוד", היא אומרת. "אף פעם לא אמרו לי שלא ייקחו אותי כי אני מזרחית ואף פעם לא חשבתי שלא לקחו אותי בגלל זה. לא לקחו אותי כי אני קשוחה מדי, בוטה מדי, רזה מדי, זה כן. אבל בגלל המוצא שלי? בחיים לא. מצד שני, הייתי בטוחה שכל הזמן ילהקו אותי לתפקיד של שוטרת".
אחרי שנים רבות שבהן שחקנים ממוצא מזרחי נדחקו לתפקידים משניים, בשנים האחרונות הטלוויזיה מעבירה אותם לפרונט. הכישרון של אזרזר משתלב במגמה. "היום יותר קל לקחת מישהי כמוני לתפקיד ראשי בטלוויזיה מאשר לפני עשר או 20 שנה או 50 שנה, וזה משהו שמתחיל עוד אצל היוצרים עצמם. אף אחד לא אומר בוא נלהק בחורה מזרחית. יצירה אמיתית היא לא רשימת מכולת של עדות. אבל אם נסתכל מבחינה סטטיסטית - פעם הגיבורות המובילות בטלוויזיה לא היו ממוצא מזרחי, זאת עובדה. יכול להיות שזה בכלל עניין של אופנה, אבל אופנה הרי תמיד מעידה על משהו עמוק יותר, ואומרת לך את זה מישהי שיש לה בבית המון זוגות נעליים. משהו השתנה, אין ספק, תסתכל על 'בתולות'. במקרה או לא, כמעט כל הקאסט שם מזרחי".
ויש עוד אופנה שמאפיינת את התפקידים שלך.
"כל הזמן אני משחקת כלות שלא הולך להן. ב'חברות' שני רווקה מוצהרת. ב'כפולים' לקחו אותי באמצע החתונה. לשלי רגו'אן יש זוגיות על הפנים. ב'נויורק' כל הזמן זרקו אותי. בסדרה שאני הולכת לשחק בערוץ 10 זו זוגיות שהיא לא סובלת את הבן זוג שלה. ובסדרה אחר כך זה זוגיות שהגבר שלה לא רוצה אותה. לא כותבים לי את הדברים האלה סתם, זה לא סתם".
אולי כשתהיה לך כזו יכתבו?
"אמן עלינו לטובה שתהיה לי זוגיות".
בנים מתחילים איתך?
"לא, בנים לא מתחילים איתי. הם מתחילים איתי ברשתות החברתיות - 'היי, אני בדרך כלל לא עושה את זה אבל אני רוצה להכיר אותך'. במציאות עצמה זה כמעט ולא קורה. אני יכולה להגיד שאת בני הזוג שלי אני מסמנת ואני פונה אליהם. אני מקצרת הליכים. גם קותי היה ככה".
מפחדים שתבלעי אותם?
"שאני אבלע אדם? לא! מי שחושב שאני מפחידה לא רואה אותי. ומי שיראה אותי ייגש אליי. יש אנשים עם אינטליגנציה רגשית מספיק גבוהה כדי להבין שזה הרבה הצגות. מה נראה לך, שמאחורי כל אישה קשוחה לא מסתתרת רכיכה מופלאה? כשמישהו היה אומר לי, 'מה, את כל הזמן שמחה?' הייתי אומרת לו, תגיד, זה נראה לך הגיוני מה שאתה שואל? אני בחיים לא רואה בן־אדם שהוא 'הפי־הפי' ולא מבינה שהוא 'בכי־בכי'. אני כזאת אז אני מבינה את זה מאוד".
אז אולי בסוף תכירי מישהו וזה יסתדר?
"זה נראה לי הזוי אבל אולי זה יקרה".
אני אציין שאת דומעת.
"כי זה מרגיש לי כמו משהו שלא קורה לי".
