yed300250
הכי מטוקבקות
    "זה כמעט לא הוגן לשאול אתיופי אם יש גזענות! זה כל כך ברור"
    7 לילות • 07.03.2017
    צבע טרי
    הגזענות תחלוף כמו ההטרדות המיניות. הקשיים של האתיופים בארץ לא משתווים לאלה של השחורים האמריקאים שעברו עבדות. ואם לבנים היו מגיעים למולדת שלו היו קוראים להם אדיסו ושולחים אותם ישר למרעה. יוסי ואסה לקח את הפצעים האישיים שלו ועשה מהם את 'נבסו', סיטקום על משפחה מעורבת בישראל. בדיוק כמו שיש לו עם אשתו הקיבוצניקית
    יהודה נוריאל

    יוסי ואסה חוטא בסיגריה פה ושם. ההורים לא ממש יודעים, עניין של כבוד, אף פעם לא בפניהם. אבל לפעמים, כן, מגלגל בנחת מהתערובת, ויוצא החוצה, להותיר את הבית נקי מעשן. רק שיש לזה מחיר. אוהו. "עוד בתקופה שגרתי עם ירדן (אשתו) בדירה שכורה ברמת־גן, בשיכון ותיקים", הוא משחזר. "יורד למטה עם הסיגריה - וכל פעם, נעצרת ניידת ויוצא שוטר, לעצור אותי".

     

    רק בגלל הצבע?

     

    "לי זה ברור, ולו זה ברור. והוא שואל, מה אתה עושה כאן בכלל, במקום הזה? כאילו - אם אתה לא מנקה, מה יש לך לחפש כאן, אם אין עליך את הווסט הזה. אז העצה הראשונית שלי לכל אתיופי היא קודם כל לצאת מהבית עם ווסט. אולי עם מטאטא, יותר משכנע", הוא צוחק.

     

    זה לא מרתיח אותך? מה, התרגלת?

     

    סדרה מצחיקה עם נעץ קטן. 'נבסו'
    סדרה מצחיקה עם נעץ קטן. 'נבסו'

     

    "אפשר לומר. אני מנסה לשרוד בתוך זה, ולצחוק. נו, ואני עומד מול שוטר, אני יכול לצעוק עליו פעם אחת, 'אה, זה בגלל שאני אתיופי'. ואתה יודע מה הוא יענה? 'אה, אתה שולף את הקלף של הגזענות! את רגשי הנחיתות שלך! תקשיב, יש לי עילה לבדוק אותך' וכו'. אז אתה מנסה לעבור את היום. לא ללכת ולצעוק חמס. אבל בעיני אשתי זה לא נתפס. זה לא הגיוני. זה פשע!"

     

    אולי המסקנה המיידית היא שאתה יכול לעשן בבית, קיבינימט?

     

    (צוחק) "תשמע, אני מסתכל על השוטר הזה ואני מבין שהוא עבר תדרוך בתחנה. ויש פרופילים שהוא צריך להסתכל עליהם, הם החשודים הקבועים. וכמובן, אתה נתקל גם באנשים חלשים, שחושבים שאני פחות מהם. למה מי אתה? אז אני מבין שהוא פרימטיבי, חלש, לא מתקדם - ואני לא סופר אותו. ויודע שאם רק ניתן מספיק זמן אחד לשני, כי הסיטואציה מאלצת אותנו להיפגש - הוא ייפתח ויהיה בנאדם אחר. כן, יש בינינו קרח - אבל זה רק קרח. תן לו זמן והוא יימס".

     

    את הסצנה הזו, בין היתר, הוא מביא אל המסך ב'נבסו', הסדרה החדשה שלו. ואסה יוצא מהבית לרגע, הניידת נעצרת, השוטר מוציא את האזיקים - ובת הזוג הלבנה מסתערת דקה אחר כך, עם הסמארטפון, מתעדת כל רגע. "ממי, חייבים להעלות את זה ליוטיוב! אנשים ייצאו לרחובות!" היא אומרת לבעלה בלהט. "לא, לא, לא, מה פתאום, אני לא רוצה להיות הפרזנטור של הקמפיין הזה", עונה ואסה. שופך מים קרים על המלחמה שלנו, הנאורים - על גבו.

     

    והוא מכניס קטנות לכולם. בסצנה אחרת מתכוננת אמו לאזכרה של אביו המנוח, כמו שנהוג בקהילה של יוצאי אתיופיה — לשחוט עז. בת זוגו האשכנזייה נחרדת. הרי הבת הקטנה שלהם כבר התחילה לחבב את העיזה־פזיזה שאוכלת דשא בגינה. "מה את רוצה, שאני אגיש לאנשים בורקס פיצה?" עונה האם. "אז זה כיבוד. אל תתנו לילדה לשחק עם הכיבוד. זה יעשה לה טראומה!" מתחלחלת האישה. "את צודקת. ניקח אותה למשחטה מסודרת. ונשחט אותה כמו אנשים תרבותיים", עונה ואסה.

     

     

    * * *

     

    מאחורי החיוך הגדול הזה מסתתר כאב עצום. וגם חלום חיים. הדברים שנותנים פרופורציות להמשך הדרך. ואסה, 41, נולד באתיופיה תחת השם אנדרגה ואסה, בכפר ווזאבה, באזור גונדאר. מקום שנמצא מאות שנים אחורה, לא חשמל, לא מים, לא כביש קרוב. כפר קטן המתקיים על חקלאות ומרעה. בן אמצעי להורים ושישה אחים. ילד חופש, מגיל צעיר היה רועה צאן, מחובר לטבע.

     

    "והטבע באפריקה חזק. שולט. הנוף מכתיב לך את החיים", הוא אומר. "כאן בתל־אביב אתה יורד בשלוש בלילה, ויש עוד אנשים, אור ברחוב, תנועה, ואתה קונה לך איזה משהו לנשנש. שם, בשלוש בבוקר - זה יכול לנשנש אותך. יכול להיות שאיזה צבוע מגיע לכפר, ומפחיד להיות בחושך, כי הוא מוחלט. ואתה שומע ונושם את הקול של הטבע. אתה מתחיל להרגיש שיש איזה משהו גדול, כמו אלוהים, ומבין עם מה אנשים התמודדו. הגוף שלך מבין את זה".

     

    כשהיה בן תשע בערך הגיע היום ההוא, עוזבים הכל ועולים. מבצע משה. "הולכים לירושלים", אמרו לו, כמו סיפור אגדה תמים. שנה של הליכה ברגל, מסע בלהות מפרך, בדרך תוקפים אותם שודדים, אנשים נאלצים לשמור על יקיריהם לבל ייחטפו לעבדות. זה עוד היה החלק הקל. כי אז הגיעו אל מחנה המעבר בסודן, חודשים ארוכים של חוסר ידיעה, מקום נורא, מוכה רעב ומחלות. "המתנה, דיכאון, אנשים חולים מכלום, מתים מכלום", הוא מספר, בחוסר רצון מובהק. "סבתא שלי מתה. שני האחים הקטנים שלי מתו. אדיסו ומלסה. ואני זוכר אותם".

     

    מה אתה זוכר?

     

    "אמא הייתה חולה, אני הייתי חולה, ראיתי את זה מול העיניים - אבל אני יכול לדבר על זה רק מהראש. לא מהלב. הדחקה? לא יודע. אולי אני מבקש להתמודד עם זה ביצירות שלי. ובדיעבד, אם יש משהו שאני מתפעל ממנו זה ההורים שלי. לא רק שהילדים שלהם מתים, הם קמים, מתאוששים, וממשיכים ללכת הלאה. כי יש להם חלום! והם הולכים ומגשימים אותו. על חשבון עצמם".

     

    תחושות אשם אולי? חרטה שבכלל יצאנו למסע?

     

    "אף פעם. מעולם. רק הערצה להורים. ואפשר היה ליפול לדיכאונות ולמקומות קשים. תשמע, היום שומעים הרבה בתקשורת על התוצאות השליליות שנגרמו, ועל מצבם של ההורים. אסור להבין את זה בלי ההקשר הרחב של הסיפור. האנשים האלה נתנו הכל".

     

    כמה מהחוויות האלה הוא העלה בספרו המקסים 'היום האחרון של פורים', שבת זוגו ירדן עיבדה לקומיקס. כמו למשל הפחד הגדול מהגעת המטוס, המפלצת, אל השדה הנטוש בלב השום־כלום, ואנשים שברחו לכל עבר. והקליטה בארץ, אבא שמושלך לקטיף, ואחר כך נותר מנותק, חסר כוחות. המשפחה מגיעה לנתניה, 1985, מקום שהוריו וכמה מאחיו חיים בו עד היום. "תמימות מוחלטת", הוא מספר, "והדבר הראשון שאתה רואה, זה אנשים לבנים — ובכמות כזו גדולה!" הוא צוחק. מהמסע באוטובוסים מוגפי וילונות הם מגיעים למרכז קליטה ומועלים לקומה 7. "והיינו בטוחים שאחד החדרים חייב להישאר סגור. ההורים אמרו כל הזמן, ילדים, תישארו בשקט. כי יש בטח עוד אנשים. והחדר נשאר סגור כל הזמן, עד שאחרי כמה זמן הגיע מישהו שהסביר — זה בסדר, גם זה שלכם".

     

    די מהר העניק לעצמו שם חדש, צברי בתכלית: במקום אנדרגה־ואסה - יוסי. "ותחשוב איזה מגניב זה, לתת לעצמך שם, עוד בתור ילד. הרי רק סטארים עושים את זה, מדונה, פרינס. וואלה, יכולתי לבחור פרינס. אבל הסתפקתי ביוסי".

     

    ואסה התחיל להתערבב בקהילה המקומית, הישראלית־ותיקה והאתיופית (אגב - הוא לא מאלה שמתעקשים על הפוליטיקלי־קורקט של "יוצאי אתיופיה". "אומרים אתיופים וזה בסדר, לא חייבים להיעלב מהכל"). בתור מצחיקן וארטיסט יזם יחד עם חבר, לפני כ־20 שנה, סדרה של שלוש קלטות וידיאו באמהרית לקהילה, מלאות הומור פנימי, שזכו להצלחה רבה. המשיך על הדרך ומתוך סקרנות לתיאטרון צה"ל וללימודי תיאטרון באוניברסיטת חיפה. העלה על הבמה הצגות יחיד לקהילה, ועוד אחת משגשגת, 'באמהרית זה נשמע יותר טוב'. עוד בתחילת העשור הקודם סומן כאחד הכישרונות המבטיחים ביותר שיש כאן, והיה אף מועמד ב־2002 לתואר "האיש המצחיק של השנה" — לצד בראבא, מיקי גבע, אדיר מילר ונאור ציון.

     

    ומה קרה מאז? "יכולתי ללכת כמו כל שחקן אחר לתיאטראות. אבל לא רציתי לעשות תפקיד קטן", הוא אומר. "לפחות אז, הרגשתי שהחברה לא תיתן לי יותר מתפקיד קטן. ולי היה צורך לספר סיפור יותר גדול מאיזה תפקיד של אתיופי. כי בעיניי, אתיופי יכול לעשות גם 'המלט'. והמצב הזה לא השתנה במשך שנים, עד לתקופה האחרונה. והשינוי בטלוויזיה".

     

     

    * * *

     

    במקור נתנו לזה שם זמני, 'משפחה דלמטית'. תודה לאל, הוא השתנה. "היו שומעים אותי על הסט אומר לחברים, מה נשמע, נבסו, עד שזה התחיל לתפוס. ומתישהו גם הצוות הפרנג'י ('זר', 'לבן') התחיל לקרוא אחד לשני 'נבסו'", מספר ואסה. "נבסו" (נהגה Nevsu), כלומר "נשמה", הוא שם הסדרה החדשה והמקסימה שעולה ביום חמישי השבוע ב'רשת'. 14 פרקים של סיטקום ישראלי טוב לב, עם רגעים מצחיקים ממש, ונעץ קטן שמתחבא מתחת.

     

    ואסה הוא גילי צ'לצ'או, ישראלי אתיופי הנשוי לתמר, צברית צפונית למראה (מירב פלדמן) בסצינות טיפוסיות מהחיים. המשטרה שהתרגלה להציק, הבלבול בין אתיופי לאריתראי במועדון, הקרב על סיפור השורשים המזעזע באמת - יאנוש קורצ'אק מגיע לאדיס־אבבה, מסתבר - וגם המון הומור פנימי מתוך העדה עצמה. תכניסו פנימה את גדי יגיל וחנה לסלאו בתור ההורים של בת הזוג, את מסקי שיברו הקורעת כאמא של גילי, ואת העיזה ניצה, וקיבלתם חצי שעה שאין סיבה לסרב לה. את הסדרה כתב ואסה עם שותפו לאורך שנים ליצירה, שי בן עטר שגם מביים, וליאת שביט, תחת העריכה של גל זייד.

     

    אחלה סדרה — אבל הנה, בסוף אתה מביא את עצמך בתור אתיופי.

     

    "זה נכון. אבל הטלוויזיה, בניגוד לתיאטרון, חייבת להיות מדויקת. הצופה חייב לדעת, בום, מה הייצוג של השחקן. ובכל מקרה, היא באה ממני. וגם לי יש אגו. אני מביא את עצמי, אני כותב בעצמי, ולא נותן לאף אחד אחר לספר עליי. ואני עושה סדרה, שלא מתייחסת לקהל בתור טיפש".

     

    סיטקום קלאסי, המון צחוקים. מן הסתם ישאלו: איפה המחאה, הכאב, הזעם?

     

    "ברגע שאתה יושב וצוחק, אתה מוכן לשמוע אותי בסבבה - גם אם יש לי על מה להתלונן. ואני לא בא לספר את סיפור הקהילה האתיופית, אני לא מייצג אותה כמנהיג, או משהו דומה - אלא את הסיפור של עצמי, מהעיניים שלי. ואם תהיה על זה ביקורת - אין לי בעיה".

     

    כשסייד קשוע העלה את אמג'ד ב"עבודה ערבית", הוא זכה בהתחלה להמון ביקורת, גם איומה, במגזר הערבי. חושש מתגובה דומה?

     

    "תשמע, אתה לא יכול לבוא ולצחוק ביותר מדי זהירות, להגיד, 'אני לא צוחק על אנשים מסוימים'. הדמויות שלי מצחיקות, כיפיות, גאות בעצמן ובתרבות שלהן. אז לא, אני לא דואג".

     

    ואסה מודע היטב לסיפור הקשה של קהילת יוצאי אתיופיה בארץ. תזכורת: עלייה בלתי רצויה, הקצבת מכסות, פקפוק ביהדות, השמדת מנות דם, כפיית זריקות דפו פרוברה, ריכוז בגטאות, רמיסת הדור המבוגר שרובו אינו יודע קרוא וכתוב, סגרגציה והפקרה בחינוך, סלקציה במועדונים או במגורים, הזנחת בעיות אלימות במשפחה, אלכוהול והתאבדות אצל צעירים, קרוב לאפס נוכחות בממסד. האתיופים מהווים שליש מהקטינים הכלואים, שליש מהחיילים שנכלאו במהלך השירות. מחצית מהעדה ושני שלישים מהילדים מתחת לקו העוני, חצי מהמעסיקים לא מעוניינים להעסיק אתיופי. והגזענות היומיומית המובנת מאליה, המשתקפת במבט העצוב של הצ'יפסר במקדונלד'ס. פצצת זמן, ואת ריח אבק השריפה חשנו בעקבות המקרים של החייל המוכה דמאס פיקדה, ומותו של יוסף סלמסה.

     

    ההפגנה הגדולה בכיכר רבין היא איתות למשהו הרבה יותר קשה שיתפוצץ בהמשך?

     

    "קודם כל, ההפגנה הזו בכיכר זה כי אנחנו האתיופים מאוד קהילתיים, ומאוד אוהבים להיפגש. אני במקרה לא הגעתי, כי לא היה לי מה ללבוש (צוחק). תשמע, ההפגנה הזו הייתה כבר ההתפוצצות. ואני לא חושב שצריך יותר ממנה. כן, היא דוכאה ביד קשה, ברור. טלוויזיה אוהבת לייצר דרמות ודם, סבבה, זה תפקידה. המציאות יותר מורכבת. ובינתיים האמירה כבר יצאה. ויש כבר בסיס טוב לדברים שיקרו הלאה. למשל, יש כבר בסיס טוב לספר סיפור בטלוויזיה. גם קומדיה. וכשאני מביא סיטואציה קומית עם שוטר - אנשים כבר יודעים על מה זה יושב".

     

    אתה באמת כזה אופטימי?

     

    "כן, אני חושב שמשהו טוב הולך לקרות פה. ורק אהבה יכולה לעשות שינוי. כי כאב יש לכולם. אני לא יכול להגיד, 'רק לי כואב'. לכולם כואב. אז אולי יגידו שאני מתייפייף, אבל קשה לחיות בתחושה כזו. אי־אפשר להישאר בתחושת עבדות, בלי לצחוק, לחבק, לעשות שינוי.

     

    "ואני רואה את הדור הצעיר שלנו, את החבר'ה שעושים מוזיקה, את אלה שמתחילים ליצור, להשתלב — והם יביאו לשינוי. הדור הזה נטה להתרחק מבית ההורים. ובשנים האחרונות אתה רואה שהם מתחילים להתייחס אליו בכבוד. וזה שינוי מבורך. יש גאווה קהילתית. והקהילה צריכה לא לפחד, להגיד מה שיש לה, גם על עצמה, ולהיות פתוחה לכל. לא צריך יותר להיזהר במה שאנחנו עושים ומה חושבים עלינו, 'האם אנחנו יפים או לא'. אנחנו יפים!"

     

    ישראל היא לא חברה מאוד גזענית?

     

    "נו, זה כמעט לא הוגן לשאול אתיופי אם יש גזענות! זה כל כך ברור, עד שמכל דבר כמעט אני יכול לעשות 'גזענות'. מספיק שהמלצר כאן יסתכל עליי, אולי בגלל שלא השארתי לו טיפ מספיק גדול - ואני אשאל את עצמי אם זה בגלל הצבע שלי. אלא שאני לא יכול לפעול רק מתוך כעס. וכשאני רואה מישהו עושה עוולה, אני יכול להבין שגם אני יכולתי להיות הוא, בלי כוונה.

     

    "חוץ מזה, גם אם אתה היית עושה עלייה לאתיופיה ואני הייתי קולט אותך, לא בטוח שהיה לך קל כל כך (צוחק). אז קודם כל היינו עושים לך פן, שהשיער יעמוד יפה. והיו קוראים לך אדיסו. ואז שולחים אותך למרעה. והיום היינו רואים אתכם עומדים שם בכפר, עושים הפגנות, מסכנים, הלבנים האלה. אולי נעשה להם אפליה מתקנת".

     

    היי, הרבה מזרחים קוראים לעצמם "שחורים"! איפה בכלל עומדים האתיופים בסכסוך המזרחי־אשכנזי?

     

    "כשאני רואה אותם מתווכחים, אני לא יודע איפה אני במשוואה הזו. לא חושב שאני בכלל שם. יש כמה שאומרים שאנחנו שייכים למזרחים, לא יודע — מבחינתנו האתיופים, כולם, מאשכנזים עד קוצ'ינים ותימנים — כולם פרנג'ים. ובעיניי זה אבסורד שהסכסוך מזרחי־אשכנזי עוד קיים, אחרי כל כך הרבה שנים, אחרי שאתה מוצא כל כך הרבה מזרחים בעמדות מפתח. כן, המזרחים כנראה עברו טראומה קשה וצריך להתנקות ממנה. רק למה ללבות את זה?"

     

     

    * * *

     

    הוא מתגורר בשלוש השנים האחרונות בבית שכור במושב בית נחמיה עם אשתו ירדן, ציירת, לה הוא נשוי עשר שנים, הבת הללי, 7, והבן קסם, 5. את ירדן פגש כשהגיע עם הצגה שלו לסן־פרנסיסקו, והיא הייתה בקהל. "ישראלית, קיבוצניקית, גדלה בגליל הפסטורלי - ונפגשנו מהמקום הכי פשוט של שני אנשים", הוא מספר. "ירדן לא רואה שום דבר במשקפיים האלה, 'שחור־לבן', זה לא מדבר אליה בכלל, היא מאוד תמימה במובן הזה. לכן היא נחרדת כשמגיע אותו שוטר ועושה דברים כאלה". את הזוגיות שלהם, הוא מספר, קיבלו בסביבתם הקרובה בחום ואהבה גדולה, "ואני רואה יותר ויותר זוגות 'מעורבים' כאלה".

     

    שאלה לא פוליטיקלי־קורקט: בקהילה השחורה באמריקה, במיוחד, וגם פה ושם אצל רדיקלים מזרחים בארץ, מושמעת ביקורת על שחורים מצליחים, שבנות זוגם לבנות. אפילו אופרה יצאה נגד זה, אלה ש"התקדמו" ו"השתכנזו".

     

    "לא, אף אחד לא אמר לי, 'שכחת מהשורשים'. איך אפשר בכלל? אתה שולח את הילד שלך לעולם, הוא פוגש אנשים ומתאהב. מה תגיד לו, אתה לא יכול להתאהב במישהו? אנשים מתערבבים! בכלל, כל ההקבלה הזו לאמריקה ולקהילה האפרו־אמריקאית, שהרבה אתיופים ומזרחים אוהבים לעשות אותה - בעייתית מאוד. יש בה דברים בסיסיים לא נכונים. החוויה פה אחרת. לא עברנו עבדות! זו הטראומה שנמצאת שם בבסיס, ועדיין יש שם אנשים שחיים את זה.

     

    "ותכלס, פה יש קהילה אתיופית שביסוד שלה יש רצון חזק מאוד להתחבר - עם התרבות שלנו והנוף שלנו, שאנחנו מביאים לכאן. כל המפגש שלנו עם אנשים שנראים מאוד שונה מאיתנו מתחיל מהמקום שהם פשוט לא מכירים. כאילו יבשת מפרידה בינינו. וברגע שמתחילים לדבר - או, הוא נרגע! אז בתחושה שלי, ואני פוגש הרבה את הדור הצעיר — הגזענות כבר לא שם.

     

    "יש משהו בדור המבוגר שחי בתקופה אחרת, ואצלם, כמו בשנות ה־50, היה מותר למשש טוסיק של בחורה. זה היה מותר ובסדר, וגם הבחורה אולי אמרה לעצמה, לא אעשה מזה עניין. אז אתה אומר, ריבונו של עולם, הזמנים השתנו. זה כל כך פרימיטיבי לחשוב ככה! וההתייחסות להטרדות מיניות לא מאוד שונה מאנשים שיש להם גזענות בראש".

     

    מה יקרה אחרי הסדרה? אין לו מושג. הישרדות, כל חודש מחדש, "זה הדבר העיקרי שמעסיק אותי. ומבחינתי אלך לעבוד ולהביא פרנסה למשפחה, איפה שלא יהיה", הוא אומר. הצגת היחיד שלו, אגב, עברה 1,600 הופעות. "הפסקתי לספור אחרי 1,500 ועברו שנתיים מאז. פגשתי אנשים שראו אותה בתיכון, ואח"כ בצבא. והם אומרים לי, 'בוא'נה, ההצגה השתנתה'. לא, זה אתה שהשתנית", הוא צוחק.

     

    ופה ושם יש לו גם זמן לבלות בעיר. לא מזמן יצא עם אשתו למועדון. "עד שמצאנו בייביסיטר, סוף־סוף. מגיעים למקום, מחנים את האוטו, יוצאים. ובדרך אני נזכר: ממי, איפה התעודת זהות שלך? 'שכחתי אותה באוטו'. מה שכחת? 'נו, בשביל מה אתה צריך תעודה', היא אומרת לי. אבל איך ניכנס עכשיו? נלחצתי. בדקתי, ולי יש תעודה, אבל הייתי מוטרד שלה אין. אתה קולט? זה בכלל לא חולף בראשה!"

     

    7nights@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 07.03.17 , 11:35
    yed660100