חמישי 17 באוגוסט 2017
ידיעות אחרונות
איור: גיא מורד
7 ימים • 08.03.2017
אחרי החתונה זה יעבור
ממש כמו בבדיחות ובקלישאות, הנשים המגניבות, הסבלניות והאוהבות אכן הופכות לביצ'יות וממורמרות היורדות לחייו של הבעל לאחר החתונה. כך לפחות טוענת ד"ר שרה ברסלרמן, מטפלת משפחתית ותיקה, בספר חדש, "בנות קסנטיפה", שמסכם את רשמיה מהזוגות הישראליים הרבים שישבו בספה מולה. איך זה קורה? מדוע הכל מחריף אחרי הצטרפות הילד הראשון? ולמה, בעצם, אין סיכוי לשינוי אמיתי עד שהגברים ייקחו חופשת לידה. וגם: מה יש לדנה ספקטור ורענן שקד להגיד על זה
גאיה קורן | איור: גיא מורד

מתברר שאחרי החתונה – ובעיקר אחרי הילד הראשון — אנחנו הופכות את הבעל ליצור אומלל שלא מבין איך בת הזוג הנפלאה שלו הפכה למפלצת. וכך, במקום לדהור ביחד אל האופק, האהבה מתנדפת באיזשהו שלב, חלום חיינו מתנפץ מול הטיטאניק של יחסינו, ובאופן כללי, לשנינו בא להרוג זה את זה אבל מישהו צריך להעביר את המלח.

 

אצל ד"ר שרה ברסלרמן זה נגמר בספר "בנות קסנטיפה" (הוצאת מטר), שבו היא טוענת שנשים משתנות לרעה אחרי החתונה. היא, אגב, נשואה כבר 40 שנה. "אני עדיין קסנטיפה קצת", היא מודה, "אבל כשהוא משאיר בגדים על כל הכיסאות בבית אני כבר לא נטרפת, זה מצחיק אותי. בכלל, מומלץ להוסיף הומור ליחסים, כי באיזשהו שלב את מבינה שרוב המלחמות אבודות מראש, אז למה להתרגש? הרוב זה שטויות גם ככה".

 

קסנטיפה, למי שפיספס את השיעור האחרון בתולדות יוון העתיקה, אשתו של הפילוסוף סוקרטס, הייתה צעירה ממנו בכ־30 שנה ונחשבה למרשעת. לפי אחד הסיפורים, יום אחד הגיע סוקרטס הביתה עם כמה מתלמידיו בדיוק כשסיימה לשטוף את הרצפה והם השאירו בוץ בכל מקום. קסנטיפה חטפה קריזה וצעקה על בעלה, בעוד הוא מחייך בשלווה אל חסידיו ואומר: "אני ממליץ לכם להתחתן, אם תינשאו לאישה טובה — תהיו מאושרים, ואם תינשאו לאישה רעה — תהיו פילוסופים". קסנטיפה התרגזה עוד יותר ושפכה את הדלי על ראשו. הוא מחה את פניו ואמר לתלמידים: "תיארתי לעצמי שאחרי הרעמים יגיע גשם".

 

הסיפור יפה, אבל עם כל הכבוד, להיכנס הביתה בנעליים מלאות בבוץ, כשהאישה שוטפת — זה כמו להיכנס לעזה עם דגל ישראל. סוקרטס, מתברר, היה למעשה סוציומט ומתנשא לא קטן. "אם סוקרטס היה חי בימינו, יש להניח שקסנטיפה הייתה ממהרת להתגרש ממנו ותובעת משמורת מלאה על הילדים", אומרת ברסלרמן, "אבל קסנטיפה הפכה לייצוג של האישה הנשואה המתוסכלת, שמרגישה שהיא מקריבה יותר מבן זוגה למען שלמות המשפחה".

 

החבורה של הסדרה "רמזור". "גברים רק רוצים שיעזבו אותם בשקט"
החבורה של הסדרה "רמזור". "גברים רק רוצים שיעזבו אותם בשקט"

 

ד"ר ברסלרמן היא יועצת ומטפלת אישית זוגית ומשפחתית כבר יותר מ־20 שנה. על הספה שלה בחיפה ישבו מאות זוגות שהטיחו זה בזה מילים מורעלות, והיא אמנם לא ערכה מחקר מדעי, אבל מתוך התבוננות בהם עלתה על "סינדרום קסנטיפה", כהגדרתה, שלפיו נשים משתנות לרעה אחרי החתונה. לשיטתה, זה היה קורה גם אם היינו מתחתנות עם גבר אחר. "יש לי אמונה שאנחנו לא בוחרים סתם בני זוג", היא מודיעה, "זה מדויק ברמה לא מודעת".

 

טוב, האמירה הזאת קצת מקוממת בעיניי, כי אין שום דבר מדויק בבחירת בן זוג שמתנהג אלייך בצורה נבזית, שלא לדבר על זה שאנשים מתאהבים, מתחתנים ורק אז מגלים תכונות איומות ונסתרות.

 

"למרות זאת, הבחירה מדויקת. אני יכולה לבחור נעל לוחצת או לא נוחה ולזרוק אותה, אבל אני לא רואה ככה זוגיות. יש חלקים לא מודעים בנו שאנחנו מתכתבים איתם, חלקים שקשורים לילדות, לאנשים הראשונים שפגשנו ואם הם היו טובים או רעים אלינו. את הקונפליקטים והתכונות שהפריעו לי אצל ההורים תמיד אגלה בהמשך אצל בן או בת הזוג שלי. אם היינו יודעים את זה בהתחלה — לא היינו מתחתנים".

 

נניח שגילינו את זה רק אחרי החתונה, את אומרת: "תעבדו עם מה שיש", ואני מאמינה שצריך לעבוד בזוגיות כמה שיכולים ואז להרפות. למה לסבול? החיים קצרים.

 

 

החבורה של הסדרה "חברות". "נישואים מחלישים את האישה"
החבורה של הסדרה "חברות". "נישואים מחלישים את האישה"

 

"כי אנחנו נמצאים בחיים האלה כדי להתפתח, וצמיחה מגיעה מתוך קשיים. יחסים זוגיים זה בית ספר משמעותי. כשאנחנו עומדים מול הילדים שלנו שבאים בדרישות או מתנהגים לא יפה — אנחנו מסוגלים להבליג ולבלוע. אבל כשאנחנו בזוגיות בוגרת ונתקלים במקום הזה — אנחנו מגיבים בצורה לא פרופורציונליות, כי התגובות שלנו מגיעות מהמוח הרגשי ולא החושב".

 

אחחח, אם היה אפשר להשתיק קצת את המוח הרגשי.

 

"הבעיה היא שגברים נשואים רוצים שהנשים שלהם לא ישתנו, ואילו נשים רוצות שהגברים שלהן ישתנו. אבל לא רק שאפשר, זאת חובה לתקן זוגיות, במיוחד כשיש ילדים. כמובן, האדם יכול לתקן את עצמו ולא אף אחד אחר, ומריבות בזוגיות הן איתות לתקן את עצמך. במקרים של מלחמה, כל אחד מבני הזוג כואב, פגוע, מיואש. מהייאוש הזה מגיעה התחושה שאין סיכוי ואין תקווה".

 

לפעמים זה נכון.

 

הדפס של קסנטיפה
הדפס של קסנטיפה

 

"אם שני בני הזוג רוצים לעבוד על הזוגיות שלהם — זה מאה אחוז הצלחה; אם אחד מהם לא רוצה — זה אפס אחוזי הצלחה".

 

חלק מאוכלוסיית הגרושים, שעברו טיפול זוגי טוענים שמדובר בבזבוז זמן.

 

"אני כמובן מאמינה אדוקה בטיפולים זוגיים. אם לא הייתי רואה תוצאות, גם לא הייתי עושה את מה שאני עושה", היא מנחמת אותי. "אין עדיין תחליף ממשי למוסד הנישואים".

 

קסנטיפה נולדה

 

ברי ואן דה קאמפ (השחקנית מרשה קרוס), בסדרה "עקרות בית נואשות". "אי־אפשר לצפות שאישה תהיה רק נחמדה ומכילה"
ברי ואן דה קאמפ (השחקנית מרשה קרוס), בסדרה "עקרות בית נואשות". "אי־אפשר לצפות שאישה תהיה רק נחמדה ומכילה"

 

ברסלרמן (62) — נשואה לצלאל, יזם נדל"ן, אם לשלושה וסבתא לנכד — גם נותנת דוגמה אישית. "עם כל מה שהיה בינינו, לא הייתי מחליפה אותו", נוצצות עיניה. "נפגשנו ביום הולדת של חברה, בכלל לא רציתי ללכת, אבל ידיד שלי התעקש ולקח אותי. צלאל הגיעה עם ידידה. כשחזרתי מהמסיבה הערתי את אמא שלי ואמרתי לה: 'הכרתי את בעלי'".

 

אתם סיפור מתוק מהאגדות.

 

"נראה לך? בשנה הראשונה קמתי בחמש בבוקר לסחוט לאהובי מיץ תפוזים טרי, להביא לו צהריים לעבודה, הייתי קונה לו בגדים. לאט־לאט גיליתי שאת רוב הדברים אני עושה לבדי: שיפוצים בבית, טיפולים במוסך. העצמאות שנעמה לי כשהייתי רווקה — לא הייתה נעימה כשהייתי בזוגיות".

 

כשהייתה בדרך לבית החולים, בתחילת הצירים, הציע בעלה לעצור לאכול פלאפל, וכשהיא צרחה מכאבי לידה במשך 18 שעות — הוא נסע לישון בבית. בראשית דרכה כאם, היא מספרת, שכבה מותשת עם התינוק ורק חיכתה שיבוא הביתה כדי שייקח אותו, מה שגרם לו לעבוד שעות נוספות. "הסתובבתי מוזנחת בבית, לבושה בבגדים מוכתמים מפליטות, מנסה להרגיע בכי של תינוק שנדמה כי לא פסק לרגע, ביום ובלילה".

 

עטיפת הספר
עטיפת הספר

 

כשהבכור שלה היה בן תשעה חודשים, החלה לעבוד כמאבחנת פסיכולוגית בשירות העירוני, אלא שכעבור שלושה חודשים סיפרה לה אחת השכנות שהבן בוכה כל היום והמטפלת לא מתייחסת אליו. ברסלרמן התפטרה עד שתמצא מטפלת חדשה, נכנסה להיריון ונשארה בבית. "חיי מעולם לא חזרו להיות כפי שהיו לפני לידת הילדים".

 

אז נשואות טריות או רווקות צריכות לשקול מחדש את צעדיהן?

 

"הלידה היא אבן דרך רצינית. עד הלידה עוד אפשר להכיל אי־שביעות רצון מבן הזוג; לא נורא אם הוא לא עוזר, אם הוא מבלה עם חברים, אם הוא הולך לאמא שלו אחרי העבודה. אחרי הלידה – זה נעשה בלתי נסבל. מנקודת המבט של בעלי, ושל רוב הגברים, הם הולכים לעבודה כדי לפרנס, לא כדי להעביר את הזמן. אבל כשאת עם תינוקות בוכים על הידיים ולא זוכרת מה זאת שינה רציפה — את מרגישה שרק את שינית את חייך בעוד הוא ממשיך כרגיל. הכעס הזה מוליד תסכול, ואני הפכתי לאישה ממורמרת, נודניקית וקטנונית. נולדה מתוכי קסנטיפה".

 

שנבעה מתחושת חוסר השוויון ביניכם.

 

"מצד שני, גם המשפחה לא עברה התאמה לשינויים שחלו בדורות האחרונים. בדרך כלל יש אבא שלא נותן דוגמה לבנים שלו. גם הוא לא פעיל בבית, ולפעמים נוח לחזור מיום עבודה, אחרי הבלגן של האמבטיה וארוחת הערב, ולהגיד: 'איזה יום קשה היה לי'. כל אחד צריך לבדוק את עצמו ולראות את המקום של השני".

 

מה החלק של הנשים?

 

"גברים הם לא האויב שלנו, הם קורבנות באותה מידה, כי גם כשהם רוצים להיות אבות טובים, לא תמיד האישה מפנה להם את המקום. היה אצלי אבא שהתלונן שהוא רוצה להלביש את הבת שלו, אבל עובר ועדת ביקורת מצד אשתו, שבודקת אם הצבע של הסוודר מתאים. כשביררתי עם האישה למה היא עושה מזה עניין, התברר שהסיבה האמיתית היא שזה המקום שבו היא מרגישה חזקה במערכת היחסים ביניהם. הכוח הכי בולט של האישה זה באמהות, זה המקום המשמעותי שלה בבית. נישואים מחלישים את האישה, כי את יוצאת לחופשת הלידה ולא הגבר, את זאת שעוברת למשרה חלקית, שעושה את מטלות הבית".

 

כמו שזה נראה, אין לנו סיכוי להיות רכות, נעימות ומכילות. לא רק הבעל והלידות משבשים עלינו את דעתנו, אלא גם מדיניות הממשלה שלא מתחשבת באמהות עובדות ואבודות. "אנחנו חיים בחברה שגורמת לנו לעבוד יותר מדי שעות", טוענת ד"ר ברסלרמן. "צריך שאבות יגיעו הביתה בארבע אחר הצהריים וישתתפו במטלות הבית. הרבה גברים רוצים בזה, גדל כאן דור חדש של גברים מעורבים, אבל המדיניות מונעת את זה מהם".

 

עד שזה יקרה – כנראה לא בתקופת חיינו - צריך שינוי זוגי, כי גברים נמצאים בסוג של טרור משני הצדדים, גם בעבודה וגם בבית. "עד שגברים לא יגידו: אני חצי־חצי עם אשתי בחופשת הלידה — לא נראה שום שינוי", היא אומרת. "גם מה העניין הזה שקובעים אצלנו פגישות עבודה בשש בערב? זה חייב להיפסק".

 

את יודעת שזה לא ייפסק. להפך, נשים קרייריסטיות בעצמן קובעות פגישות בשעות מאוחרות.

 

"אם רוצים שהמערכת הזוגית תצליח, צריך לעבוד בה. זה הרבה יותר מלחזר ולהשקיע, זה להיות שותפים. כשיש תחושה של חוסר הוגנות, יש תסכול ותוקפנות ואז האישה מרגישה עוינות ומשתנה לרעה".

 

ברבי וסופרמן

 

אני מנסה לחשוב אם הייתי תוקפנית בזמן שהייתי נשואה. כן, הייתי. לגמרי. רוב הזמן הייתי מתוחה ועצבנית – וגם הוא. הלכנו למטפלים זוגיים ואישיים ולסדנאות, אבל התקשורת בינינו התבטאה בשתיקות ארוכות או בצעקות, עד שנפלתי לסטטיסטיקה של הנשים שמבקשות להתגרש.

 

"יותר נשים מגברים יוזמות גירושים, כי הן ממילא יודעות לנהל משק בית, ואישה שמרוויחה טוב גם לא תלויה כלכלית בבעלה, ואז יותר קל לסיים את הקשר", אומרת ברסלרמן. "חוץ מזה, השתנו הדרישות, נשים רוצות אבא פעיל וגם חבר וגם מאהב. זה לגיטימי בעיניי. זה כבר לא העולם הישן שבו גברים הולכים לעבודה ונשים נשארות לגדל את הילדים בבית".

 

אצל ברסלרמן לעומת זאת, נראה שגם האג'נדה שסיגלה לעצמה, שלפיה אנחנו בוחרים בדיוק באדם המתאים לנו ולכן נעשה הכל כדי להפליג איתו אל האופק, מאפשרת לה להישאר עם אותו גבר במשך כל כך הרבה זמן.

 

"בעלי ואני מאוד שונים", היא מגלה. "כל יום אני מגלה שהוא בדיוק הגבר שרציתי כל הזמן, ושואלת את עצמי למה התכונות החיוביות שהוא מפגין היום לא נכחו בתחילת הנישואים שלנו. כנראה זאת התפתחות אישית וזוגית שעברנו עם השנים. לגברים קשה לעשות את המעבר לבעלים ולאבות, בעוד שלנשים משחר ילדותן יש חלום על שמלת כלה והן עוזרות לאמא".

 

את רצינית? דברי עם אמא שלי.

 

"אופן החינוך של בנים ובנות שונה, עדיין קונים לבנות ברבי ולבנים סופרמן".

 

נכון.

 

"זה מוביל את הנשים למקום יותר עוזר ומכיל. גם היום, אחרי המהפכה הפמיניסטית, נשים הן הורה עיקרי יותר מגברים. כשהילד חולה, למשל, יותר אמהות מאבות נשארות בבית".

 

למה בעצם רק הנשים הופכות לקסנטיפות, ולא גברים?

 

"כי גברים רק רוצים שיעזבו אותם בשקט. בעבר דיברו על זה שנשים הן שוחרות שלום וגברים בעד מלחמה, אלא שעשיתי את הדוקטורט על יחסי חמות־כלה וגיליתי שאיפה ההרמוניה ואיפה שוחרות שלום. הנשים דיברו במונחים של מלחמה, והגברים היו מבוהלים מהקולות הנשיים סביבם ורק רצו להרגיע את הרוחות".

 

ואז חטפו צעקות ופרצופים גם מהאישה וגם מהאמא.

 

"פתאום ראיתי שלא הגבר הוא הלוחמני, אלא האישה. ואז התחלתי להסתכל על המטופלים שלי וקיבלתי תובנות", היא אומרת. "הסתכלתי על זוג שהיה בטיפול שנתיים ופתאום ירד לי האסימון, שהאישה לא כזאת מכילה, שהיא יכולה להשתנות לרעה. הגבר השפוט, שמפחד מאשתו, כמו ב'רמזור' — זאת לא בדיחה, זה אמיתי".

 

ואולי, כמו שרואים למשל ב"רמזור", הגבר גם קצת נהנה להיות ראש קטן בבית, זה שאומר "כן, יקירתי" לאשתו. זה מוריד ממנו הרבה אחריות.

 

"הסיבה העיקרית ליחסי כלה־חמות רעועים היא שהאם היתה זו שדאגה לאוכל חם וחולצה מגוהצת והבן התרגל לזה", אומרת ברסלרמן. "אני שומעת גברים צעירים מתלוננים שהם באים הביתה ואין מה לאכול".

 

גם בני הזוג שלי תמיד התלוננו שלא בישלתי להם!

 

"כי הם רצו עוד אמא".

 

והיה להם נוח להיות עצלנים.

 

"המילה נוח מתאימה ועצלנים גם מתאימה ותוסיפי דחיינים. גברים מוכנים לשלם מחיר של אישה רוטנת ולא מרוצה, כי ככה הם יכולים להיות הילד הקטן בבית. גם אמא צעקה עליו שיסדר את החדר, זה בסדר".

 

לדבריה, היא מאפיינת מגמה שבה גברים הם אלה שיוזמים את הטיפול הזוגי. "גברים אומרים שהם חוזרים מיום עבודה קשה ומרגישים שבבית מתחילה מלחמה חדשה", היא אומרת. "אני רוצה להציב להם מראה מול הפנים מפני שיש להם חלק בזה. אי־אפשר לצפות שאישה תהיה רק נחמדה ומכילה, זה לא עובד ככה".

 

מה צריך זוג לעשות כדי להימנע מלפתח "סינדרום קסנטיפה"?

 

"לכל זוג יש חוזה שמתפתח מתחילת היחסים. זוג שיש לו מודעות בודק מה השתנה, כי מה שקרה בתחילת הקשר הרומנטי לא מתאים אחרי לידת ילד. הדבר הכי נורא שיכול לקרות במערכת יחסים זה שנגמרת ההערכה ההדדית. נשים מתוסכלות הופכות לביצ'יות, רעות, לא 'נותנות' לבעל, הן תוקפניות וצעקניות. לעיתים קרובות קורה שהאישה עושה כמה דברים ביחד וכשהגבר לא מצליח — היא מתחילה לזלזל בו. ככל שהיא יותר יעילה והגבר במקרה הטוב רק עוזר לה — היא חשה חזקה יותר וההערכה שלה כלפיו נחלשת. הבעיה היא לא שהאהבה מסתיימת, אלא שההערכה מסתיימת. אהבה נעה בגלים, אבל מרגע שההערכה נעלמת — אין כלום, איזו אישה רוצה לשכב עם מישהו שהיא לא מעריכה ועוד אחרי יום קשה? אני מציעה לגבר לומר לאשתו: 'אני רוצה להיות אבא פעיל, איך לעשות את זה?' גברים לא מספיק מודעים לזה שהם צריכים ויכולים".

 

או שהם מעדיפים לשחק אותה ראש קטן.

 

"חלקם, אבל זאת טעות ששני בני הזוג ישלמו עליה מחיר".

 

מחיר שיתבטא בבגידות, בין השאר.

 

"נשים מרגישות רלוונטיות בבית עם הילדים, עם הבישולים והדאגה לפרטים, וכשהגבר מרגיש פחות רלוונטי — הוא מתחיל לעשות פעולות על מנת להרגיש נחוץ. בגידה היא אחת הפעולות האלה. גם כשהאישה מרגישה שיש לה עוד ילד בבית ‑ אז המשיכה המינית יורדת".

 

כדי לסיים בנימה אופטימית, ד"ר ברסלרמן מספרת שמאז עזבו הילדים את הקן היא עובדת יותר שעות, ודברים שנראו מהותיים הפכו בלתי רלוונטיים עבורה. "הוא זה שעושה עכשיו קניות וכביסה", היא צוחקת. "הזמן, מתברר, עושה לנו נפלאות". •

 

חג הקורבן | רענן שקד

אתמול שוב שטפתי כלים בערב בתחושה הייחודית המופלאה של תסכול, צדקנות והתנשאות, או בקיצור: תחושת הקורבן. תחושת ההוא־ששוטף־כלים־כי־את־לא.

זהו, בעיניי, התפקיד שלי בקשר הזוגי: לעשות את כל מה שגם היא עושה – אבל לא כרגע – תוך שאני מרגיש שאני היחיד בבית שעושה את זה.

היחיד שמנסה לסדר קצת.

היחיד שלא נותן לכלים לעמוד בכיור.

היחיד שאכפת לו שהילדים רואים כבר שעה וחצי טלוויזיה.

היחיד שמרגיש שהוא היחיד, כי בעצם גם היא עושה את כל הדברים האלה, מלבד בפעמים שאני עושה אותם, וכשאני עושה אותם – למשל כרגע – אני מוכרח להרגיש שרק אני עושה, ושהאישה שאיתה בחרתי לחלוק את חיי לקחה לעצמה את החלק של הרך והשאירה לי את כל הקשה.

אני יודע; זו בעיה שלי שאני מרגיש ככה, בעיקר כי הסרט הקורבני שבו אני חי אינו מבוסס על סיפור אמיתי, ועדיין; גם אני שמעתי עדויות שלפיהן נשים נשואות מורידות דרמטית את מפלס הכוננות בחייהן, מפסיקות ללבוש את ה... דבר הזה, מתאמצות פחות ומפתחות איזו נרגנות טבעית שאפשר לקרוא לה קסנטיפה, אבל באותה מידה אפשר לקרוא לה יום שני.

 

אני יודע שזו תפיסה קלישאתית ורדודה, בעיקר משום שהאישה המסוימת שאיתה אני חולק את חיי לא התגלתה ביום – או בעשור – שאחרי נישואינו כמשהו אחר מכפי שהכרתי. שום דבר בתזה הזו לא תקף לגביה, ולא רק לגביה; אני נוטה לחשוב שיש בתזה הזו משהו אינפנטילי, כוללני ורווי בדעות קדומות, משהו שמייחס לנשים איזו תוכנית עסקית זדונית שבמסגרתה ילכדו את הלקוח – הבעל – ואז ימכרו לו מוצר פגום וגם יתנערו מאחריות.

 

זה בולשיט. אבל פה ושם, בעיקר בקצוות הקשים של היום – מוקדם בבוקר ומאוחר בערב – כשאני מוצא את עצמי מסדר שוב את הבית או שוטף כלים, אני אומר לעצמי: פששש, אתה בן זוג, ובן אדם, נפלא כל כך – שבכלל לא סובל משום או־סי־די – עד שאין ספק שבת הזוג שלך, שספונה כרגע מול הטלוויזיה, לא יכולה להיות טובה כמוך. אם רק לא היית מתחתן איתה, יכולת לשטוף כלים לבד עד היום.

 

 

חתולה עייפה בשק | דנה ספקטור

אני דווקא נשארתי מותק אחרי החתונה. הכי מאמי. בדיוק כמו מלא נשים מהדור שלי ששמעו את כל אגדות האימים על הפולנייה שמוציאה לבעלה כל חשק לנשום. שנייה לפני שהרב קרא לי להתקדם לכיוון החופה המעוצבת, עוד נשבעתי לעצמי מתחת להינומה: "לא משנה מה, אני לא אהפוך לאישה המרירה והקשה הזאת שלובשת חליפת פנאי מקטיפה בורדו ואוסרת על בעלה לצאת לערב פוקר עם החבר'ה".

 

הו הו, איך שאני איפשרתי לבעלי ליהנות מהחיים שלו גם אחרי החתונה, הכל כדי שלא להפוך לבדיחה מספר חמש בליין־אפ של שלום אסייג. הפצרתי בו לצאת לבד עם החברים, שלחתי אותו לאינספור מסיבות רווקים, מעודדת אותו בתנועת יד רחבה של סרסורית לטבית: "לך, תיהנה, בטח יהיו שם מלא פצצות מהממות". המשטור שעשיתי לעצמי, להישאר מגניבה בכל מחיר, הגיע לכזה שיא שכשקנינו בית, לא העזתי להתווכח איתו אפילו על הצבע של הקרמיקות לאמבטיה שלנו. לא רציתי תכלת כי זה הזכיר לי את המלתחות בבריכה של העירייה, אבל בשנייה הראשונה שקלטתי אותנו עומדים באיי־די דיזיין ונשמעים כמו פרסומת של זוג חמוץ שרב על אסלות, מיד אמרתי לו: "בטח, בובי, מה שבא לך. אחרי הכל אתה זה שרצת לעירייה להשיג את הגרמושקה, מגיע לך להחליט".

 

בזה הספר של שרה ברסלרמן דווקא די מפספס, לבנות דורי וגם לנשים בנות דור אחד למטה כבר יש מודעות מלאה לתהליך ההתקסנפות של האישה אחרי החתונה, ועל גופתנו המגולחת ברזילאי אנחנו נסכים להצטרף לסטטיסטיקה המבישה הזאת. יש לנו גם מלא כבוד עצמי וריספקט לבחורה המקסימה, הכיפית ובעלת העולם הפנימי העשיר שהיינו עד שפגשנו את "האחד" שלנו, אף אחת מאיתנו לא מוכנה להרוג אותה כדי להפוך לדודה טרום זמנה. ועדיין, עם כל הרצון שלי לבטל את הספר הזה כשטויות, יש עדיין בעיה אחת שלא הצלחתי לפתור לעצמי. איך זה שעם כל הרצון הטוב להישאר הפיה מגשימת החלומות והליברלית שלו, בסוף גם אני הפכתי לאישה שלא רציתי להיות?

רוצים לדעת מה הרגע המדויק שבו בחורה חמודה עם שלושה קעקועים וכלב הופכת לביץ'? קחו את מכונת הזמן שאין לכם והזיזו אותה לשבוע אחרי שהיא יולדת את הילד הראשון שלה. הבית הפוך, ערימות כביסה בכל מקום, הזרים של המבקרים כבר מתחילים לנבול, אבל לאף אחד אין זמן לזרוק אותם החוצה. הגבר שאת אוהבת עומד ליד הדלת, מקולח ולבוש בחולצה כחולה. "תהיי בסדר לבד איתה?" הוא שואל בדאגה, כי גם הוא גבר מהסוג החדש, גם הוא רוצה להיות טוב ורגיש ומתחשב ולא לחזור על הטעויות של ההורים שלו. זאת בדיוק הטרגדיה, אף אחד לא רוצה להתגרש, לכולם יש ים של כוונות טובות ולב מלא חלומות, שנשבע שהוא ינצח. רק שעכשיו הגבר שלך יוצא לעבודה, ואת נשארת עם התינוק.

 

אני נזכרת בעצמי, עומדת על המפתן עם שני כתמים רטובים בצורת עיניים של פנדה על הטי־שירט, עדיין מאמינה שיהיה לי אחלה יום עם התינוקת, שנשארתי אותה בחורה שאני בעצמי מבינה למה אפשר להתאהב בה. לא ידעתי שהרגע הזה, המדויק, שבו האישה המשוחררת נשארת לטפל בתינוק והגבר החדש יוצא בחזרה לעבודה וזוכה לקבל מחדש את החיים הקודמים שלו, ובכן, הרגע הזה הוא רגע התבקעות האטום.

 

ולא שהפכתי לקסנטיפה, וגם לא לביץ'. ולא שהוא הפך לחזיר שוביניסט שמשליך עליי ערימת תחתונים ונובח: "וגם תגהצי לי אותם". רק שקוסמוס שלם של הבניות חברתיות כבר התחיל להפריד בינינו. אני זו שלקחה את חופשת הלידה, הוא זה שיצא מהבית. בשלושת החודשים האלו, אני זו שהתחלתי ללמוד את הניואנסים הקטנים של התינוקת שלנו, מה היא אוהבת לאכול ולאיזה בד היא רגישה, הוא כבר נשאב לעולם המבוגרים עם הסרטונים של הפארקור שהחבר'ה מעבירים במייל וה"איפה נאכל צהריים היום".

כשחזרתי לעבודה כבר התקבעתי כמטפלת העיקרית, זה רק טבעי אחרי שלמדתי את התינוקת בעל פה בשעות הארוכות שבהן בילינו ביחד, והוא, שדווקא היה פמיניסט ושוויוני וזו גם הסיבה שהתאהבתי בו ‑ כיועץ חיצוני, קבלן אאוטסורסינג של הורות. שנאתי אותו על זה, האשמתי אותו בדבר שלא היה באשמתו ובכל זאת גרם לי לרצות להרביץ לו. בעובדה שאחרי שנים שבהן האמנתי שהעולם שוויוני ואנחנו בשנות האלפיים והנה, תראו איך הוא שוטף כלים ומנקה את הבית ואני סוחבת את הקניות מהסופר, בסופו של דבר הפמיניזם שהובטח לנו הכזיב אותנו. העולם לא באמת מתוקן, הזמנים לא באמת עד כדי כך השתנו, ולכי תבקשי ממהנדס היי־טק ישראלי שיהפוך לאבא שוודי עם מנשא שנשאר בבית. הרי שבוע אחרי שהוא חזר לעבודה, כבר ביקשו ממנו, בהתעלמות מקוממת מהעובדה שהוא אבא טרי, שייסע לשבוע לסין.

 

מה בדיוק קרה בינינו? לעולם לא אדע ממש. תהליך ההתפרקות של זוג הוא שיברון לב שקוף ומלא בדקויות. ייתכן שהייתי הראשונה שאיכזבה, אני בוודאות יודעת שנהייתי פחות כיפית ומאמי. כל כך כעסתי על המהירות שבה חזר לחייו הקודמים שהפסקתי לפרגן לו את הנסיעות האלו. זעמתי על הקלילות הפרפרית שבה הוא אורז, מנשק את הילדה ומתעופף לו לעולם שכולו אנשים מבוגרים שלא לובשים וואנזי ארנבונים עם תיקתקים. לאט־לאט הפסקתי לחייך כשהוא סיפר לי שעשה ספא דגים בלובי. מהמפרגנת הכי גדולה בארץ, הפכתי לאדם שסופר לו הנאות.

 

וככה הפכתי מחתולה לוהטת לחתולה עייפה בשק, עוד אחת שהבטיחה חופש וכיף ומצאה את עצמה בסוף עם יד אחת של גנרלית על המותן. וככה הוא הפך לגבר הזה שמושך עוד טיפה במשרד לפני שהוא חוזר הביתה. בשיא הלוחמה בינינו הוא בנה טבלת אקסל כדי להוכיח לי שהוא נמצא עם הילדה אותו מספר שעות. ישבתי מולו והקשבתי לעצמי אומרת: "אבל הם הכי קשים ועצבניים אחרי הצהריים". אני חושבת שאז ידעתי, זה אבוד.

 


פרסום ראשון: 08.03.17 , 10:12