כדי לחסל דיון ציבורי רציני, כל מה שצריך לעשות הוא להציג את הקולות הצורמים, האלימים, המטורפים משהו, ובכך להגחיך את הטענות. השבוע זה היה, פעם נוספת, הרב יגאל לוינשטיין. הוא פצח בסדרה של צווחות על "איך שיגעו לנו את הדוסיות החמות", וזכה לדיון ציבורי שמשאיר מאחור את הדיון בדו"ח הביקורת על "צוק איתן". יום אחרי יום של כותרות ענק. כולם נגדו. בצדק. וכל המוסיף הרי זה משובח.
וכאן בדיוק הבעיה. משום שצריך לקיים דיון אחר. דיון מושכל וענייני. קבוצת קציני מילואים פנתה השבוע במכתב לרמטכ"ל וטענה שנתונים לגבי השתלבות נשים ביחידות קרביות הוסתרו מעיני הציבור. הייתה ירידה בכושר המבצעי. נוצרו מתחים שפגעו בתפקוד השוטף. אלה לא טענות סרק. אלה לא טענות של שוביניסטים או עבדקנים חשוכים. אלה טענות רציניות מאוד, שהופיעו גם בספרו של אל"מ רז שגיא, "נלחמות בצה"ל". שגיא לא שייך למחנה לוינשטיין. הוא לא נגד שוויון לנשים ולא נגד פמיניזם וגם לא נגד שירות צבאי לנשים. הוא הציג מחקרים וממצאים. הוא התייחס להשפעת השירות המשולב רק, ואך ורק, בשירות קרבי. הוא הציג ממצאים גם מצבאות זרים, ובכלל זה איך מי שהיו תומכות מובהקות הפכו למתנגדות, לאחר שנחשפו להשפעות האמיתיות.
וכאן בדיוק הבעיה. משום שבדיון הציבורי על שירות קרבי של נשים אף אחד לא מתייחס לשגיא. אי־אפשר להביס אותו ואי־אפשר להגחיך אותו. הוא לא צווחן ולא חשוך. ההתייחסות היא רק, ואך ורק, לראש המכינה בעלי, שמדי פעם פוצח בהצגה התורנית שלו. כך לא מקיימים דיון ציבורי. כך רומסים אותו.
אין דבר כזה, מדינה יהודית, כמו שאין אוטובוס יהודי. כך אמר בעבר עמוס עוז, וכך אמר בראיון בעיתון זה מאיר שלו, רק בשבוע שעבר. הם לא היחידים. הטענה הזאת עולה שוב ושוב. שולמית אלוני ז"ל כבר אמרה שהיא לא מקבלת את המושג "מדינה יהודית", והיא מעדיפה את "מדינת היהודים", כשם ספרו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. גם שלו הסתמך על הרצל, וטען שהמקבילה ל"מדינה יהודית" היא "מדינה איסלאמית". אכן, זה נשמע איום ונורא.
אלא שהם טועים. נניח לעובדה שבהחלטת האו"ם על תוכנית החלוקה, שהיא הבסיס החוקי להקמת מדינת ישראל, נאמר 29 פעמים "מדינה יהודית". ונניח לעובדה שבמגילת העצמאות נאמר "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית", כשהמונח עצמו מופיע חמש פעמים. נחזור להרצל עצמו. הטענה שלפיה התכוון חוזה המדינה רק ל"מדינת היהודים" ולא ל"מדינה יהודית" נסמכת על התרגום של "Der Judenstaat". אלא שכאשר הרצל עצמו תירגם את המונח לאנגלית, הוא השתמש ב"A Jewish State", וכאשר תירגם לצרפתית, שבה היה בקיא, הוא כתב "L’État Juif". כלומר, התרגום של הרצל עצמו היה "מדינה יהודית".
בבוקר יום רביעי, דקות לאחר שכתבתי את הדברים, פגשתי במקרה את עמוס עוז שותה קפה של בוקר בתל־אביב. החלפנו מילים בעניין. השולחן הזה, שאל אותי עוז, יכול להיות יהודי? שתי תשובות לי לעוז. ראשית, בנאום של הרצל בקונגרס הציוני הראשון הוא דיבר גם על "חקלאות יהודית". אם חקלאות יכולה להיות יהודית, אז גם מדינה יכולה להיות יהודית. שנית, אין לי מושג אם יש שולחן ארמני, סלובקי או קרואטי, אבל יש מדינה סלובקית ומדינה ארמנית ומדינה קרואטית. אז יש גם יהודית. משום שזהות יהודית היא לא רק דתית, כפי שחושבים האנטי־ציונים, אלא גם לאומית, כפי שחושבים השפויים, וזה כולל את עוז ושלו. כך שהוויכוח של עוז ושל שלו הוא לא איתי. הוויכוח שלהם הוא עם הרצל.
יש משהו מתסכל בטענות מבית המדרש של שלו, עוז ואחרים, משום שיש להם הרבה מאוד טענות רציניות וראויות בנוגע לישראל של היום, ובוודאי יש מה ללמוד מהרצל על הדרישה שלו להשאיר את הרבנים והגנרלים מחוץ לתחום הפוליטי, ובוודאי מהחזון הנפלא שלו על מדינה יהודית שתעניק שוויון מלא ללא־יהודים. אבל השלילה המיותרת של רעיון המדינה היהודית, לטובת מדינת היהודים, לא תועיל ולא תשנה ולא תהפוך את ישראל למקובלת יותר או לנאורה יותר. מי שמתנגד לקיומה של מדינה יהודית מתנגד גם לקיומה של מדינת יהודים. וזה חבל, משום שהסמנטיקה המופרכת שלהם פוגעת בטענות הקצת יותר רציניות שיש להם.
דוברת נציבות האו"ם לזכויות אדם, ראבינה שמדסאני, פירסמה הודעת גינוי בעקבות "העונש הקל", שנה וחצי מאסר, שנגזר על אלאור אזריה. פניתי לשמדסאני ושאלתי אותה אם הנציבות פירסמה הודעה דומה בעקבות גזר הדין בקנדה, בעניינו של קפטן רוברט סמראו, שהרג פצוע טליבאן בנסיבות זהות לחלוטין לאלה של אזריה. סמראו, כפי שכבר סופר במדור זה, לא הואשם ברצח, וגם זוכה מעבירת הריגה, ובסופו של דבר הורשע ב"התנהגות מבישה". הוא גם זכה לאהדה ציבורית וגם לא ישב יום אחד בכלא.
המתנתי בסבלנות לתגובתה של שמדסאני. לא זכיתי לתשובה. הרי אין תשובה רצינית. הרי מדובר בהטיה מרושעת, זדונית ומכוונת נגד ישראל, ולא בדאגה לזכויות אדם. אז למה שתענה?
גם עירית לינור, בתוכניתה בגלי צה"ל, יצאה נגד הגינוי מטעם הנציבות. בתגובה פירסם העיתונאי איתי רום מאמר על ה"שקרים" של לינור, תוך כדי ציון העובדה ש"הנציבות דווקא ביקרה בחריפות הליכי משפט וענישה במדינות שונות – לוב, מלזיה, גואטמלה ועוד". הנציבות, אם כן, הגונה, ורק לינור ועבדכם הנאמן לא ידעו. לקרוא ולשפשף את העיניים.
ובכן, השאלה היא לא אם הנציבות מפרסמת לפעמים הודעות גם בעניינים אחרים. ודאי שכן. השאלה היא אם הגופים הללו עוסקים באופן אובססיבי בישראל, ואם בעקבות אירועים דומים יש גינויים דומים. ובכן, מאז הקמת המועצה לזכויות אדם ב־2006, ועד סוף שנת 2015, פורסמו 117 החלטות גינוי לכל מדינות העולם גם יחד. אפס לסעודיה. אפס לטורקיה. אפס לסין. 17 לסוריה, 12 למיאנמר וחמש לאיראן. וישראל? היא זכתה ל־62 הודעות גינוי. יותר מכל מדינות העולם גם יחד. זו המועצה לזכויות אדם וזו הנציבות שפועלת מטעמה.
אלה העובדות. אבל רום כתב שלינור משקרת. כבר ידוע שאנחנו בעידן הפוסט־עובדתי. המאמר של רום בעיתון "הארץ" סיפק לנו עוד הוכחה.
