מורות ומורים יקרות ויקרים, אני מעריצה אתכם. מבחינתי, יום־יום ושעה־שעה אתם מעפילים לפסגת האוורסט.

טעות קשה רווחת בהגדרת התפקיד שלכן (עברנו ללשון נקבה כי רוב המורים הם עדיין מורות, אבל הדברים נכונים גם למורים הגברים הנפלאים). רבים חושבים שתפקידכן ללמד את ילדינו מתמטיקה, אנגלית, מדעים או מוזיקה. הדברים האלה שוליים. תפקידכן לעמוד יום־יום מול ילדינו וילדותינו ולהנגיש להם את העולם. ללמד אותם לנווט בו, לטעת בהם תאוות ידע ואהבת אדם.

שיעור מתמטיקה בן 45 דקות יכלול הרי שבעה נושאים לפחות: יחסים שבין אדם לחברו ("עילאי, תניח לחוברת של שירין!"); שמירה על ריכוז ("שירין, את מפריעה לעילאי להתרכז, אל תניחי את החוברת באמצע השולחן!"), כבוד לסביבה ("את הטישו לפח בבקשה, אגם!"); התמודדות עם סמכות ("כי זה מה שאמרתי, קשת! ואני לא אבקש שוב! תחזרי למצגת, בן־אל וסטטיק אפשר לשמוע בבית"); תרבות הדיבור ("עכשיו ליעז מדברת, תום, אחר כך אתה תדבר"); סדר וארגון ("ביקשתי להוציא מחברת וקלמר, זואי — את הוצאת את הג'לי הדביק הזה. אלה שני דברים מאוד שונים. מחברת זה עם העמודים והמספרים") — ומה עוד? אה, כן, שברים עשרוניים ("טוב, צלצול. נמשיך בשיעור הבא").

זו העבודה האמיתית: אתן מייצרות בני אדם. את אזרחיה ואזרחיותיה העתידיים של מדינת ישראל. ובעוד אתן מתמודדות יום־יום על התואר "המורה של המדינה", המדינה לא בדיוק מתחרה כדי להיות "המדינה של המורה". השכר מבזה, תוכניות פעולה שצריכות חמש שנים נגדעות אחרי שנתיים ומנותבות, כמו התקציב, על ידי אינטרסים שהקשר בינם לבין חינוך דומה לרוב לקשר שבין ביצה קשה לבין מערבל בטון. ועוד לא דיברנו בכלל על ההורים, שחוטאים לכן לא אחת, כשתופסים אתכן כנותנות שירות במקום להבין שאתן השותפות החשובות והיקרות ביותר שיש לנו.

כך שלרוב אתן מטפסות אל הפסגה יחפות, בלי בלוני חמצן וללא סבלים שיעזרו לכן לסחוב את המשא הקדוש שבאמתחתכן: העתיד של כולנו.

ובכל זאת, אתן שם. מתייצבות בכל בוקר להמשך הטיפוס, מצוידות בקפה של חדר מורים ובאמונה. הטובות מביניכן ייחקקו בליבם ובנשמתם של התלמידות והתלמידים לעד. ציפי, המחנכת שלי בכיתה ב' שנכנסה לכיתה בכל בוקר עם ערימת תלתלים וחיוך גדול ואמרה לנו כמה היא שמחה להיות איתנו הבוקר; ניל שבכיתה ד' העמיד בפינת הכיתה ספרייה קטנה, עם ספרים ושטיח ישן, ואמר שמי שצריך הפסקה שיילך לקרוא — הוא ילמד לא פחות; רחל שבכיתה י' אמרה לי שלא משנה מה אני אעשה בחיים, מאוד חשוב שלא אפסיק לכתוב.

התחרות האמיתית מתרחשת כל יום, בכיתה של כל אחד ואחת מכם.

אז אל תוותרו. טוב? אל תוותרו. כי הזוכים האמיתיים בתחרות הזו — הם אנחנו.