על דלת דירתם של שלומית מלכה ויהודה לוי מתנוסס שלט מצויר – "כאן גרים הדובים!" לפני קצת יותר משנתיים, כשהחליטו לאחד כתובות, הם שכרו דירה בשינקין, קומה רביעית עם מעלית וחניה תת־קרקעית. בצהרי יום שישי, ביריד האמנות שבנחלת בנימין, הזמינו ציור של שני דובים, "מפני שזה כינוי החיבה שלנו".
בעלך לעתיד קורא לך "דבה"?
"לא, 'דובי'. וככה אני קוראת לו. זה בכלל לא קשור למשקל, שנינו רזים. דובי, בעינינו, זה אופי. שנינו אוהבים להיות הרבה בבית, לאכול טוב, להתפנק ולישון. המונח 'דובינס' גם מביע קלאמזיות שאופיינית מאוד ליהודה. כל יום הוא מאבד את הארנק ומוצא אותו אחרי כמה שעות של חיפושים. בשנתיים שאנחנו גרים כאן שיכפלנו את המפתח לפחות עשר פעמים. יש לו ראש עפיפון ואני עומדת על הקרקע ומחזיקה בחוט. חזק".
כדי שהעפיפון שלך לא יברח?
"לא", היא צוחקת. "אני בטוחה מאוד בזוגיות שלנו, יש לנו תקשורת מדהימה, יש לנו רצון וכוונה. אנחנו מאמינים בנו. ברור שאף פעם אי־אפשר לדעת מה יקרה מחר, אבל אני מסרבת להיות מונעת מהפחד. אני מונעת אך ורק מאהבה".
הדירה מוצפת באור ("הלוואי שהיה לה גג או לפחות מרפסת, זה החלום שלי"), משקיפה על צמרות עצים שמבצבצות מתוך דודי השמש, ואפילו שאון השיפוצים שעולה מהרחוב נכנע לנביחות הכלבים.
"לא, אל תתקרבי אליה, מאמי פוחדת מאנשים", מזהירה אותי מלכה ורוכנת ללטף את הכלבה המעורבת הענקית, שרובצת בפינת המטבחון על כרית. "לפני שלוש שנים נפרדנו משולה, הכלבה שאיתה גדלתי, ושבערוב ימיה, כשסבלה מבעיות במפרקים, נאלצנו להרים אותה כדי שתעשה את צרכיה. כשהתאוששנו מהאבל, אמא ואני החלטנו לאמץ את הכלב או הכלבה שמחפשים משפחה הכי הרבה זמן, מפני שיש לנו יכולת וסבלנות לטפל בכלב לא קל".
הן מצאו את מבוקשן בכלבייה של "תנו לחיות לחיות" בכפר רות. "אספנו את מאמי, ששהתה שם ארבע שנים. כנראה היא עברה התעללות. בחודשים הראשונים היא פחדה להסתכל לי בעיניים. מאמי גרה אצל אמא שלי, אבל עכשיו היא אצלנו כי אמא טסה לפריז. טוב שנזכרתי", היא רצה לשולחן האוכל העגול, מתחברת ללפ־טופ ומזמינה זר פרחים לבית המלון שבו תחגוג אמה, ביום המחרת, את יום הולדתה.
הדייר הקבוע הוא בונו, מעורב קטן ושובב שהצטרף אליהם לפני שמונה חודשים. "פליאה, הכלבה הראשונה שיודה ואני אימצנו ביחד, נדרסה", היא מספרת כשענן אפור משייט בעיניה התכולות. "טסנו לחו"ל, השארנו אותה אצל אמא שלי, היא יצאה איתה לטיול ופליאה ראתה אצטרובל ורצה לכביש. גם זו הייתה פרידה קשה. כל בוקר, אחרי ספל תה, אני יורדת עם שניהם, ובלי הסלולרי, לגינת הכלבים בגן מאיר. הם זקוקים למרחב ואני יושבת על הספסל בשמש, בשקט".
בעודה מכינה לי כריך מלחם כוסמין עם אבוקדו שהיא מזמינה בחנות הירקות האורגניים, מבחינה מלכה (23) בסלולרי שרוטט על השולחן. "דובי!" הברק חוזר לפניה, "גמרת את האימון?" אחרי שהיא שולחת לו נשיקה אני מזכירה לה שאת הראיון הראשון בחייה היא העניקה למוסף "זמנים מודרניים". היא הייתה אז בת 19 וקצת, והודיעה שאין לך שום תוכניות להתחתן בגיל צעיר. "נכון", היא מודה. "גם חודש לפני שהכרתי את יהודה הכרזתי שלא אתחתן לפני גיל 30. שאלתי למה בכלל צריך להתחתן כשכל כך הרבה זוגות מתגרשים. זה לא רק סימפטום של הדור החדש. הוריי נפרדו כשהייתי בת ארבע. אבל הקלישאה נכונה. כשמכירים את האדם הנכון והמתאים הכל מרגיש טבעי".
שוֹק תרפויטי
יש להם חדר ארונות משותף ("השטח של יהודה יותר גדול משלי מפני שהוא אגרן ואילו אני בדיוק להפך, אחת לכמה חודשים עושה סדר ונפטרת ממה שאני כבר לא לובשת"), בשר לא נכנס לדירתם ("לפני שלוש שנים הפכתי לצמחונית מתוך אהבה לבעלי חיים"), היא עורכת קניות בשוק הכרמל, וכשהם לא יוצאים למסעדות הם מזמינים הביתה אוכל תאילנדי או איטלקי. "אנחנו אוהבים להימרח על הספות בסלון ולהיסחף לשיחות עומק של שעות. לא, אנחנו כמעט שלא מדליקים את הטלוויזיה. את 'בית הקלפים' ראינו יחד וכשאנחנו נכנסים לסדרה אסור לאחד מאיתנו להמשיך בצפייה לבד. זה לא חברי".
החיים שלך תותים. למה היית צריכה להיכנס להרפתקה של "דה וויס" ולחטוף אש?
"זו בדיוק הייתה השאלה שהצגתי לעצמי", היא פורצת בצחוק מתגלגל ומיד מרצינה. "שאלתי את עצמי למה להכניס רגל לזירה שאני בכלל לא מכירה. הרי אני מצטלמת ללא הפסקה, ברוך השם, ויכולה להמשיך לטוס ברחבי העולם, והכל טוב. הדבר הכמעט אחרון שעניין אותי היה הכסף. רציתי להבין מאיזה מקום אני אומרת 'כן' או 'לא'. הגעתי למסקנה שמאתגר אותי לצאת מאזור הנוחות שלי ולקפוץ למים העמוקים. הסיבה השנייה הייתה שאני מאוד אוהבת אנשים. הרגשתי שאוכל ללוות את המתמודדים במסע הזה, מהאודישן ועד לגמר, ושדרכם אוכל ללמוד הרבה על עצמי".
בצידו השני של המתרס ניצבו מה שהיא מכנה "סוגים שונים של פחדים. אני לא שחקנית, אני לא כמו יהודה, שברגע שהוא עולה לבמה נדלק בו ניצוץ ורואים שזה המקום הטבעי שלו. גם פחדתי לאבד לגמרי את הפרטיות שלי. כשאת יושבת לאנשים בבית, בסלון, את חשופה הרבה יותר מאשר בפוסטר רחוב. אלינור שחר, הסוכנת שלי, אמרה שהיא מאמינה בי. יהודה עודד אותי מאוד וטען שאני יכולה לעשות הכל. ניהלתי המון שיחות והתייעצויות, אבל היה ברור שהמילה האחרונה היא שלי, ואז חשבתי על האנשים המרתקים שמגיעים לתוכנית. כל אחד מהם בא להתמודד לא רק במוזיקה, אלא גם עם משהו בחייו, כולל ביקורת על ביצועיו, והחלטתי שבשבילי זה יהיה כמו שוֹק תרפויטי – הזדמנות להתמודד עם הפחדים שלי ולא כמנחה של איזו תוכנית נידחת, אלא בפריים־טיים, מול כל המדינה".
החוזה נחתם שבועיים לפני תחילת הצילומים. "ניסיתי להתכונן", היא משחזרת. "לא ידעתי לקרוא מהטלפרומטר, לא ידעתי להתנהל עם האוזנייה, לא ידעתי לעמוד מול קהל וגם לא ידעתי שמאחורי הקלעים של תוכנית טלוויזיה הצוות הרבה יותר לחוץ מאשר בהפקת אופנה. עברתי קורס מזורז שבו למדתי הכל תוך כדי תנועה. בפעם הראשונה שעליתי לבמה הרגשתי שאני מתה מפחד. חטפתי התקף חרדה. מה יגידו עליי, מה יקרה אם לא אהיה מספיק טובה, לא רציתי לאכזב את האנשים שבחרו בי. אמאל'ה, מה אני עושה שם?"
מה עשית?
"הלכתי לחדר, סגרתי את הדלת והסתכלתי לפחד בעיניים. אמרתי לעצמי: 'את מפחדת, זה טבעי, ועדיף שלא תתכחשי לפחדים מפני שהם יחזרו אלייך עם ריבית'. הזכרתי לעצמי שבמקום שבו יש פחד גם יש מקום לגדילה ולהתפתחות אישית. אחר כך הלכתי לחדר האודישנים, ראיתי שהמתמודדים מפוחדים אפילו יותר ממני ואמרתי לעצמי שיש בינינו מכנה משותף, אנחנו באותה הסירה. בסוף יום הצילומים הראשון, כשעליתי לבמה בפעם השנייה בחיי, כבר הייתי קצת יותר רגועה".
הביקורת לא חסה עלייך.
"אני לא קוראת ביקורות, סיפרו לי את עיקרי הדברים ואמרתי שזה בסדר, שיש לי מה ללמוד. הרי בדיוק בשביל זה נכנסתי לתוכנית. כדי להרחיב אופקים. עד היום אני מבקשת מאנשי הצוות שירשמו לי הערות כדי להשתפר. זו ביקורת בונה. לא לקחתי שיעורים בהנחיה, אין דבר כזה, אבל נפגשתי כמה פעמים עם מישהי שלימדה אותי לנשום נכון ולהוציא את הקול מהבטן, במקום מהאף. אמנם אנחנו חיים בעידן של תוצאות, אבל החיים עצמם הם תהליך שגם ממנו אפשר להפיק הנאה. כיום, כשאומרים לי 'יו, כמה השתפרת', זה משמח אותי הרבה יותר מאשר אילו כבר בתוכנית הראשונה היו אומרים לי כמה שאני טובה".
ואז התחלחלו מהמחשופים ומהמיני־מיני שלך.
"אני לא מלבישה את עצמי. יש לי סטייליסט, סיימון, שאני סומכת עליו. החצאית שנטפלו אליה הייתה גבולית, אבל בעיניי היא לא עברה את גבול הטעם הטוב. הלוואי שיכולתי לעלות לבמה כמו שאני מתלבשת ביומיום, בג'ינס, טי־שירט וסניקרס. באודישנים נעלתי סניקרס. כשעברנו לשלב הלייב עליתי על עקבים גבוהים, שאני שונאת, ובזכות האדרנלין של השידור החי אני לא מרגישה את הכאבים. דקה אחרי שהשידור נגמר אני חוזרת לטרנינג או לג'ינס ומרחמת על בחורות שחייבות לנעול עקבים לעבודה מדי יום, לכל היום. אצלי זה רק לשעה וחצי. מזל".
עבר לך בראש שאולי הביאו אותך ל"דה וויס" בתור קישוט?
"אני לא קישוט וגם לא התשובה לבר רפאלי ב'אקס פקטור'. לא מעניין אותי לערוך השוואות. יש הרבה צמדים בטלוויזיה, מיכאל אלוני קיבל אותי בזרועות פתוחות, הוא כל הזמן נותן לי טיפים כאילו שאני אחותו הקטנה, וכשאני חוזרת הביתה יהודה קורא 'דובי, איזה יפה את!'. פעם בשבועיים אני הולכת לפסיכותרפיסטית שמטפלת גם ביהודה, בנפרד. כשאני מספרת לה על דברים שעברתי ומקשיבה לקול שלי, הם מקבלים משקל אחר. זה כושר לנפש".
להתחתן בטבע
שלוש־ארבע פעמים בשבוע היא נוסעת על האופניים החשמליים שלה לאורך הים עד למכון הכושר של ליקי, בנמל. "האופניים נותנים לי תחושה של חלק מהנוף", היא מנמקת. "כשנרשמנו למרתון תל־אביב לא האמנתי שאצליח לרוץ 10 ק"מ, אבל זה היה הכי קל בעולם. רצנו בשלישייה – יהודה, אני ואמא שלי, שהייתה בטוחה שהיא תפרוש באמצע, מה שלא קרה".
אמה, מאגין (43), הייתה בת 16 כשעלתה מאוקראינה בגפה, מצאה עבודה כמלצרית במסעדה סינית שהייתה בבעלותו של מקס מלכה, ואחרי חמש שנים ביחד הם נפרדו. "ההורים שלי הם האנשים הכי לא מתאימים בעולם, אפילו לא הייתי שוקלת להכיר ביניהם", היא מגחכת. "אמא שלי הייתה בת 19 וקצת כשהיא הביאה אותי. ילדה ילדה ילדה. אני לא חושבת שהיא מתחרטת על מסלול חייה. מה רע בי?"
בין הורייך יש פער של 20 שנה. בינך לבין בעלך לעתיד מפרידות 13 שנה.
"נכון, מבחינת הגיל יהודה קרוב לאמא שלי יותר מאשר אליי, אבל מה זה מספר השנים? הוריי סומכים עליי. הם גם לא הרימו גבה כשעברנו לגור ביחד שלושה־ארבעה חודשים אחרי שהתחלנו לצאת. כבר אז ידעתי שהוא יהיה בעלי".
בגיל 36 הוא ודאי כבר בשל לילדים.
"נכון, וגם אני רוצה, אבל עוד קצת. פרה־פרה".
הגמר של "דה וויס" יתקיים ב־18 במארס (בשעה 21:00, רשת), וכחודש וחצי לאחר מכן ("התאריך עדיין סודי") היא תלבש שמלה שיעצב עבורה ויוי בלאיש ותצעד לחופה בחוות "מעיין נעורים" בנגב ("רציתי להתחתן בטבע, לא באולם סגור, ויקימו שם אוהל ענקי עם מיטות לטובת האורחים שיישארו לישון").
יש הסכם ממון?
"זה יותר מדי אישי".
אז ספרי משהו אחר שלא יודעים עלייך.
"יהודה ואני לא בתחרות, אבל כשאנחנו יוצאים לרחוב ביחד הוא מקבל תשומת לב הרבה יותר גדולה ממה שאני מעוררת. לא פלא. הוא אחלה גבר". *
