מתי התחלתם לטייל בשביל?
גיא: "אמא של אלון ואני, כל אחד בילדותו, אהב לטייל. רצינו לחזור לזה. אלון היה רק בן 5, אבל החלטנו לנסות קטע של השביל במצפה רמון ולראות איך הוא יגיב. רצינו ללמד אותו סוג של מחויבות - לקום וללכת וגם קצת ידיעה ואהבת הארץ. השביל הוא בית ספר מעולה. ביחד למדנו המון דברים"
אלון: "בהר יהב ראיתי נחש ורצינו לדעת איזה סוג הוא. כשהגענו למקום עם קליטה קראנו עליו. בהתחלה חשבנו שהוא נחש חנק, אבל גילינו שהוא ארסי, לא קטלני".
גיא: "זה יותר עורר סקרנות מאשר פחד".
מה נשאר לכם כדי לסיים?
גיא: "כמעט סיימנו את כל השביל. לפני כשנתיים, אחרי הגירושים, הייתה לנו הפסקה. בנוסף, אין לי אוטו משלי וזה קשה".
אלון: "היתה לנו סוזוקי ישנה, גרוטאה. קראנו לה "גרוטי", והצלחנו להגיע איתה לכל מיני מקומות שג'יפים לא מגיעים".
גיא: "אולי בגלל זה היא התפרקה בסוף. היום סטודנט שלי השאיל לי את הג'יפ שלו כדי לאפשר לנו להגיע למסלול. נשאר לנו יומיים של הכרבולת והאפרן, יום מנחל ימין למעלה פלמ"ח, יום מציחור לנחל ורדית ועוד יום של מזרח מכתש רימון. רצינו להשלים את הכל עד לבר מצווה של אלון בפסח, אבל לא נספיק. את הכרבולת פיזית, אני לא מאמין שאני מסוגל לעשות".
אלון: "הר הכרבולת תמיד היה אצלי במחשבות – כי זה הקטע הכי קשה של השביל. אני מאוד רוצה לכבוש אותו".
גיא: " שנינו לא ספורטיביים, אבל עד כאן זה לה מנע מאיתנו לעשות אף קטע של השביל. אם אנחנו יכולים, כל אחד יכול. רק פעם אחת נאלצנו להזעיק חילוץ. אלון יספר מהזווית שלו, היא יותר מעניינת".
אלון: "זה קרה בקטע האחרון של השביל בדרום, מהר יואש עד חוף אלמוג באילת, הליכה של 13 קילומטרים. היו הרבה עליות וירידות, מאוד טכניות בהתחלה. באמצע המסלול הייתה עלייה מאוד חדה של מעלה גשרון ולאבא היה מאוד קשה".
גיא: "בדיוק שנה קודם מישהו במשקל שלי נהרג שם מדום לב, אז הייתי מאוד בחרדה ועשינו את הקטע הזה מאוד לאט".
אלון: "בסוף, הגענו לפסגת הר צפחות, ההר הדרומי ביותר בשביל, כבר באור האחרון. הייתה רוח קרה מאוד שם. נשאר לנו עוד ירידה די תלולה של קילומטר וחצי עד לסוף המסלול, בחושך. אבא חשב שהוא רמבו ויכול לעשות את זה, אני חשבתי שלא".
גיא: "אלון היה המבוגר האחראי".
אלון: "מצאנו קליטה והתקשרנו לחילוץ. אחרי כשעה הגיעו אלינו עם פנסים ענקיים ובדרך גילו שאבא על סף התייבשות. בסוף הגענו הביתה באיזה שתיים בלילה".
גיא: "לנו זאת הייתה אחת החוויות הגדולות מהשביל, אבל לאמא של אלון זה היה טראומטי. מאז היא רגועה יותר כשיש עוד אנשים איתנו, שישמרו עלינו, כי שנינו בנשמה ילדים. היום, לא עשינו את קניון ורדית, שדי אתגרי, כי אמו של אלון לא התלהבה מהסולמות התלויים שם וגם אלון קצת חושש מזה".
מה המניע לכל זה?
גיא: "פיזית, קשה לי מאוד בשביל, אבל האהבה לטבע, לנוף ולארץ מניעים אותי. בדיוק היום דברנו בטיול שאנשים שמונעים מאהבה מספיקים יותר, כי לאהבה יש יותר כוח מאשר כל תכונה אחרת שיש לאדם".
אלון, מה אתה הכי אוהב בשביל?
אלון: "עליות מתונות בשבילי ג'יפים מעצבנים אותי. זה לא נגמר. זה משעמם ומעצבן. אני מעדיף את השבילים המאתגרים. הכי אני אוהב את הנסיעות, בעיקר שהן ארוכות. כיף לי לנסוע בכבישים ולראות את הנוף משתנה – לנסוע כמה שעות ולהגיע לעולם אחר. כשאני פוגש את אבא בשגרה, או שאני עושה שיעורי בית או במחשב. אנחנו באותו הבית, אבל לא ממש ביחד כמו בשביל".
גיא: "בשביל אני מרגיש שאלון יותר שותפי מאשר בני. החיים שלו תלויים בי ושלי תלויים בו. כשהיה קטן, הייתי מעודד אותו, "אין עוד הרבה....קדימה!" הזדקנתי ועכשיו הוא זה שמעודד אותי. לבן אדם יש הרבה נכסים. בית, מכונית, כסף, אבל הם נכסים בני חלוף. את השביל, אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו. זאת הנקודה. בימים שאחרי כל טיול אני הבן אדם הכי רגוע".
אלון: "...ואז כשהוא מתחיל לתכנן את הטיול הבא, הוא מתחיל להיות לחוץ שוב. אבל ברגע שהוא מגיע למקום שממנו מתחילים את הטיול, הוא בן אדם אחר לגמרי".
ספרו על רגע מרגש.
אלון: "הכי התרגשתי בקטע מתל ערד לערד - שם שברתי את שיא המהירות שלי בשביל – 10ק"מ ב־3 שעות. אני מאוד אוהב את העיר ערד – את רובע האמנים, לראות את הנוף ולנשום את האוויר הצח...".
גיא: "בדרך לערד, נכנסנו למערה בראש נחל צאלים. אלון נכנס עמוק ואני נשארתי קרוב לכניסה. שם עקצה אותי קרצייה. אחר כך, כל אותו החורף הייתי מושבת ממחלה לא ברורה ובסוף הגעתי לבית חולים. הרופא שאל אותי אם אני מטייל הרבה ואם נכנסתי למערה. אמרתי שכן, ואז הוא הסביר שיש לי 'קדחת Q'" .
למה אתה בוכה?
גיא: "אחרי שהרופא נתן לי את הדיאגנוזה, המחשבה הראשונה שלי הייתה, שאם אלון היה חוטף את המחלה במקומי, לא הייתי יכול לחיות עם המצפון. כמעט אמרתי תודה לרופא, כאלו מסר לי חדשות טובות.
"כשאלון היה רק בן 7, הגזמנו במרחקים – הוא היה הולך 20 ק"מ בסוף שבוע ובסוף חטף שברי הליכה, באשמתי. למזלו זה היה בקיץ ולא טיילנו באותו הקיץ. די מהר אחרי זה היינו שוב מושבתים עם המחלה שלי".
מה שונה ללכת עם ילד
גיא: "עם ילד קטן אתה הולך לאט ורואה את הדרך ברזולוציות שמטייל רגיל לא רואה ולא שם לב אליהם".
