התקשורת הציבורית שייכת לציבור. לכל הציבור. לא לברנז'ה, לא לממשלה, לא לקואליציה, לא לאופוזיציה, לא לדרג פוליטי כלשהו ולא למנכ"ל גוף שידור כלשהו. חופש הביטוי אינו קניין פרטי של העורכים והמגישים. חופש הביטוי, לפחות בתקשורת הציבורית – וכאלה הם ערוץ 1, ערוץ 2 וערוץ 10, ובקרוב גם התאגיד שאמור להחליף את רשות השידור – שייך לציבור. לכל הציבור.

סעיף 4 לחוק רשות השידור קובע: "הרשות תבטיח כי בשידורים יינתן מקום לביטוי מתאים של השקפות ודעות שונות הרווחות בציבור". סעיף 5 לחוק הרשות השנייה מחייב "מתן ביטוי מתאים להשקפות השונות הרווחות בציבור". כך גם סעיף 7(ב) לחוק השידור הציבורי (התאגיד): "התוכן שיספק תאגיד השידור ייתן ביטוי הוגן, שוויוני ומאוזן למגוון ההשקפות והדעות הרווחות בציבור בישראל".

בשנות ה־50 וה־60 השליטה בשידור הציבורי הייתה של משרד ראש הממשלה. השנים חלפו. השידור הציבורי זכה ליותר ויותר עצמאות, למרות שהאחראים עליו, ובעיקר מנכ"ל רשות השידור, מונו על ידי הממשלה. פה ושם היו עימותים, ולמרות זאת השידור הציבורי הפך עצמאי. המטוטלת עברה לצד השני. לקצה שלה. משקל הברנז'ה הלך ועלה, משקל הממונים הפוליטיים הלך וירד.

פאנל הדעות בתוכניות אקטואליה פעמים רבות סבל מהטיות מטרידות. תוכניות סאטירה מסוימות הפכו ללמניפסטים פוליטיים, כשמרחב הדעות שם נע בין מרצ לבל"ד; פוליטרוק של השמאל הקיצוני קיבל שעת שידור קבועה וטיפח את העלילה ש"ישראל היא מדינת אפרטהייד". בשנים האחרונות אמנם חל פה ושם שינוי, אבל עדיין קשה לומר שיש איזון.

במובן הזה הניסיון מוכיח שחוק לחוד ומציאות לחוד. זה לא חשוב שהחוק מחייב איזון בתחום הדעות. זה לא משנה שהממשלה ממנה את המנכ"ל. בסופו של דבר, "חוק הברזל" של התקשורת מעניק לדרג העיתונאי – עורכים, מגישים, כתבים – את השליטה המוחלטת וכמעט הבלעדית. נכון שכאשר יוני בן־מנחם מונה על ידי נתניהו למנכ"ל רשות השידור, הייתה מהומה קטנה – אבל ההשפעה האמיתית שלו ושל כמותו על התכנים שאפה לאפס.

כך שלמעשה, הצעת חוק "ברית־המועצות" לא ישנה כלום. הוא בעיקר ינציח את המצב הקיים, שלפיו פועלת רשות השידור. האם הרשות מנוהלת על ידי פוליטרוקים? הרי יש שם צוות רציני, מקצועי, נשכני, ששום פוליטרוק לא הצליח לחסום.

פרופ' אוון פיס, מגדולי המשפטנים בארה"ב, טען שהפגיעה הגדולה ביותר בחופש הביטוי מצויה דווקא בהפקרתו לכוחות השוק. לכן, טוען פיס, צריך לקחת מיקרופונים מהחבורה הקטנה ששולטת בהם כיום ולהעביר אותם לאחרים. משום שהשליטה של מעטים – בין אם בחסות "כוחות השוק" ובין אם בחסות הברנז'ה – היא ההיפוך הגמור מהרעיון הבסיסי של חופש הביטוי.

אין צורך לחשוד בראש הממשלה שהוא שואף לצדק חלוקתי בתקשורת. הוא רוצה שליטה. אבל העשורים האחרונים מוכיחים שאין צורך בפאניקה. ספק אם יצליח להעביר את החוק החדש, שמשמר את החקיקה הקיימת. אבל התוצאה ידועה מראש. חוק הברזל של הברנז'ה ייכנס לפעולה, ונתניהו יזכה לאותו שידור ציבורי הקיים עם החקיקה הקיימת.