על השטיח הכחול שבמרכז הכיתה, קרוב ללוח, ישבו בדממה 15 ילדים כבני שבע והביטו בעיניים מעריצות במורה ישי שהחזיק בידיו גיטרה. ישי החל לנגן, והילדים הצטרפו אליו בשיר "רונה" של סמיר שוקרי ("מתי, מתי כבר שמונה"). כעבור רגע הם כבר זימזמו איתו את “כמה שרציתי כלב” של אריק איינשטיין. מתבונן מהצד יכול היה לחשוב בקלות שמדובר בשיעור מוזיקה שגרתי בבית ספר בפתח־תקווה, אבל השיעור המיוחד הזה התקיים דווקא בלב שכונת הארלם בניו־יורק.
חמשת המורים הזוכים בתחרות "המורה של המדינה", שצפו בשיעור במסגרת ההשתלמות החינוכית שאליה נשלחו בעקבות הזכייה בתואר, היו נפעמים. הילדים שעל השטיח, תלמידי כיתה ב', שרו בעברית קולחת וקשה היה להאמין שעד לפני שנתיים רובם המכריע לא ידע מילה בעברית, ספק אם ידעו בכלל ששפה כזו קיימת.
היו שם תלמידים יהודים ונוצרים, לבנים ושחורים, כאלה שהגיעו מהשכונה הסמוכה או שבאו מרחוק. המשותף לכולם הוא שהוריהם בחרו לשלוח אותם לבית ספר ציבורי דו־לשוני מרשת "היברו פאבליק" שתלמידיו לומדים שפה שנייה עברית.
"הביקור בבית הספר הזה השאיר בי חותם עמוק", אומרת טל כהן, מורה להיסטוריה ומחנכת כיתה ו' בבית הספר "שלנו" בתל־מונד. "היה מרגש מאוד לשמוע עברית ולראות אותה כתובה על הלוח בבית ספר אמריקאי, שחלק גדול מתלמידיו לא יהודים ואין להם שום זיקה לישראל. זה בית ספר שיש בו אוכלוסייה מכל הסוגים, כולל תלמידים ממשפחות עם קשיים כלכליים ותלמידים עם צרכים מיוחדים, והשילוב שלהם נעשה בצורה כל כך יפה, ששמה דגש על ערכים אוניברסליים של הומניות ורב־תרבותיות לפני ידע וציונים".
צוות בית הספר פרס בפני המורים את המשנה החינוכית שלו, ובין השאר הסביר שבית הספר שם דגש על החיבור לשפה העברית ולישראל לא מההיבט הדתי (האסור בבתי ספר ציבוריים בארה”ב) אלא מההיבט התרבותי, ושבסופו של דבר מדובר בבית ספר איכותי ששמו הולך לפניו, מה שגורם להורים רבים לשלוח את ילדיהם לשם גם אם אין להם שום קשר לשפה העברית.
לא עבר זמן רב והשיחה נדדה בטבעיות אל ההבדלים בין מערכת החינוך בישראל ובארה"ב. מספר התלמידים הקטן בכיתה (עד 25), ריבוי אנשי הצוות (שניים בשגרה ושלושה בשיעורי עברית), ואפילו השקט המופתי — כל אלה זכו לקריאות התפעלות וגם לצביטות קלות של קנאה מצד המורים הישראלים. גאווה ישראלית קלה נרשמה רק כשהתגלה שלבית הספר בהארלם — כמו לרוב בתי הספר בניו־יורק, ובניגוד מוחלט לבתי הספר בישראל — אין חצר.
אלאדין בברודוויי
המורים הזוכים בתחרות הגיעו מישראל להשתלמות בת חמישה ימים שהעניקה להם במתנה תלמ"א (תוכנית לאומית למצוינות באנגלית) הממומנת על ידי קרן משפחת שטיינהרדט בישראל וקרן שוסטרמן. הם סיירו בבתי ספר מסוגים שונים — פרטי, ציבורי, יהודי ולא־יהודי — ובכל מקום התקבלו בכבוד רב.
המורים נפגשו עם מחנכים מקומיים וזכו לשמוע מהם איך זה להיות מורה באמריקה. מהר מאוד הם מצאו שפה משותפת, שכן אחרי הכל האתגרים החינוכיים מאוד דומים. גם המורים האמריקאים מתמודדים עם שילוב תלמידים עם לקויות למידה, וגם הישראלים מתלבטים איך לאפשר לתלמידים תנאים מקסימליים ללמידה.
בבית הספר היהודי הפרטי "השל" במנהטן לומדים כאלף תלמידים מגיל שלוש ועד כיתה י"ב. העושר (שכר הלימוד עומד על כ־40 אלף דולר בשנה) מורגש פה בכל פינה: בחדרי האמנות המצוידים, בכיתות המרווחות והמאובזרות ואפילו בחדרי הצוות הנוחים. באופן טבעי, הדיון בין המורים גולש לכסף ולאפשרויות שהוא קונה, לסדרי העדיפויות ואפילו להכשרה שהמורים מקבלים. כולם מסכימים שהבסיס מתחיל במורה מחויב ומסור שמאמין במה שהוא עושה ושסומכים עליו, ושיש הרבה דברים שמורה יכול לעשות גם בכיתה של 40 ילדים שאין בה מחשב לכל ילד.
"המורים שראינו משקיעים בגיוון באמצעי הוראה ובמערכי שיעור, וזה משהו שאנחנו יכולים לעשות גם אצלנו", אומרת שני מיכל־אורן, מחנכת לגיל הרך בבית ספר "מורשת נריה" בגבעת־שמואל. "זה בכלל לא תלוי בכסף או בגודל הכיתות, אלא רק ברצון ובמחויבות של המורים. גם בבתי הספר הציבוריים שבהם ביקרנו בהארלם ובברונקס, שאין להם משאבים גדולים כמו לבית הספר הפרטי, ראינו שעושים דברים מדהימים".
"אותי ריגש לראות שאף שמדובר בבית ספר יהודי, מלמדים פה את הילדים על יהדות לא כדי שיהיו דתיים אלא כדי שיוכלו לבחור את דרכם בחיים מתוך מודעות לאפשרויות הקיימות ויגבשו לעצמם את הזהות היהודית", אומרת אינה גולדמן, מחנכת כיתת מחוננים ומורה למתמטיקה בבית הספר היסודי "אופירה נבון" בכפר־סבא. "גם אני לוקחת איתי את האמונה שגם אם אין לנו בית ספר פרטי והתקציבים שלנו מוגבלים, אפשר ליישם בישראל הכל והשמיים הם הגבול. אנחנו יכולים להחליט איזה מורים אנחנו רוצים להיות".
מלבד הסיורים בבתי הספר זכו המורים במסגרת נסיעת הפרס גם לצפות בהצגה "אלאדין" בברודוויי, לסייר באו"ם ולהיפגש עם השגריר דני דנון, לבקר בקונסוליה הישראלית ובסוכנות היהודית — וגם מקומו של השופינג לא נפקד כמובן. עבור חלק מהמורים הייתה זו נסיעה ראשונה לאמריקה, או לחו"ל בכלל, וההתרגשות הייתה רבה.
"התרגשתי מאוד לבקר באו”ם, שאותו ראיתי עד היום רק בטלוויזיה, ומכך שהשגריר פינה מזמנו כדי לפגוש אותנו", אומרת בדרה עבד אל־קאדר, מורה למתמטיקה ומחנכת בבית הספר היסודי בטייבה. "הרגשנו שמכבדים אותנו ושבאמת ההישג שלנו בכך שזכינו בתחרות הוא משמעותי".
"הרשימה אותי מאוד ההשקעה בחיזוק הזהות היהודית בקהילות בניו־יורק, אם זה דרך הסוכנות היהודית או דרך ה־JCC (מרכז הקהילה היהודי)", אומר יגאל דדיה, מורה להיסטוריה ומחנך בבית ספר אורט בחולון. "בכל המקומות שבהם ביקרנו ראיתי מורים שמאמינים מאוד בתלמידים שלהם, והתרשמתי שזה עמוד השדרה של המוסד החינוכי. אני מקווה שאוכל להביא את התפיסה הזאת גם לבית הספר שלי בארץ".
"אני התרשמתי מאיך שהמורים מגיעים מוכנים לשיעורים ורואים שהם אוהבים את העבודה שלהם", מצטרפת בדרה. "זה מאוד מורגש. קבלת השונה והאחר שם היא לא סתם סיסמה, אלא דרך חיים שהיא מחויבת המציאות במקום שבו יש אוכלוסייה מגוונת כל כך כמו ניו־יורק".
הפכנו לחברים לחיים
אחד משיאי הסיור הלימודי היה השתלמות מעשית שעברו המורים במשרדי Relay, מרכז להשתלמות מורים עתיר זכויות בניו־יורק. המדריכה נעמה ציידה את המורים בכלים מעשיים שיוכלו ליישם כשישובו לישראל, הציעה פתרונות יצירתיים לבעיות שעלו וסיפרה איך נראית הכשרת המורים באמריקה.
"ההשתלמות הזו הייתה מועילה מאוד", אומרת שני־מיכל אורן. "היא נתנה לי כלים מעשיים יומיומיים שיאפשרו לעשות שינוי בבית הספר. הנה, עוד לפני שחזרתי המנהלת שלי כבר ביקשה שאעשה מצגת למורים אצלנו בבית הספר ואעביר להם את מה שלמדתי".
"גם עבורי ההשתלמות המעשית הייתה מועילה מאוד", מוסיפה טל כהן. "מצד אחד זה נתן לי חיזוק על דברים שאני עושה ממילא בכיתה ושמחתי לראות שאני עושה אותם נכון, ומצד שני זה האיר לי דברים שאני לא עושה או יכולה לעשות אחרת, ואני מתכוונת ליישם את זה בכיתה שלי".
הסיור הלימודי הוליד גם שיתופי פעולה. כך, למשל, יגאל דדיה יצר קשר עם מורה מכיתה ח' בבית הספר "השל" והזמין את כיתתו לבקר בבית הספר שלו ולפגוש את תלמידיו במסגרת הטיול שהם עורכים לישראל. בדרה עבד אל־קאדר וטל כהן סיכמו ביניהן שכל אחת תבוא לבקר בבית ספרה של האחרת, על מנת שהתלמידים הערבים יזכו לשיעור עברית ממורה שעברית היא שפת האם שלה, ואילו התלמידים היהודים יזכו לשיעור ערבית ממורה שערבית היא שפת אמה. "מהשיחות בינינו קיבלנו אחד מהשני רעיונות לדברים שאנחנו יכולים לעשות בבית הספר שלנו", מסבירה בדרה.
אחרי כמעט שבוע ביחד המורים הפכו לחברים טובים. "חברים לחיים", מדגישה אינה גולדמן. "הרגשתי גאווה להיות חלק מהקבוצה הנבחרת הזו. אני בטוחה שהמסע הזה ילווה אותי כל החיים ואני מקווה שנשמור בינינו על קשר".
אלון פוטרמן, מנכ"ל תלמ"א והאיש שניצח ביד רמה על הסיור הלימודי ועשה הכל כדי שהמורים ירגישו בבית, בטוח שכך יהיה. "האפשרות לקחת מורים מצטיינים מבתי ספר מגוונים בישראל, המגיעים ממגזרים שונים וממקומות שונים בארץ, ולהביא אותם להשתלמות משותפת שבה הם פוגשים מורים שמהווים השראה לתלמידים שלהם, היא זכות גדולה.
"שמחתי מאוד לשמוע את המורים, גם אחרי שביקרו בבתי ספר פרטיים ועשירים, אומרים שחינוך טוב הוא לא עניין של כסף, ושהיצירתיות ודרכי ההוראה הם משהו שאפשר ללמוד וליישם גם אצלנו. החשיפה למערכת חינוך אחרת, לדרכי הוראה חדשות ולמורים שונים מרחיבה אופקים ונותנת רעיונות — וזו הייתה הכוונה שלנו. אני שמח שהמורים מצאו את הסיור משמעותי עבורם".
"אין השקעה טובה יותר ונכונה יותר מההשקעה במורים", הוסיפה טובה דורפמן, מנכ"לית קרן שטיינהרדט. "אנחנו שמחים להשתתף במיזם שמאפשר חוויות מקצועיות עשירות למורים, ואין ספק שהמורים של המדינה קיבלו במסע הזה כלים רבים שיתרמו להוראה בכיתות האם שלהם".
