שני 24 באפריל 2017
ידיעות אחרונות
ג'נט וינטרסון
7 לילות • 13.03.2017
השטן ואני
ג'נט וינטרסון אומצה על ידי זוג נוצרי אדוק וגדלה בצילה של אמא מתעללת. כשגילתה שהיא לסבית נאלצה למצוא לה בית אחר. שנים אחרי שהפכה לסופרת מצליחה היא חוזרת לגיהינום של ילדותה, בספר שמנסה לענות על מה ששאלה אותה אמה, רגע לפני שטרקה מאחוריה את הדלת: למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?
איה אליה

ג'נט וינטרסון הייתה בת 26 כשהתפרסם ספרה הראשון, 'תפוזים הם לא הפרי היחיד', רומן שנכתב בהשראת חייה: נערה שאומצה בילדותה על ידי זוג נוצרי אדוק וגדלה תחת משטר מחמיר של אמא נוקשה. היא אמורה להתבגר ולהפוך למיסיונרית, אבל משהו משתבש בדרך - הנערה מתאהבת בשכנתה לספסל הכנסייה. הבית מתפרק. הנערה נוסעת לאוקספורד, רוכשת לעצמה השכלה; האישה שגידלה אותה מקימה תחנת רדיו ממנה היא משדרת לכופרים את הבשורה.

 

הילדות בצל הכנסייה הפנטקוסטלית, האמא המתעללת, היחסים הלסביים - 'תפוזים' הפך לרב־מכר, עובד לסדרת טלוויזיה מוחמאת, זיכה את וינטרסון במעמד ובפרסים וגם, אחרי שנים של נתק, במעטפה שהגיעה מהבית. בכתב ידה המסולסל תבעה אמה המאמצת שתתקשר. בשעה שצוינה במכתב התייצבו שתי הנשים לבית וינטרסון בתא הטלפון הציבורי הסמוך כל אחת למקום מגוריה.

 

השיחה הבין־עירונית מלונדון לאקרינגטון התנהלה בטונים צורמים. "זו הפעם הראשונה שנאלצתי להזמין ספר בשם בדוי", הטיחה האישה מצידו השני של הקו בסופרת הצעירה, המבטיחה, שביקשה לדבר על ספרות, על כתיבה נשית שמחברת בין ניסיון אישי לעלילה בדיונית. "היא אמרה לי שההצלחה שלי היא מהשטן", מספרת וינטרסון, היום כבר בת 57, סופרת שבעת פרסים, שפירסמה שורה ארוכה של ספרים והפכה לדמות מרכזית בשיח הציבורי על מגדר, זכויות נשים ולהט"בים. "זו הייתה השיחה האחרונה שלי ושל אמי המאמצת. שלוש שנים אחר כך היא מתה".

 

אני מניחה שהחדשות על מותה הציפו יותר מרגש אחד.

 

"זה היה מבלבל. לא בדיוק ידעתי איך להרגיש כלפי אישה שלא ענתה על אף קטגוריה. היא לא הייתה באמת אמא, או אמא שלי. לא היינו חלק מהחיים זו של זו יותר מ־13 שנה, כך שהיומיום שלי נותר ללא פגע. אבל היה גם צער. בעיקר חרטה על זה שלא הייתה עוד שיחה. הייתי אז עסוקה בלבנות חיים וקריירה, צעירה מכדי לנסות ולהושיט יד. אם היא הייתה מאריכה ימים, הייתי אולי מצליחה להתפייס איתה, כמו שעשיתי עם אבא שלי".

 

אהבת אותה?

 

"אני חושבת שניסיתי. חלק כל כך גדול מההורות שלה הוקדש להאשמות כלפיי - היא האשימה אותי בכל מה שמעוות, הסבירה לי שאני עונש שרקח עבורה השטן - אז אני מניחה שהרגשתי שזה חסר סיכוי".

 

זה הצליח לה? הרגשת אשמה?

 

"לא. יש לי מבנה נפשי של שורדת. תמיד ידעתי שאני מאומצת - היא אהבה להזכיר לי שאני לא שלה - והזרות הזו שמרה עליי. זה איפשר מרחק של הגנה. אמנם לא הרגשתי בבית, אבל גם לא הרגשתי שייכת להם. לא משנה כמה היא כעסה עליי, אף פעם לא הרגשתי אשמה. לא ביחס אליה לפחות. הייתה אשמה ביחס לאם הראשונה, זו שילדה אותי ושוויתרה עליי. הרי אמא שלך אמורה לאהוב אותך, לרצות להיות איתך תמיד. קשה מאוד להבין אמא שלא. גם כשמתבגרים נשארת העצבות".

 

 

את 'תפוזים הם לא הפרי היחיד' היא מכנה "גרסת הכיסוי שלי". "כתבתי סיפור שיכולתי לחיות איתו. הסיפור האחר היה כאוב מדי", כותבת וינטרסון בתחילת הממואר שלה, 'למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?' שיצא לאחרונה בתרגום לעברית (הוצאת חרגול ומודן). שלושה עשורים ויותר עברו בין שני הספרים, אלא שהפעם וינטרסון חוזרת אל הילדות בלי הגנות ובלי כיסויים. המכות שספגה באופן יומיומי ("מהר מאוד למדתי לא לבכות אף פעם"), העלבונות ("השלמתי עם תווית הילדה הרעה. כל זהות שהיא עדיפה על חוסר זהות"), אווירת האימה ("היא בלשה אחריי לגלות סימנים של דיבוק") - וינטרסון פורטת לפרטים, בכנות ובישירות ולא בלי הומור, את מערכת היחסים האלימה בינה ובין גברת וינטרסון, אמה המאמצת, כפי שהיא מכנה אותה בספר.

 

"היא הייתה אישה מאוד מרוחקת. כולם כינו אותה גברת וינטרסון, אפילו החברים שלה. היא לא יכלה לסבול אי־סדר וחוסר משמעת. בכל בוקר היינו קוראים בקול רם ובעמידה את התנ"ך. אסור היה להשתמש בכלי רכב. אני הייתי צועדת לבית הספר שנמצא במרחק קילומטר וחצי, ובסוף יום הלימודים עושה את הדרך חזרה. ואז עוד סיבוב של קריאה בתנ"ך, ויציאה שוב, הפעם לטיול של שלושה קילומטרים לכל כיוון, עד הכנסייה. לכנסייה הלכנו שש פעמים בשבוע. כל סקרנות שלא הייתה מכוונת לכתבי הקודש גררה סנקציות. אחד העונשים שהיה חביב עליה במיוחד היה לנעול אותי בחוץ על מפתן הדלת למשך כל הלילה. קיץ או חורף".

 

ומה עם אלוהים? כעסת עליו?

 

"לא. את הכנסייה אהבתי. אהבתי את הטיולים עם הקהילה ולשיר את המזמורים וגם את אלוהים. הייתה כל כך הרבה בדידות בילדות שלי, הייתי בטוחה שהוריי לא אוהבים אותי, והנחת היסוד הנוצרית הבטיחה לי שלפחות אלוהים אוהב אותי. הייתה בזה נחמה. אני יודעת שהרבה אנשים שגדלו בבתים דתיים מפנים לזה עורף, אבל ברוב המקרים זה הופך אותם לקשים וכועסים. אני לא אישה כועסת, ואני לא יכולה להתנכר למשהו שהיה חלק כל כך יסודי בחיי. כל כך הרבה נזק והרג נעשו בשם האל שזה מעורר בחילה, אבל איפשהו, בשורש של זה, יש כנות. הספר היחיד שיכולתי לקרוא בגלוי כילדה היה התנ"ך, ולא סתם הוא רב־המכר הכי גדול של כל הזמנים. זה ספר מלא באמת".

 

האיסור על קריאת ספרים לא הצליח לבלום את תאוות הקריאה של וינטרסון הצעירה. "הספרים גברו עליי, ואמי גברה על הספרים", היא כותבת בפרק השני, בו היא מתארת איך עברה באופן שיטתי ויסודי על כל מדף הספרות האנגלית, מאל"ף ועד ת"ו, של הספרייה העירונית. איך יצאה לעבוד בימי חמישי ושישי אחרי הלימודים, כדי שתוכל לרכוש ספרוני כיס שהוברחו אל הבית, שם מצאו את מבטחם בספרייה שהצפינה בין המזרן למסגרת המיטה.

 

מכל הספרים שאספת, באופן אירוני דווקא 'נשים אוהבות' של ד"ה לורנס הוא זה שהכשיל אותך, כשגברת וינטרסון ראתה אותו מציץ מתחת למזרן.

 

"אמא שלי כינתה את לורנס עובד שטן. היא השליכה את הספרים אחד־אחד מבעד לחלון, תוך שאני נאבקת בה, קופצת על המזרן, מנסה לחטוף את הספרים ולהציל אותם. זה לא עזר במיוחד. אחרי שכל הספרים נערמו בחצר האחורית, היא לקחה את תנור הנפט מחדר האמבטיה והבעירה את הספרייה הקטנה והיקרה שלי. זה היה מחזה מדהים. עמדתי והתבוננתי באש וכל מה שעבר לי בראש היה 'כמה אור וכמה חום'. זה היה מדהים כי זה בדיוק מה שהספרים היו בשבילי - מקור של אור ושל חום.

 

"זה היה רגע שבו הבנתי שני דברים ששינו את חיי: מה שנמצא בתוכי הוא הקניין האמיתי שלי. הספרייה הסודית שלי הפכה אמנם לאפר, אבל הספרים כבר היו צרובים בתוכי. הדבר הנוסף שהבנתי הוא שאני יכולה לכתוב ספרים משלי".

 

והיה עוד גילוי. פרק אחרי שריפת הספרים, וינטרסון מתארת את הנשיקה הראשונה: "בכנסייה שמענו על אהבה כל יום, ויום אחד, אחרי התפילה, נערה מבוגרת ממני נישקה אותי. זה היה בשבילי רגע ראשון של גילוי ותשוקה". כמה עמודים הלאה, הגילוי מתגלגל לאימה: "במשך הלילה נכנסנו לאותה מיטה. נרדמנו. אמי נכנסה עם פנס... אלומת אור שנמתחה על המיטה הצרה ובקעה מהחלון כמו איתות. זה באמת היה איתות. זה היה האיתות של סוף העולם".

 

מאיפה היה לך האומץ?

 

"אהבה גורמת לך להרגיש חופשייה, ואני לא הייתי מוכנה להסתיר את האהבה שלי. גברת ו' אמנם איימה עליי שאגיע לגיהינום, אבל אני ארזתי את הדברים שלי ועזבתי. לא היה לי מושג מה אעשה, פשוט הלכתי".

 

רגע לפני שסגרה אחריה את הדלת, לתמיד, מצידו האחר של פרוזדור הכניסה, שאלה גברת וינטרסון את ג'נט שאלה שתהפוך, כמה עשורים מאוחר יותר, לכותרת ספרה: "למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?"

 

את עדיין כועסת עליה?

 

"הרבה אנשים יחשבו שזה מוזר, אבל אני מודה לה על רוב הדברים. המתנות שהיא נתנה לי מורכבות, אבל הן לא פחות ממתנות. הילדות שלי גרמה לי לפתח דמיון עשיר והכריחה אותי לבטוח בעצמי. אני אישה בת מזל. יש לי בתים וכסף, חברים ואישה, אבל אני יודעת שגם אם מחר כל זה ייעלם, אני לא אשבר. זה דבר עצום לדעת על עצמך".

 

ובכל זאת, הרבה אחרי שהפכה לאישה עצמאית, לסופרת מצליחה, לפני כמה שנים עברה וינטרסון משבר נפשי עמוק בעקבות פרידה מהבמאית דברה וורנר, אחרי שש שנות זוגיות. את השנתיים הקשות היא מתארת בספר. "אלו היו שנים איומות וחשוכות בהן כל מה שכל חיי ניסיתי להתנער ממנו ולהשאיר מאחור תפס אותי ולא הרפה".

 

בספר את מכנה את התקופה הזו "הטירוף שלי".

 

"אנחנו חיים בתרבות שנוהגת בשיגעון בחוסר נימוס. אנחנו מרחיקים את המשוגעים משדה הראייה שלנו. אם מישהו מרגיש קצת לא בסדר, מיד יהיה רופא שירשום לו כדורים. אבל לפעמים מה שנדרש הוא לא להרגיש טוב יותר, לפעמים מה שנדרש הוא להרגיש רע יותר, לקחת את הזמן, להיות שם, בתהום. אני הייתי מוכרחה לעבור דרך ההתמוטטות הזו, להיחבט בתחתית ומשם לטפס".

 

כשאת אומרת תהום את מתכוונת ליום שבו נכנסת למוסך, סגרת את הדלתות והפעלת את מנוע הרכב.

 

"יש מקרים שבהם התאבדות מתקבלת על הדעת, לפחות על הדעת שלי. אני אדם שאוהב את החיים, אבל אני לא מאמינה בחיים בכל מחיר. לגרור את עצמך בעולם בקושי, בלי שמחה ובלי חיוניות - אלו חיים חסרי טעם. אבל החתול שלי לא הסכים. הוא התיישב על הפנים שלי ושרט אותי עד שהחלטתי שאני חוזרת. כשחזרתי הבנתי שאני צריכה לבחור מחדש בחיים. האופן שבו אנחנו חווים אהבה כילדים מתקבע. הוא הופך לדפוס. אני לא ידעתי לתת ולקבל אהבה עד שהכאב אילץ אותי להמציא אהבה. גם כלפי עצמי".

 

 

שנה אחרי, בגיל 50, החליטה לראשונה בחייה לחפש את אמה הביולוגית, האבודה. שלושת הפרקים האחרונים של הספר מוקדשים לבירוקרטיה, המתח וההתרה - כשסוף־סוף וינטרסון מקבלת שם, כתובת ומספר טלפון של מי שמסרה אותה בגיל שישה שבועות. "להיות מאומצת זה כמו לקרוא ספר שמישהו תלש ממנו את הדפים הראשונים. יש היעדר, חוסר פשר. כמי שמספרת סיפורים, הייתי מוכרחה לגלות את הסיפור האמיתי. ובהתחשב באמהות שגברת וינטרסון המציאה בשבילי - רעות, שיכורות, מסוממות ומתות - זה היה מאוד משמעותי למצוא את אן. אישה די נורמטיבית שהחיים פשוט קרו לה, שנכנסה להיריון כשהיא בעצמה הייתה ילדה".

 

אתן דומות?

 

"גם בה יש אופטימיות חסרת פשר. וחיצונית אנחנו די דומות - גם היא קטנה ומוצקה. אני זוכרת שחשבתי לעצמי איזו חוויה משונה זו משפחה, כשאתה מתבונן באנשים סביבך ומזהה את עצמך פיזית. זה היה חדש ועוצמתי בשבילי. אבל ידעתי גם שלא נפגשנו במשך 50 שנה, ואין קשתות בענן או 'הן חיו באושר ועושר'. אי־ אפשר להיות אחרי 50 שנה האמא והבת שלא הייתן מעולם".

 

אתן בקשר היום?

 

"אני כותבת לה פעמיים בשנה, בחג המולד וביום ההולדת שלה, והיא אף פעם לא עונה. אני לא מאשימה אותה. אני חושבת שאם לא הייתי סופרת מפורסמת אלא השכנה ממול, זה היה לה קל יותר. אבל גם ביום ההולדת שלי היא לא שולחת לי ברכה, וזה די מעצבן. סליחה, את הרי יודעת מתי התאריך! מוזר, לא?"

 

זה אולי הדבר הכי פחות מוזר שאמרת עד עכשיו. וילדים משלך? שקלת באיזשהו שלב להפוך לאמא בעצמך?

 

"אף פעם. היה את השיקול הפרקטי, רציתי להיות מושקעת בכתיבה ולא חשבתי שאוכל לעשות את שני הדברים באותו הזמן. אבל זו בעיקר העובדה שרוב חיי הייתי משוכנעת שחיי משפחה הם דבר נורא, ובטח לא בשבילי. לא חשבתי לנסות. רק כשאחת החברות הקרובות שלי הפכה לאם, ואני הפכתי לסנדקית, הבנתי שאני די טובה עם ילדים. אני בת מזל שיכולתי להשאיל ילדים של אחרים".

 

לפני שנה וחצי התחתנה וינטרסון עם בת זוגה, הפסיכואנליטיקאית והפעילה הפמיניסטית סוזי אורבך. "סוזי יהודייה. היא באה ממשפחה עצומה. כולם מדברים באותו הזמן, צועקים, מתווכחים על פוליטיקה, ותמיד אוכלים. הייתה חתונה ענקית, עם רבי אישה, חופה ושבע ברכות. אפילו שברנו כוסות. סוזי הייתה על עקבים אבל השאלתי לה את הנעליים שלי".

 

את החיים המשותפים מחלקות בנות הזוג בין בית בכפר ובין לונדון, שם גם מנהלת וינטרסון מעדנייה אורגנית. "אשתי חושבת שהכפר הוא בשביל גלויות ותמונות נוף. היא טוענת שיהודים מוכרחים להיות בקרבת תחבורה ציבורית ובתי קפה. שהם לא גננים. אבל היא בשלנית מעולה, אז אני מגדלת את הירקות והיא מבשלת אותם".

 

לפני שנתיים עוררת מהומה כשפירסמת בחשבון הטוויטר שלך מדריך מצולם שבו את מסבירה איך לצוד, לפשוט את עורו, ולבשל ארנב שהזדמן לערוגת הפטרוזיליה הביתית.

 

"אוי, זה היה שיגעון גמור. כולנו אוכלים בשר, ופתאום כשאת הורגת בעצמך את החי בגינתך הפרטית - את נהיית מפלצת! קראו לי קצבית, אמרו שלא יקראו יותר את הספרים שלי. אני דווקא חשבתי שהתמונות די מהממות. הרגתי את הארנב, פשטתי לו את העור, ביתרתי אותו, בישלתי ואכלתי בעצמי - יש משהו יותר מלא הגינות וכבוד מזה?

 

"אני לא הכותבת הסגפנית. אני אוהבת להיות בחוץ, ללכלך את הידיים. אני מתעניינת מאוד באדמה, חוטבת עצים, אני אוהבת לגדל את המזון שלי. כתיבה היא עיסוק שמהותו יחסים; יש לך יחסים עם השפה, יחסים עם הקורא, עם רעיונות. היחסים עם היצורים סביבי, עם הפירות שאני אוכלת, עם האדמה שאני חיה עליה ועם האנשים שאני פוגשת - זה הכל חלק מאותו רצף. כתיבה וגינון הם מלאכות מאוד דומות. בשני המקרים נדרשים סבלנות וזמן".

 

גם כקוראת שיתפת פעולה עם הספרים. "ספרים הצילו אותי", את כותבת. "ברגעים הרופפים ביותר שלי טיפסתי על ספר".

 

"ספרים תמיד הציעו אלטרנטיבה אמיתית. זה לא דונלד טראמפ, זה לא ספין - ספרים הם אלטרנטיבה במובן של בדיון. וככל שהמצב מחמיר, שהמציאות הופכת אפלה יותר, שאתה מאבד אמון - הספרים הופכים יותר חשובים. הם מאפשרים לך להפליג עם הדמיון - המקום היחיד שבו אי־אפשר להציב שומרים במדים, להתקין מצלמות אבטחה או לזהם בפסולת בלתי מתכלה". •

 


פרסום ראשון: 13.03.17 , 22:31