חמישי 20 ביולי 2017
ידיעות אחרונות
יגאל סרנה
המוסף לשבת • 16.03.2017
כי הישרדות לא תספיק
יגאל סרנה

"על קיר חדרי תלוי חיטוב עץ יפני,/ מסכה של דמון מרושע, מצופה לכה של זהב/ בחמלה אני מביט/ אל עורקי המצח התפוחים,/ רמז,/ מה מייגע הוא, להיות רשע"

("מסכת הרשעות", ברטולד ברכט, תרגום: מרדכי אבי־שאול)

לפעמים מוצא אדם עצמו עם חבר שמנסה לפרש לו את מה שהוא רואה: המציאות. כי כולנו מבולבלים מאוד עכשיו, כמעט אובדי עצות. כי העולם משתנה ב־2017 במהירות עצומה ומול עינינו, כפי שיקרה לפעמים בעת מהפכות, ואנו בעיצומן של מהפכות חברתיות וטכנולוגיות. לפעמים נדמה כאילו הלכת לישון במקום מוכר, וקמת, והנה אפילו הנוף שונה. עצים נכרתו, ציפורים נעלמו, צל אבד, ריח הירק שונה, וגם במדרכה ניכרים סדקים. אישה עומדת ומקללת את העוברים ושבים. באוויר עומד אבק, או שהשמיים כחולים מהרגיל והלילה מלא ריחות זרים.

אני קורא עכשיו את "תחנה אחת־עשרה" של אמילי סנט ג'ון מנדל. היא סופרת קנדית, והספר עטור הפרסים מתאר עולם שרוב אנשיו מתו מהתפשטות מהירה כבזק של נגיף שפעת גיאורגיה קטלני. בעולם הזה נודדת לה להקה של שחקנים עם עגלות שמציגים בכל מקום יישוב קטן של שורדים. סיסמתם, הלקוחה מ"מסע בין כוכבים", היא "כי הישרדות לא תספיק". כי הנפש, גם של השורד בזוועה, זקוקה למנת יופי של שייקספיר או בטהובן.

ספרים כאלה נוטים לשנות את מבטנו על העולם בזמן הקריאה. כמו בחלום. אתה קם, ודבר מה ממנו דבק בך, ואתה רואה אחרת דברים. או כמו לפעמים ביציאה מסרט, כשאתה עדיין עונד את גוף הגיבור גם כשדלת האולם עוברת דרך ביתן פחי האשפה. עד שזה נמוג. כך, נדמה, אנו יוצאים עתה מסרט ישראל הדמוקרטית אל יהודה האחרת, או מעולם אובמה אל סרט טראמפ.

השבוע ישבתי בבית ידיד עם מי שהייתה כתבת הבית הלבן משך שנים, אמריקאית מנוסה מאוד שחשה עתה נכלמת, נבוכה ותוהה מה היא רואה. היא דיברה על ימי בוש וצ'ייני שהבינו יחד איך מנגנוני הכוח של אמריקה פועלים, ופעלו לטוב וגם מאוד לרע, ועברה לדבר על ימי קלינטון שהיטיב לפעול אבל הותש בפרשת מוניקה, והגיעה לימי אובמה, שהיה דמות מרשימה ומלאת השראה, אבל לטענתה, לא הבין, כמעט כזר, את המנגנון הנסתר של הפעלת ממשל ולכן מיעט לפעול על פי תוכניותיו בימי כהונתו.

אבל דבר כזה כמו טראמפ, אמרה הכתבת, טרם היה לנו בארצות־הברית. נוכח האימפוטנציה שמגלה הממשל החדש מראשיתו, היא תוהה שמא אין להם מושג ירוק מה עושים, כי אין להם מינויים, ואין להם רשימה, ואין להם אנשים למשרות הכי בכירות שמחכות בכל חלקי הממשל, והם נראים לגמרי מבולבלים במסדרונות הכוח, או שבכוונה ומזימה הם מחבלים כך במנגנון הממשל, כי הם אנטי־ממשל ואנטי־שליטה מרכזית ורגולציה. הכתבת דיברה על טראמפ כעל נשיא בעל מבנה אישיות נרקיסיסטי, שטוב מאוד בהסתה ובהפצת שנאה. פעם ראשונה בחיי ראיתי אמריקאים מנוסים כה מבוישים. זה הזכיר לי ישראלים מנוסים נכלמים ונדהמים מול בנט, רגב, חזן ושקד. הנוף משתנה. יש שיראו בזה אוטופיה, ויש כמוני: דיסטופיה.

 

מגפה רגשית

יום אחרי הפגישה עם כתבת הבית הלבן הנדהמת פגשתי ישראלי צעיר עם פירוש משלו. יובל רומיק הוא מטפל אלטרנטיבי ומומחה בווילהלם רייך הנשכח, תלמידו של פרויד שהוצא מהמחנה. רומיק מדבר איתי על ישראל 2017 כמדינה שנדבקה ב"מגפה רגשית" מאז צוק איתן, כמו שהספר "תחנה אחת־עשרה" מתאר יבשת אחרי מגיפת שפעת רצחנית. רומיק מדבר על גלי שנאה. הוא מתרגם חומרים מווילהלם רייך וממשיכי דרכו הרלוונטיים לימינו.

 "מגפה רגשית" היא מושג מרתק שמתאר מצב רגשי של חמת זעם איומה שכשהיא מופיעה בהמון – לדוגמה, באספסוף על סף ביצוע לינץ' – היא מידבקת. זו התנהגות הרסנית שמתחילה באדם אחד שמניע את השאר. הנגוע פוגע על מנת להשמיד או מדכא את האנשים או את הדברים שמעוררים אצלו תחושות בלתי נסבלות. רגשות אלה כוללים כמיהה בלתי מסופקת ותשוקות שהופכות בתורן לרגשות חרדה ותסכול שלא ניתן לעמוד בהם, ולבסוף לכעס רצחני המופנה למי שעורר אותם.

הכפייה להכחיד, המשמשת כהגנה רגשית עבור אדם כזה, היא מהות המגפה הרגשית. בעיני יובל רומיק, ימי צוק איתן הם נקודת המפנה כאן. זמן גלי השנאה ששטפו את הארץ ונשארו. על פי ד"ר אלסוורת' בייקר, ממשיכו של רייך בתחום פסיכולוגיית ההמונים, שרומיק מצטט, "אחוז גבוה יותר של משטרים דיקטטוריים, מלוכניים ותיאוקרטיות פעלו באופן הקשור בדרך זו או אחרת למגפה הרגשית מאשר רפובליקות ודמוקרטיות, בהן חלוקה של עוצמה פוליטית, איזון בין רשויות והפרדת הדת מהמדינה הורידו את מינון הכוח הפוליטי המרוכז אצל אדם או אצל קבוצה קטנה".

הוא מדבר איתי על פוליטיקאים מסיתים. אלה יכולים להיות רוסים ופלסטינים, ישראלים ואמריקאים. הוא מדבר על מבני האישיות הסוציו־פוליטיים שנעים מהפאשיסט עם הגזע היחיד שלו דרך ימני ריאקציונר שמרן דרך השמאלני הליברלי, הליברלי־מודרני, הסוציאליסטי ועד הקומוניסט. ליבו נמצא אי שם במרכז הרציונלי, שלפי תיאוריה זו נבדל מהשמאל הליברלי שמחשבתו מכאניסטית. את המציאות האמריקאית והבחירה במועמד מעורער נפשית כטראמפ תולה רומיק בשקיעת אמריקה כתוצאה מתנועת מטוטלת חזקה שאובמה היה שיאה השמאלי והוא שהמיט עליה את טראמפ המופרע.

בארץ ובצוק איתן, בעיניו של רומיק, הצל הוא מפיץ יעיל של "המגפה הרגשית" שדוחף ימינה לקצה גם פוליטיקאים שהיו מתונים יותר. באותה מלחמה, רשלנית על פי מבקר המדינה, נמשך השטיח הערכי מתחת לרגלי החברה הישראלית. מאותה נקודה התפשטה המגפה הרגשית כווקטור חי בחברה הישראלית המדממת והביאה אלימות פנימית ומהומות. דווקא דמות שוליים כמעט מבדחת כמו הצל גררה סקטור רחב מן הימין אל גלי השנאה, כי על פי תיאוריה זו, הצל הוא בעל מבנה נפשי של מפיץ שנאה, מין רס"ר בצבא מטעם עצמו. אנשים כאלה צומחים בלב הביורוקרטיה של ארגוני כוח מצמיתים כמו ענף משמעת בצבא, ביטוח לאומי, מינהלת ההגירה.

"הטרגדיה של המין האנושי", אומר רומיק, "היא שכאשר אנשים מסוג זה נפגשים, הם פועלים יחד ביעילות. כמו דאעש. כל חייהם הם רוצים רק לחוקק חוקים שמקשים על אחרים, ומטריף אותם שיהיה אדם אחד בעולם שאינו חי לפיהם".

רומיק אינו מבדיל בין ארגונים רצחניים מהשמאל הישן ומהימין. לדבריו, הקומוניסטים של סטאלין ודאעש של עכשיו "צריכים להירגע, אולי לשתות תה".

 

נ.ב.

שבוע סוער עבר על כוחותיי. מבטיח שלא אכתוב על זה ספר.

 

sarnaigal@gmail.com

 


פרסום ראשון: 16.03.17 , 17:55