שבת 25 במרץ 2017
ידיעות אחרונות
וייס מוקפת מבקרים. מימינה: אייל נחמה וגל ביבר. משמאלה: אליחי כהן )עם הגיטרה(, זיו נחמה וקובי קוסאשווילי. "יש מאות טלפונים וחייבים לעשות סינון"
חדשות • 16.03.2017
"סבתא רבקה, הפכת לסלב"
לרבקה וייס כבר יש עם מי לחלוק את אהבתה הגדולה: לדבר. מאז הידיעה שפורסמה השבוע ב"ידיעות אחרונות" על הקשישה הערירית בת ה־93 שתשמח למבקרים, קשה לעצור את זרם הנוקשים על דלתה. זה משמח אותה מאוד, אבל מבחינתה "כל הטררם הזה" חשוב בעיקר כדי לשפר את מצבם של האזרחים הוותיקים. "ראית מה קורה בבתי האבות? בושה! הקילוגרמים הלכו ממני מרוב דאגה. אני מוכנה לעשות הכל בשביל הקשישים שבנו את המדינה"
סמדר שיר | צילום: דנה קופל

לסבתא רבקה אין ילדים, אבל נכדים יש לה בשפע. "כווווולם נכדים שלי", היא קוראת בגאווה ומצביעה על הקיר העמוס בצילומים – מקרובי משפחתה שנספו בשואה ועד לחיילים במדים שערכו שיפוץ בדירתה. בגיל 93 ("אל תאחלי לי עד 120") היא צלולה ושמחה ("הרופא אמר שאסור לי להתעצבן ואסור לי לבכות, אז אני שומעת בקולו"), אבל רגעי הבדידות מפחידים אותה.

 

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

מבקרים אצל סבתא רבקה

 

"אין לי רגליים, אני לא יכולה ללכת, אין לי עיניים, אני לא יכולה לקרוא, אין לי אוזניים, אני בקושי שומעת, אין לי גב, הוא כואב נורא, אבל אני בריאה!" היא מכריזה מכורסת הסלון שממנה מתנהלים חייה. "את יודעת למה אני בריאה? בגלל שיש לי גנים טובים. גנים חזקים. גנים ששרדו את אושוויץ!"

 

הידיעה ב"ידיעות אחרונות". "אם לא תהיה פה מהפכה, כל קשיש בן 50 צריך ללכת לישון. גם אני"

 

צחוקה המתגלגל מרעיד את שמיכת הפיקה הוורודה המונחת על ברכיה. "כולם רוצים לדעת איך זה שבגילי עוד לא איבדתי את השכל", היא אומרת, "ואת יודעת מה התשובה? זה בגלל שאני מדברת. כל הזמן אני מדברת. בבוקר אני יושבת במטבח ומדברת עם רסנה, המטפלת שלי. לפני חמש שנים היא באה אליי מהודו והיא כבר מדברת עברית. גם לימדתי אותה לבשל אוכל הונגרי. חומוס לא טעים לי. גם לא טחינה. אפילו לא זיתים. רק גולש עם פפריקה ופשטידות עם כל מיני תבלינים. סליחה, מה שאלת?"

 

מה סוד הצלילות שלך?

"הדיבורים. אחרי ארוחת הצהריים המטפלת מעבירה אותי לכאן, לסלון, ואני ממשיכה לדבר. אם באים אורחים אני מאושרת, יש לי עם מי לדבר. וכשאני לבד, אני מדברת עם עצמי וככה אני לא מרגישה כל כך בודדה. רק כשאני בשקט, שותקת לגמרי, אני מאבדת את חוט המחשבה".

בשכונת רמת אליהו בראשון־לציון אין מי שלא מכיר את רבקה וייס. רבים זוכרים לה חסד נעורים מפעילותה ההתנדבותית בויצו. "17 שנה הייתי סגן יושבת ראש ויצו ברמת אליהו וגם התנדבתי במתנ"ס", היא מתגאה.

"הייתי בוועדת קשישים ובוועדת נוער וסטודנטים. יש הרבה מה לעשות במדינה".

 

מאז שרגליה בגדו בה וריתקו אותה לדירתה הקטנה, היא החליטה לעשות הכל כדי לא להשכיח את עצמה מהסביבה. וכך קרה שהשבוע כבר מכירים את רבקה וייס בכל הארץ: "בידיעות אחרונות" פורסמה ידיעה עליה, שבה צולמה עם ח"כ מרב מיכאלי שהגיעה לבקרה. מאז הפרסום גבר זרם המבקרים הפוקד את ביתה של הקשישה הערירית, שהחל בפוסט בפייסבוק ובדברים שכתבה עליה זהבה הבר במקומון העירוני. עד כדי כך שאילנה בודינצקה, האפוטרופוסית שמונתה לה מטעם המדינה, כבר מוטרדת.

 

"מאז שבעלי דובל'ה נפטר אני לבד. היינו מאושרים מאוד. הוא עבד בתור טרקטוריסט והכסף שהביא הספיק בשבילי. לא חלמתי להיות מיליונרית כמו הטרמופל'ה הזה, הנשיא של ארה"ב. במקום לעבוד התנדבתי"
"מאז שבעלי דובל'ה נפטר אני לבד. היינו מאושרים מאוד. הוא עבד בתור טרקטוריסט והכסף שהביא הספיק בשבילי. לא חלמתי להיות מיליונרית כמו הטרמופל'ה הזה, הנשיא של ארה"ב. במקום לעבוד התנדבתי"

 

"זה מדאיג אותי ואפילו מפחיד אותי", היא אומרת. "ההתעניינות הציבורית גרמה לכך שדלת הדירה תמיד פתוחה. רבקה היא אישה חמה ומקסימה, ולכל אחד היא נותנת חיבוק ונשיקה, אבל כבר אין לה שליטה על מי שבא. זה עלול להיות מסוכן מפני שלא תמיד היא מזהה את פני הבאים ולא תמיד מחברת בין הפנים לשמות. הצעתי לה לכתוב במחברת מי בא ולא להזמין יותר משני מבקרים ביום".

 

מה שבן–גוריון עשה

"סבתא רבקה, הפכת לסלב", קוראת הצעירה שנכנסת לדירה. זו גל ביבר (26) סטודנטית לתואר שני בייעוץ ארגוני במכללה למנהל בראשון־לציון, שהכירה את וייס במסגרת פרויקט מלגות במכללה. "שלחו אותי לרבקה ומאז אני באה אליה פעם בשבוע. היא אינטליגנטית, מצחיקה ותמיד יש על מה לדבר איתה. גם את אחותי ואמא שלי הבאתי אליה. כולם מתאהבים בה". עכשיו היא רוכנת מעל וייס, נותנת ומקבלת נשיקה ושואלת אותה, "ראית שכתבו עלייך ב'ידיעות אחרונות'?"

"ראיתי, ראיתי", וייס מנידה בראשה, "אבל מה ייצא מכל הטררם? מה תעשה הגברת מיכאלי? זו השאלה!"

 

מי שאחראי לשידוך בין וייס למיכאלי הוא זיו נחמה (40), פעיל חברתי בראשון־לציון. לצד עבודתו בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין הוא מגויס למענה וסיפר בפוסט על "ניצולת שואה ערירית וצלולה שרוצה שיארחו לה לחברה".

"רבקה אמרה לי שהחלום שלה הוא לפגוש את מרב מיכאלי או את יאיר לפיד כדי לתאר להם את מצבם של הקשישים", מספר נחמה, "אז כתבתי לשניהם בפייסבוק. לפיד לא ענה לי. מרב קראה את הבקשה, צילצלה אליי, נכנסה למכונית שלה ובאה לכאן".

"חייבים לעשות משהו למען קשישי המדינה!" וייס צועקת מפני ששמיעתה כבדה. "ראית מה קורה שמה בבתי האבות? בושה! אגרופים, מכות, מה זה? אין כבוד לבני אדם? מאז ששמעתי על זה נהייתי חולה. מישהי שבאה אתמול אמרה שהשמלה רחבה עליי בגלל שאיבדתי במשקל. ואני לא עושה שום דיאטה, הקילוגרמים הלכו ממני מרוב דאגה".

 

אז מה אמרת לח"כ מיכאלי?

"שאני מוכנה לעשות הכל בשביל לעזור לקשישים שבנו את המדינה. אני חיה בישראל כבר 71 שנה. גם לי היו סבתא וסבא. וגם את תהיי סבתא".

 

אני כבר סבתא.

"מצוין. אז את רוצה שמישהו יכניס אותך לבית אבות של בום־בום־בום על הפרצוף? אני חולה מזה, ממש חולה. ביקשתי ממרב שתביא את הנושא לכנסת הישראלית. אם בוז'י הוא אדם ציוני, כמו שהוא אומר, אז הוא צריך לעשות מהפכה. את יודעת מה יקרה אם לא תהיה מהפכה? כל קשיש בן 50 צריך ללכת לישון. גם אני".

 

בגיל 50?

"טוב, לא. בגיל 70. אם קשיש בן 70 יודע שאף אחד לא יטפל בו, אז בשביל מה להישאר בחיים, אה? בשביל מה?"

רבקה וייס, בתם של פלורה ומירקו גולדשטיין, נולדה ב־11.11.1924 בעיירה בצ'קה פלנקה הסמוכה לעיר הגדולה נובי סאד. "היום זה סרביה, אבל אז זה היה ביוגוסלביה", היא מספרת. "בבית קראו לי לילי, בגלל שלאחי קראו וילי. היינו וילי ולילי. אוי, כמה שאני מתגעגעת לוילי שלי. כולנו האמנו באלוהים עד שהיטלר בא וכל המשפחה שלי הלכה. מאז אני לא מאמינה באלוהים, רק בגורל. גם אני יכולתי לגמור באושוויץ. הגורל סידר שאני לא אגמור. הגורל גם סידר שמנגלה, שפתח את הגופות של כל כך הרבה נשים בשביל לעשות בהן ניסויים, לא נגע בי, אפילו לא באצבע הקטנה".

 

היא זוכרת את עצמה בת 20, תוססת ויפה. "גמרתי ללמוד מקצוע, קוסמטיקאית, וההורים שלי חלמו שאלמד בפריז, אבל להיטלר היו תוכניות אחרות. כשהתחילה המלחמה ידענו שזה לא טוב, אבל לא ידענו עד כמה רע זה יכול להיות. בבניין ממול גרה שכנה טובה, לא יהודייה, שהייתה חברה שלי. יום אחד העברתי לה, דרך החלונות שהיו בחדרי המדרגות, שלושה דברים שרציתי לשמור: אלבום עם מאה תמונות של המשפחה שלי, ספסל עץ שאבא בנה ומכונת תפירה של אמא, 'זינגר'. אמרתי לה, 'תשמרי. אם נחזור הביתה, תיתני לי בחזרה".

 

המלחמה שלה פרצה ב־24 באפריל 1944. "ישבתי בבית עם אמא ואחי. אבא כבר לא היה בבית. שנה לפני זה לקחו אותו לעבודות פרך ומאז לא ראינו אותו. פתאום שמענו קולות חזקים מהרחוב. 'לא לצאת, לא לפתוח רדיו, לחכות'. בבוקר דפקו בדלת ונכנס ז'אנדרמה הונגרי. ככה היו הגרמנים. את העבודה המלוכלכת הם העבירו להונגרים".

 

רבקה מפשילה את השרוול הימני של חולצתה. "המספר שקיבלתי באושוויץ הוא שמונים אלף שמונה מאות ושמונה. 80808. זה אומר ש־80 אלף יהודים באו לפניי וקיבלו מספר. אספו את כל הצעירים ושלחו אותנו להביא מטאטאים. כשחזרתי עם המטאטא ראיתי שכל האמהות והחולים עומדים בצד אחד. רצתי לאמא, נישקתי אותה ושאלתי איפה וילי. היא אמרה, 'אני לא יודעת, לקחו אותו, תעמדי לידי'. חמש דקות אחרי זה לקחו גם אותה. היא הספיקה לתת לי עוד נשיקה". "ואז", פניה מתעוות בכאב, "בא מנגלה ועשה סלקציה. הוא שלח אותי לבית חרושת 'אוניון סימנץ', שבו ייצרו רימוני יד. התפקיד שלי היה לשבת עם דף ועיפרון ולכתוב '80 רימונים טובים, 60 פגומים'. תודה לאל שזו הייתה העבודה שלי".

 

לאחר המלחמה היא חזרה לביתה, קיבלה מהשכנה את אלבום התמונות, ספסל העץ ומכונת התפירה ועלתה לארץ. "בהתחלה הייתי בקיבוץ מנרה ועבדתי בתור תופרת, אבל סבלתי. לא ידעו לבשל אוכל הונגרי. בסופו של דבר הגעתי לראשון־לציון, שם הכרתי את דובל'ה וייס, בעלי. הונגרי, בטח שהונגרי, אבל הוא לא סבל בשואה בגלל שהוא ברח משם לכאן. התחתנו ברחובות, ברבנות. בקושי מצאנו עשרה בחורים למניין".

 

הייתם מאושרים?

"מאווווד", היא קורנת, "אני אהבתי אותו והוא אהב אותי. קנינו את הדירה הזאת. דובל'ה עבד בתור טרקטוריסט. אני לא עבדתי בגלל שאף פעם לא היו לי עיניים גדולות. הכסף שהוא הביא הביתה היה מספיק בשבילי. לא חלמתי להיות מיליונרית כמו הטרמופל'ה הזה, הנשיא של ארצות־הברית. במקום לעבוד התנדבתי בויצו. תכתבי שזה חשוב להתנדב. החיים היו טובים, אבל לא יכולתי להיות בהיריון. אצלי לא מצאו כלום ובעלי לא רצה לעשות בדיקות. אולי זה בגלל אושוויץ. כשהגעתי לשם נתנו לי כדורים ובמשך שנה לא קיבלתי מחזור".

לפני עשר שנים נפטר בעלה. "הוא עזב אותי. קיבל סרטן בריאות ובראש ומאז אני לבד. מזל שיש טלוויזיה. משלוש בצהריים אני רואה רק תוכניות פוליטיקה, אני לא מתעניינת בשטויות".

 

ומה דעתך על ראש הממשלה?

"אני אגיד לך משהו", היא נאנחת. "אני לא יודעת מה הוא עשה בכל השנים שהוא ראש הממשלה. אני יודעת מה עשה בן־גוריון. גם בגין עשה הרבה למדינה. ושורל'ה, מה אפשר להגיד עליה? גם אני לבשתי את המכנסיים בבית, זה בסדר שהאישה לובשת, אבל הייתי רק אשת טרקטוריסט, לא אשתו של ראש הממשלה".

 

תבואו גם מחר?

השיחה שלנו נקטעת שוב ושוב. רוזלין מולכו נפרדת ממנה בנשיקה. היא התוודעה לוייס באמצעות עמותת "עמך" לפני 20 שנה, כשפרשה מעבודתה כמורה, ומאז מגיעה אליה מדי יום שלישי. "אני דור שני. אבא שלי, חיים סגל, הוא מ'רשימת שינדלר'. רבקה אישה מעניינת. אנחנו יושבות ומשוחחות כמו חברות". דקה אחרי שהיא יוצאת, הדלת נפתחת ונכנס קובי קוסאשווילי (25) מאשדוד, בעל תחנת לוטו בבת־ים שקרא לפני כחודשיים את הפוסט של נחמה ומאז הוא מגיע לכאן כמעט מדי יום.

 "אני חייב לבוא", הוא אומר. "סבא שלי, בן 83, הוא סיעודי ויש לו מטפל, אבל גם יש לו אותנו. אבא שלי בודק שהמטפל שומר עליו טוב־טוב. לסבתא רבקה אין אבא או נכד או שישמור עליה". קוסאשווילי הוא זה שמקבל את הפניות מאנשים שמבקשים לבקרה (טלפון: 052-8193352), "יש מאות טלפונים ואני חייב לעשות סינון".

והנה, הדלת שוב נפתחת. "חג פורים, חג פורים, חג גדול ליהודים", שר הגיטריסט. שמו אליחי כהן, הוא שחקן בהצגות ילדים, וזיו נחמה (שהגיע עם בנו אייל) הזמין אותו לשמח קשישה. כהן מנגן, נחמה מניח כובע ליצן על ראשה של וייס ואייל מגיש לה משלוח מנות. "שמחה וצהלה!" היא מוחאת כפיים. "תבואו גם מחר?"

 

איזו מוזיקה את אוהבת?

"מוזיקה?" היא מהרהרת. "אריק לביא נפטר, יוסי בנאי נפטר, אריק אינשטיין נפטר, רק יהורם גאון נשאר. והלוואי שיישאר איתי תמיד".

 

מה החלום שלך?

"אני לא חולמת להתחתן ואני לא רוצה אוכל יותר טוב ממה שמכינה לי המטפלת, אבל לפני שאני מתה אני רוצה לראות את קשישי ישראל צוחקים. אם זה יקרה, אני אהיה הבחורה הכי מאושרת בעולם". ¿

 

smadarshirs@gmail.com

 


פרסום ראשון: 16.03.17 , 17:55