yed300250
הכי מטוקבקות
    נחום ברנע
    המוסף לשבת • 16.03.2017
    עולם ללא נהגים
    נחום ברנע

    לפני חודשים אחדים ביקרתי עם עמיתים מ"ידיעות אחרונות" במטה של חברת מובילאיי בירושלים. כמו רבים אחרים, גם לי ניתנה ההזדמנות לשבת ליד ההגה כאשר המכונית האוטונומית של החברה יצאה לנסיעה בכביש 443. נרשם קצת פחד, בעיקר בצמתים, כאשר המכונית פנתה והשתלבה בתנועה. מעבר לזה, הפרידה מהגז ומהברקס הייתה קשה. כמו ישראלים רבים, אני מעדיף לנהוג, לא להיות מונהג. קודם תנו לי אוטונומיה; אחר כך נדבר על אוטונומיה למכונית.

    אבל פרופ' אמנון שעשוע, יו"ר מובילאיי, וזיו אבירם, המנכ"ל, עשו עלינו רושם אדיר. שני אנשים רציניים, מנומקים, כריזמטיים, שהכסף וההצלחה לא סיחררו את ראשיהם. שעשוע, 57, מתעקש להמשיך ללמד מדעי המחשב באוניברסיטה העברית. הוא לא אוליגרך: הוא מורה. אל יקל הדבר בעיניכם.

    והעיקר, ההצלחה שלהם לא באה מסודות המודיעין של צה"ל, לא מהמלחמות, לא מזיכיונות מהמדינה, לא ממחצבי ים המלח ולא מאוצרות הים התיכון. כולה באה מהראש.

     יותר מ־15 מיליארד דולר תשלם אינטל תמורת הבעלות על מובילאיי. חשבונות הבנק של אבירם ושעשוע יזוכו ביותר ממיליארד דולר כל אחד. המדינה תזכה כנראה בסכום דומה, בתקבולי מס. ראש הממשלה ושר האוצר פיזרו מיד הבטחות פופוליסטיות להורדת מסים, עניין מוזר למדי במדינה שמודיעה השכם והערב על קיצוץ אכזרי בשירותים החברתיים. ישראל היא מדינה עשירה. יש לה תעשיית היי־טק גדולה; יש לה גז. למרות זאת ממשיכה הממשלה שלה לפשוט יד כאחרון הקבצנים. אפילו צה"ל העשיר מקבץ בעולם היהודי נדבות: הוא לא יכול לדאוג לרווחת החיילים בעצמו.

     

     

    חתני השמחה

    ספק אם המיליארדים ישנו את חייהם של אבירם ושעשוע. קודם כל, בזכות מובילאיי הם הפכו למולטי־מיליונרים לפני שנים; שנית, הם ימשיכו לנהל את החברה, שתגדל ותסתעף. המונח "אקזיט" קצת מטעה: בעסקה הזאת מדובר בכניסה, לא ביציאה. תחת כנפי אינטל יוקם בהר חוצבים בירושלים קמפוס בן 50 אלף מ"ר. במקום 600 עובדים יועסקו בחברה 4,000. מובילאיי תהיה המרכז הגדול בעולם לרכב אוטונומי.

    כל אחד מעובדי החברה זכה ליהנות כספית מפירות המכירה – הוותיקים יותר, החדשים פחות. השמחה הייתה גדולה. אבירם ושעשוע, חתני השמחה, צהלו פחות מאחרים. הם ידעו שהחלום שלהם כבר איננו רק שלהם.

    שעשוע ואבירם הם חולמים מאוחרים. בשנות ה־40 שלהם, גיל מבוגר לסטארט־אפ, הם הקימו את מובילאיי. הבעיה שאיתגרה אותם הייתה תאונות הדרכים. מיליון וחצי נפש נהרגים כל שנה בעולם בכבישים; 50 מיליון נפצעים. ממדי הקטל השנתי משתווים למה שהעולם הורג ב־15 שנים של מלחמות. "אנחנו מתייחסים לזה כאל גזירת גורל", אומר אבירם בהרצאות שלו. "זה בלתי נסבל".

    מערכת ההתראה שפיתחה מובילאיי מותקנת היום ב־16 מיליון מכוניות בכל מדינות העולם הראשון. היא מורידה בשיעור של עד 45 אחוז את הסיכוי לתאונה ובשיעור של 90 אחוז את יבוא החלפים. כששמעתי את הנתונים האלה מפי אבירם, הלכתי אל הסוכן שממנו רכשתי את מכוניתי. למה לא הצעת להתקין מערכת כזאת אצלי, שאלתי. הוא הצביע על המוסך שלו. "וממה תתפרנס מחלקת הפחחות שלי?" שאל. אתה צוחק, אמרתי. הוא לא צחק. יבוא חלקי חילוף הוא מקור ענק לרווח; גם פחחות. בישראל לא מספרים המוכרים לקונה על המערכת, למרות, ואולי בגלל, שהיא מותקנת בחינם.

     

    הזמן הוא כסף

    תעשיית הרכב העולמית מצטיינת בעיקר בשמרנות. היא משתנה רק כאשר היא חשה באיום קיומי. האיום הגיע מחברות ההיי־טק הגדולות. בואו נכניס את החוכמה לרכב, אמרה גוגל. נפתח מכונית אוטונומית. אפל ואובר הלכו בעקבותיה. לא הגלגלים משכו את לב חברות ההיי־טק, אלא הזמן: 400 מיליארד שעות מושקעות בעולם כל שנה בנהיגה. את הזמן הזה הן יכולות להפוך לכסף. כמו סיסמת הפרסומת הישנה של חברת פלאפון, הן יהפכו שעה אבודה לשעת עבודה – עבודה לנהג שיתפנה, ורווח להן.

    החזון שמובילאיי שותפה לו, מרחיק לכת. הוא מדבר על עולם שאין בו מכוניות פרטיות ואין בו נהגים. זה יקרה תוך שנות דור, וקודם כל בעולם הראשון. "הנכדים שלי", אמר אבירם, "לא יאמינו שאנשים נהגו פעם".

    זה יתחיל במרכזי הערים. המכונית האוטונומית תביא את הנוסעים אל תחנת הרכבת או האוטובוס ותדאג שמכונית אוטונומית אחרת תמתין להם ליד תחנת היציאה ותוביל אותם ליעד. אנשים לא ירכשו מכוניות: הם ירכשו שירות. לא יהיה אכפת להם מה צבע הרכב ומי היצרן, כמו שלא אכפת להם היום מי המפעיל של הרשת הסלולרית שלהם. הבעיה תהיה לשנע יחד, על אותם כבישים, אוטובוסים עם נהג בן אנוש ומכוניות ללא נהג. בהנחה שזה יצליח, הרגולטורים יקבלו ביטחון ויאפשרו להרחיב את אזורי השירות.

    בשלב הבא ייכנסו המכוניות האוטונומיות לכבישים הבין־עירוניים. המפה של Waze, שבעזרתה אנחנו נוהגים היום, מבוססת על דיוק של מטרים. זה לא די טוב למכונית אוטונומית שחייבת לשמור על הנתיב שלה בדיוק של סנטימטרים, אחרת תסטה מהמסלול. הפתרון יבוא מהמשתמשים – הנתיב הממוצע הוא שביל הזהב. ככל שמספר המשתתפים יהיה גדול יותר, הנסיעה תהיה מדויקת יותר, בטוחה יותר. אין מכונית אוטונומית בוטיק.

    בשלב האחרון לא יהיה צורך יותר בנהיגה עצמית. חולי ההגה ייסעו למדינות העולם השלישי כדי להתנסות בנהיגה. נהיגה תהיה ספורט אתגרי, מוקד תיירות. "זה יהיה כמו לנסוע לסקי", אומר אבירם בהרצאות שלו.

    "הגורם האנושי", הוא אומר, "אחראי ל־93 אחוז מהתאונות. צריך להוציא אותנו מהלופ".

    הוא מאמין שהשינוי ביחס לרכב ישנה בסופו של דבר את הרגלי העבודה, הפנאי והמגורים. יהיו אוכלוסיות שיעזבו את מרכזי הערים ואוכלוסיות שיעברו אליהם. גם צורת המכוניות תשתנה. הן ייבנו מחומרים קלים יותר וייראו אחרת. "אנחנו עומדים", הוא אומר, "בפני המהפכה הגדולה ביותר בתחום הרכב במאה השנים האחרונות".

    לא בטוח. הלחץ שהפעילו חברות ההיי־טק על חברות הרכב פחת בחודשים האחרונים. גוגל מסרה את פיתוח הרכב האוטונומי שלה לחברה בת והורידה ציפיות. גם אפל התחילה לסגת. מצד שני, נפתחה תחרות בין יצרניות הרכב. טסלה, חברת הרכב החדשנית של אילון מאסק, דוחפת את התעשייה קדימה. BMW הודיעה שתתחיל להציע שירות אוטונומי ב־2021, ועכשיו נכנסת לסיפור המכונה האדירה של אינטל.

    רובוטים יודעים להסתדר עם רובוטים. הבעיה שלהם היא להסתדר עם בני אדם. האתגר שניצב לפתחה של מובילאיי הוא לצייד את המכוניות האוטונומיות בתוכנה שתאפשר להן לחלוק את הכביש עם נהגים בשר ודם, בבטיחות מלאה. המחשב יצטרך לסגל את עצמו לכמות אדירה של תגובות אנושיות שונות. במובילאיי עובדים על זה בעזרת סימולטור, שחוקר את ההתנהגות האנושית לפרטי־פרטיה. בחברה מאמינים שהפתרון בדרך.

    האתגרים לא פשוטים. ההצלחה לא ודאית. כדי לממש את ההרפתקה הזאת נזקקה מובילאיי למכונה האדירה של אינטל. כדי להמשיך ולשרוד בעולם ההיי־טק נזקקה אינטל לתחום חדש, חלוצי. כך נולדות עסקאות בעולם הזה.

    300־200 מטרים ממטה מובילאיי מתחילה ירושלים החרדית. המאה ה־18 ניצבת מול המאה ה־22, ולא משפילה את עיניה. השכנות הזאת מוזרה לא פחות ממכונית נטולת נהג. האם מותר למכונית ללא נהג, ללא נוסעים, לנסוע בשבת? שאלה הלכתית מעניינת.

     

    העיקר לסגור דיל

    מחנה הפליטים ג'לזון משיק להתנחלות בית אל. המחנה ממוקם בצד המערבי של כביש רמאללה־שכם, ההתנחלות בצד המזרחי. חומת בטון גבוהה נבנתה לאורך הכביש כדי למנוע מנערי ג'לזון לזרוק אבנים על בתי ההתנחלות. על הדרך היא גם מונעת מנערי בית אל לראות את עליבותם של בתי ג'לזון.

    בג'לזון מתגוררים בני הדור הרביעי והחמישי לפליטי 1948, ובני הדור השלישי והרביעי לפליטי 1967, תושבי הכפרים באזור לטרון שעל אדמתם הוקם פארק קנדה. ג'ייסון גרינבלט, השליח המיוחד של הנשיא טראמפ למזרח התיכון, טרח ונסע השבוע לג'לזון. אחר כך צייץ: "פגשתי מנהיגים צעירים במחנה הפליטים ג'לזון כדי להבין את התנסותם היומיומית". הוא צירף תמונה – הוא יושב בכיתת בית ספר, בראש שולחן. תשע בנות יושבות מימינו ומשמאלו.

     

     

    שולט בכיפה: גרינבלט בראש מכוסה בארה"ב | צילומים: אי־פי־אי ומהלינקדלין
    שולט בכיפה: גרינבלט בראש מכוסה בארה"ב | צילומים: אי־פי־אי ומהלינקדלין

     

    גרינבלט הוא אחד משלושת חובשי הכיפות בסביבתו הקרובה של הנשיא טראמפ (השניים האחרים הם חתנו של טראמפ, ג'ארד קושנר, ודיוויד פרידמן, השגריר המיועד לישראל). פרידמן וקושנר תרמו בעבר כסף לאגודת הידידים של הישיבה בבית אל. בהשתדלותם, גם קרן התרומות של טראמפ נתנה משהו. ואז טראמפ נבחר, וחייהם השתנו. גרינבלט, בביקורו הראשון כשליח הנשיא, בחר לבקר בג'לזון, ולא קפץ באותה הזדמנות להתנחלות מעבר לכביש. זה מלמד משהו.

    הוא נפגש גם עם סטודנטים בבית־לחם, "לשמוע את דעותיהם על השלום", ועם חבורה קטנה של יזמי היי־טק פלסטינים. ברמאללה הוא נפגש עם אבו־מאזן. "היו לנו חילופי דברים חיוביים, מקיפים", צייץ. בישראל נפגש עם נתניהו ("חיובי ויעיל") ועם ריבלין ("נהדר"). הישראלים רשמו לפניהם את העובדה שיעל למפרט, שהייתה ראש האגף המזרח־תיכוני בבית הלבן בתקופת אובמה, מלווה את גרינבלט בכל פגישותיו. למפרט היא דיפלומטית מקצועית. אף על פי כן, גם זה אומר משהו.

    גרינבלט, 50, עורך דין במקצועו, בוגר עסקיו של טראמפ, ניסח את ההודעה של הבית הלבן במהלך ביקורו של נתניהו בוושינגטון. בהודעה נקראה ישראל לרסן את מדיניות ההתנחלות שלה, עמדה שסתרה ברוחה את ההצהרות של טראמפ בבחירות. מדוע הכנסת את הפסקה הזאת, שאל אותו ידיד. האם נתניהו רמז לכם שהוא זקוק לה כדי לבלום את הלחצים מימין?

    גרינבלט הגיב בתמיהה. "בכלל לא חשבנו על זה", אמר. "הכנסתי את הפסקה כי חשבתי שזה מה שנכון".

    מה שנכון הוא שהחלום של נפתלי בנט וחבריו על ממשל שייתן רוח גבית להתנחלות, בכל מקום, בכל זמן ובכל היקף, נגוז. אנשי טראמפ מהלכים על חבל דק בין סעודיה לישראל. אובמה תיעב את המשטר הסעודי, תיעב את המעורבות העקיפה שלו בטרור, תיעב את השחיתות, תיעב את הפרת זכויות האדם. טראמפ קורץ לסעודים, אם לא מסיבות אסטרטגיות, רק כדי להוכיח שהוא נוהג ההפך מאובמה. הסעודים ממוקדים באיראן, אבל זקוקים למשהו בנושא הפלסטיני.

    גרינבלט בא לחפש דיל. לא חשוב מה הדיל, העיקר שייסגר מהר, ושנתניהו ואבו־מאזן יודו לטראמפ, דונלד בעל הנס. זה יכול להיות הסכמה ישראלית ליציאה של כוחות צה"ל ולבנייה מבוקרת בהתנחלויות, ובתמורה הסכמה של אבו־מאזן לשוב לשולחן הדיונים ולהיאבק בהסתה. גם פחות מזה יספיק. בינתיים הגיע נתניהו להבנה עם אנשי טראמפ: הם יקראו מפעם לפעם לריסון הבנייה, והוא יעשה כמיטב יכולתו. אין כאן מחלוקת אמיתית – רק משחק. צייץ לי ואצייץ לך.

    בדרכו לישראל נחת מטוסו של גרינבלט נחיתה לא מתוכננת בפרנקפורט. הוא מיהר לצייץ: "זה הזמן לתפילת שחרית. מתפלל לשלום". לציוץ צירף תמונה של טלית ותפילין.

    אבל כאשר דרך על אדמת ארץ הקודש, ראשו היה חשוף. הכיפה השחורה הוסרה. אולי גם זה אומר משהו.

     

     

    שולט בכיפה: גרינבלט בראש בראש חשוף, השבוע ברמאללה | צילומים: אי־פי־אי ומהלינקדלין
    שולט בכיפה: גרינבלט בראש בראש חשוף, השבוע ברמאללה | צילומים: אי־פי־אי ומהלינקדלין
     

     

    חג הקורבן

    יגאל סרנה הוא בעל טור דעתן, חד עין וחד עט. הזעם שלו טהור: הוא נקי מחשבונות של תן וקח ומחנופה לקורא. הטור שלו שמתפרסם כאן, ב"מוסף לשבת", הוא תעודת הזהות העיתונאית שלו. יש לטור הזה ציבור גדול של קוראים נאמנים.

    סרנה מפרסם גם פוסטים בפייסבוק. אחד מהם סיפר על תקרית שהתרחשה בכביש מס' 1: בני הזוג נתניהו רבו, השיירה נעצרה, וראש הממשלה נאלץ לצאת מהרכב. הזוג נתניהו תבע דיבה. התביעה התבררה ביום שלישי השבוע, בבית משפט השלום בתל־אביב.

    על פי חוק לשון הרע, הנתבע חייב להוכיח שפירסם אמת. סרנה לא הצליח להביא ראיות שתומכות בסיפור שלו. הוא פישל. השופט, עזריה אלקלעי, יצטרך להכריע בשתי שאלות. האחת, האם פוסט ברשת חברתית דינו כדין פרסום בעיתון. השאלה הזאת נתונה בוויכוח בכל העולם הדמוקרטי. לרשת, טוענים חסידיה, יש חוקים משלה; היא מתפרעת, וזאת מעלתה. אם יתחילו למשטר אותה, ירוקנו את חופש הביטוי מתוכן. הרשת, יאמרו אחרים, כורתת את הענף שעליו יושבת הדמוקרטיה. חייבים לשים לה סייגים.

    אם השופט יחליט לחייב את סרנה, השאלה תהיה האם וכמה יצטרך לשלם. הזוג תובע רבע מיליון שקל, סכום חריג כשמדובר בפוסט שולי ברשת. אם סרנה יאפשר לאנשים לתרום לו, אני אתרום. לא מסיבות קולגיאליות, אלא בגלל סיבה הרבה יותר מהותית: מה שנתניהו עושה כאן הוא שימוש לרעה בכוח שנותנת לו משרתו. כן, סרנה פישל. אבל נא לא להתבלבל: הקורבן בסיפור הזה איננו נתניהו.

    הייתי ביום שלישי בבוקר בבית המשפט. ראיתי את מאות האנשים שמגיעים לשם בתקווה שצדקתם תצא לאור. כמה קטנים הם, כמה חלשים מול המערכת. ואחר כך הגיע הזוג, מוקף בכוח גדול של מאבטחים ושוטרים ובפמליה של פקידים ודוברים. נתניהו, ממושבו בשורה הראשונה, הגיב על עדותו של סרנה בצחקוקים חוזרים כדי להרשים את השופט. סרנה היה בצרות גם בלי הצחקוקים שלו, אבל נתניהו לעולם לא בטוח. לא כשמדובר בו.

     

    "הסיפור הזוי, אבסורדי, המצאה מוחלטת, לא היה ולא נברא", אמר נתניהו מעל דוכן העדים. לא היה מי שישאל אותו, אם זה כך, אדוני, מדוע לא פנית לאחד מגופי התקשורת הרבים שנוהים אחריך, החינמון, האתרים של שלדון, האתר של ידידך אלוביץ', ערוץ 20? מדוע לא גמרת את הסיפור בפוסט מבריק בדף שלך בפייסבוק? מדוע לא פנית לערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ 1, "הארץ", "מעריב", "ידיעות אחרונות"? פוסט של סרנה נגד נתניהו הוא סיפור קטן; נתניהו מכחיש את סרנה הוא סיפור גדול. כל אחד היה שמח לפרסם אותו.

    ולא היה מי שיטיח בו מה הרקורד שלו בסיפורים בדויים, אבסורדיים, המצאה מוחלטת, לא היה ולא נברא. כמה שקרים פירסם בפייסבוק שלו בשנה האחרונה, כמה דברי הסתה, כמה התפארויות חסרות שחר. מדוע מה שאסור לאזרח המודאג סרנה מותר לאזרח הזועם נתניהו. אני חושב שראוי היה לצרף סעיף קטן לחוק לשון הרע שאומר כך: אדם שיש לו חסינות, חבר כנסת או שר, לא יוכל לתבוע דיבה אלא אם כן ידאג מראש להסיר את חסינותו שלו מפני דיבה. אם משחקים בבתי משפט, שהמשחק יהיה הוגן.

    השופט אלקלעי לא התיר לאביגדור פלדמן, פרקליטו של סרנה, להרחיב בקו השאלות הזה. השופט צדק: זה לא עניין לבית המשפט. אבל השימוש בכוח האדיר של ראש הממשלה להתנהגות קורבנית־דורסנית כלפי חלשים ממנו הוא בהחלט נושא בעל עניין ציבורי. וגם האובססיה שלו לגבי התקשורת.

    את סרנה הוא ינצח, אבל זה לא יפזר את העננים סביבו. חקירות המשטרה עוד לא הצמיחו תיק פלילי, אולי גם לא יצמיחו, אבל ריח הרקב פושט בין שריו ומזמין אותם להתפרע. ביום ראשון הוא ממריא שוב לחו"ל, הפעם לסין. בסין קוצצים את איבריהם של אנשים כמו סרנה ומוכרים אותם למרבה במחיר. אח, סין, יאמר לאשתו.

     


    פרסום ראשון: 16.03.17 , 19:52
    yed660100