yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    זמנים בריאים • 16.03.2017
    טפל בי לעת זקנה
    טיפול בהורים מבוגרים ולעיתים סיעודיים הוא סוגיה מורכבת. כדאי שתשוחחו על העדפות ההורים כבר היום, כשהם בריאים וצלולים חלקו תפקידים בין האחים והיעזרו בתמיכה גם לכם, המטפלים. 14 שאלות ותשובות שיקלו עליכם את הטיפול באלה שעד לא מזמן היו הם שדאגו לכם
    מירי בן־דוד ליוי

    איך אתה מבין שההורה שלך עובר שינוי והופך להורה הזקוק לטיפול ולעזרה?

     

    עו"ס אורנה גבאי, מתמחה בגיל השלישי ובליווי בני המשפחה: "העלייה בתוחלת החיים גרמה לכך שהאוכלוסייה של הקשישים הכפילה את עצמה, ואם פעם קראו לזה 'הגיל השלישי' הרי שהיום מדברים על הגיל הרביעי. פעם קשיש היה חולה ונפטר. עם התקדמות הרפואה ומסירות הילדים אנשים מאריכים חיים, והיום גם לסבתות יש אמא. זה אומר, לפני הכל, שכשמזהים שהמצב של ההורה הולך לכיוון הזקנה והתלות, צריך לקחת נשימה ולהבין שזה יכול להיות תהליך ארוך ותובעני וזה למרחקים ארוכים. איך יודעים שחלה התפנית? זה יכול להיות תהליך שקורה בשלבים, כשהגוף לאט־לאט נחלש ומזדקן עד שההורה הופך לתלותי, או שזה תופס את המשפחה לא מוכנה, למשל באירוע מוחי, דום לב או ירידה מנטלית. אם מדובר באלצהיימר זה עלול להתחיל כבר בגיל מוקדם יחסית, סביב שנות ה־60 לחייו", מסבירה גבאי.

     

    "לפעמים למשפחה קשה לעכל את הסיטואציה החדשה, בעיקר כשזה פתאומי, אבל כך או כך – ההורה לא מסוגל כבר לחיות בגפו והוא זקוק לעזרה פיזית, למהלך מול קופת החולים, הביטוח הלאומי וכדומה".

     

    מה אפשר לעשות כדי להקל על הקושי בטיפול עתידי בהורים, כלומר עוד לפני שמתחילה הידרדרות?

     

    צילום: שאטרסטוק
    צילום: שאטרסטוק

     

     

    גבאי: "צריך להבין שחילוף התפקידים (כשבן או בת הופכים להיות ההורה) זה לא דבר טבעי. לא פשוט להידרש לקבל החלטות עבור הורה שעד לא מזמן היה דעתן וידע מה שהוא רוצה. זה תופס את ההורה ואת הילד מאוד לא מוכנים. לכן, עוד לפני שמגיעים לשלב הזה, אני ממליצה לדבר עם ההורה בצורה פתוחה על הדברים. אפילו סביב גיל 70. כדאי לבדוק אם היה רוצה בית אבות, מטפל בבית, צוואה בחיים ושייתן מה שנקרא – הוראות מקדימות. נכון שהסיטואציה לא תמיד נעימה וקצת מביכה, אבל יש בה יתרון עצום: לסכם את הדברים בשיקול דעת, בנחת, בלי לחץ ובלי צער על כך שההורה לא בהכרה ולא יכול לקבל בעצמו את ההחלטות. אפשר גם להפוך את הילד למיופה כוח שבהרבה תחומים זו ממש עזרה גדולה. המדרון הוא מאוד תלול ואם לא עושים את זה בזמן – מאבדים את חלון ההזדמנויות הזה".

     

    מי יהיה בן המשפחה שייקח על עצמו את תפקיד המטפל בהורה?

     

    "גם בעניין הזה כדאי להקדים ולדבר בין האחים, לפתוח את הנושא ולחשוב איך אפשר לחלוק את הנטל כי זו הקלה עצומה וזה ימנע בעתיד תסכול רב של מי שאולי ייקח על עצמו את כל התפקידים", מבקשת גבאי להבהיר. "מניסיוני, בכל משפחה זה יעבוד אחרת, אבל בדרך כלל זו תהיה הבת. הגברים טובים בדברים אופרטיביים כמו ללכת לבנק, לסדר את החשמל, לעזור טכנית. כל משפחה קובעת לעצמה את הכללים ותשכיל מי יעשה תורנות. כשהנטל נופל על מטפל אחד, נפתחים קונפליקטים, עולים תסכולים מהעבר (כמו לדוגמה: תמיד אני הייתי הקורבן. תמיד אני הייתי ילדת הסנדוויץ') ומתחילים לסגור חשבונות. חבל להיכנס למקומות הללו, ומשפחה מתוכננת וחכמה לא תגיע למצב כזה".

     

    איך כדאי לארגן מחדש את התפיסות שלנו את עצמנו בעת הטיפול בהורים כדי לשרוד את התהליך הזה בלי להישבר?

     

    "לפני הכל, צריך להזכיר לעצמנו מה התפקיד שלנו: למשל, 'אני בן/בת ולא מטפל/ת של אמא שלי', 'אני לא אבא/אמא של אמא שלי'. 'גם לי יש ילדים'. כשאתה מגדיר לעצמך מה אתה, אתה מתנהל בצורה נכונה ומחושבת ולא נשאב לזה ללא הכרה. כל אחד צריך להגדיר לעצמו וגם מול ההורה שלו, מהו 'בן טוב' – האם בן טוב ומסור זה מישהו שבא פעם ביום? שלוש פעמים בשבוע?" מציעה גבאי. "בירור הציפיות הזה יהיה גם מולך וגם מול ההורה שלך כדי שתבין מה ההורה מצפה, מה הוא היה רוצה ומה אתה יכול. חשוב לדבר על זה: 'אמא, את רוצה שאני אבוא ארבע פעמים בשבוע אבל אני יכולה רק פעמיים'. ברגע שאומרים את זה, יש פחות תסכול, אכזבה וחוסר נעימות שלך כילד בהמשך".

     

    מה הצעד הראשון שעושים מול המוסדות?

     

    "לפני הכל, צריך לדעת לבקש עזרה ולא לקחת אחריות בעצמך על התהליך, הרי יש אנשים שזהו תפקידם", מציעה גבאי. "בדרך כלל פונים לעובד הסוציאלי בקופת החולים או לעובד הסוציאלי של הרווחה בעיר של ההורה, בודקים את הזכויות ורואים במה הם יכולים לעזור במצב הנתון. הילד המטפל חייב להבין שהוא לא יכול לעשות זאת לבד. מדובר בתהליך הזדקנות שעשוי להתרחש שנים וצריך הרבה אוויר, וככל שהוא יידע יותר לבקש עזרה – כך הוא ימשיך להיות ילד מסור להורה שלו לאורך זמן בלי להתייאש או להישבר", מסבירה גבאי.

     

    מהן הזכויות לקשיש?

     

    גבאי: "המגמה היום היא להשאיר את הקשיש כמה שיותר בבית, בקהילה, כל עוד המצב הפיזי שלו מאפשר זאת והוא עדיין עצמאי. בכל קהילה יש מועדונים ומרכזי יום, כך שחצי יום הוא בפעילות וחוזר הביתה רק אחר הצהריים. מסגרות מסוימות מתאימות גם לאנשים סיעודיים ו/או תשושי נפש (עם אלצהיימר וירידה קוגניטיבית). חוק הסיעוד, שנחקק בסוף שנות ה־80, מאפשר לאדם שהגיע לגיל פרישה וזקוק לעזרה בפעולות היומיומיות של מקלחת, אכילה וכדומה, או זקוק להשגחה, לקבל עזרה מהביטוח הלאומי לא בכסף אלא בתמיכה בבית. גם התהליך הזה נעשה דרך קופת החולים. העזרה ניתנת על סמך סיכומים רפואיים וטופס תפקודי וביקור של נציג הביטוח הלאומי שבא לראות את הקשיש בביתו. לפעמים העזרה הקטנה הזו מספיקה ומאפשרת לקשיש להישאר בבית בסביבה האהובה עליו כי די בכך שמישהו עושה בשבילו משהו – משגיח עליו במקלחת, יורד בשבילו למכולת או קונה עבורו תרופות – זוהי הקלה ועזרה".

     

    מתי מתאים להעביר את הקשיש למחלקה סיעודית?

     

    "כשהקשיש מגיע למצב שבו הוא זקוק לעזרה של 24 שעות ביממה ולא בא בחשבון עובד זר, יש צורך במחלקה סיעודית בבית אבות או במחלקה מוגנת לתשושי נפש", מסבירה גבאי. "לשם כך צריך לפנות למשרד הבריאות לקבלת קוד לזכאות כספית. זה מותנה במבחן הכנסות: מה יש לקשיש עצמו, 80% מהביטוח הלאומי ו10% ממה שיש לילדיו".

     

    בשלב הזה רבים מרגישים מבולבלים, מתקשים לטפל בהורים וזקוקים בעצמם לתמיכה. "נדרשת בשלב זה הרבה עבודה עצמית. תמיד יהיו רגשות אשם, וגם מבחינה טכנית – עולים כל הזמן עוד ועוד אתגרים", טוענת גבאי. "אם התפקידים מוגדרים מראש זה מקל. אפשר לקחת איש מקצוע שמבין גם בזכויות ובעניינים הטכניים וגם תומך רגשית. בבתי האבות למיניהם יש קבוצות תמיכה למטפלים העיקריים בהורים. כדאי להיעזר גם באתרי אינטרנט – יש המון חומר בנושא והידע הוא כוח עצום. חשוב גם לפתוח את הדברים עם ההורה ולדבר על זה".

     

    מתי מתאים לגייס עובד זר ומה התהליך שצריך לעבור?

     

    מרים אוקונור – ייעוץ והכוונה במעברי מגורים בגיל השלישי, מסבירה:

     

    "הזכאים למטפל זר הם:

     

    • אדם אשר שוהה בביתו, או בדיור מוגן, זה שלא נמצא בבית אבות או שיקום.

     

    • אדם אשר רמת תפקודו הפיזית ו/או הקוגניטיבית נמצאת בירידה.

     

    • אדם אשר זקוק לעזרה יומיומית או להשגחה של 24 שעות ביממה.

     

    • אדם שצריך עזרה בהלבשה, ברחצה, בהכנת אוכל, בסידור התרופות.

     

    • אדם אשר אובחן על ידי פסיכוגריאטר כתשוש נפש, סובל מירידה קוגניטיבית, מדמנציה, מאלצהיימר.

     

    • אדם אשר אובחן כסיעודי או חולה אונקולוגי.

     

    "אפשר לפנות לחברת תיווך בעלת רישיון מיוחד (תאגיד) ולקבל את הנחיותיה ולהפוך את התהליך לפשוט יותר. את הטפסים אפשר למצוא ברחבי האינטרנט, ויש לקחת בחשבון שאולי תתבקשו להמציא חוות דעת רפואיות ומסמכים אחרים תוך כדי התהליך.

     

    "ברגע שמתקבל אישור העסקה, המשפחה יכולה לפנות לכל חברת סיעוד או תאגיד ולבקש שיחפשו עובד מתאים עבורם. אין מגבלה למספר הפניות, או החברות/תאגידים שאפשר לפנות אליהם לקבלת עזרה. מומלץ לפנות לכמה שיותר חברות כדי להגיע למטפל האופטימלי עבור יקירכם.

     

    "חברות הסיעוד והתאגידים ינסו למצוא מטפל אשר נמצא בארץ, או לעשות הזמנה של מטפל במיוחד עבור הקשיש.

     

    "אין עדיפות לדרך הבאת המטפל: חשוב שלמטפל אשר נמצא בארץ, יהיה מכתב/י המלצה ממשפחה אשר אצלה עבד, טלפון של בן/בת הקשיש, כדי לשמוע מהם על טיב עבודתו, אם שפת הקשיש עברית בלבד, צריך למצוא מטפל אשר שהה בארץ זמן מה ויודע לדבר עברית.

     

    "החשוב ביותר הוא למצוא מטפל שהוא אדם טוב, ישר, נאמן, מסור, אוהב אדם, חרוץ ובעל מוסר עבודה גבוה, אדם שיש בליבו חמלה ורצון לעזור. ארץ מוצאו אינה חשובה".

     

    למי מתאים דיור מוגן ומה צריך לדעת על כך מבחינה משפטית?

     

    עו"ד רקפת שפיים, מתמחה בדיור מוגן לגיל השלישי, מסבירה: "דיור מוגן בהגדרתו מתאים לאנשים עצמאיים ולמי שזקוק לסיוע חלקי. זה לא מתאים לאנשים שכבר מוגדרים כסיעודיים. אם תפקודית אדם לא מסוגל להתנהל לבד הוא צריך מחלקות סיעודיות, בתי אבות עם שירותי תמיכה, עובד זר וכדומה. כאשר האדם עצמאי בהשוואה לגילו ויכול להתנהל באופן עצמאי, למשל לבשל לעצמו, הדיור המוגן הוא אופציה מתאימה. מבחינה כלכלית, יש היום כמה מסלולים שמאפשרים גמישות. למשל, מתאפשרת דחייה בהפקדת הסכום, מה שמאפשר לקשיש לחוות ולראות אם המקום מתאים לו ולהחליט בנחת אם הוא בכלל רוצה למכור את הדירה שלו לטובת העניין. לעשות את הצעד הזה, ולמכור את דירת המגורים שהיא העוגן שלך, זה היווה בעבר מכשול להרבה אנשים".

     

    כמה זה עולה? תלוי כמובן בתנאים. ברף הנמוך – מאות אלפים ועד כמה מיליונים בשנה, מעבר לדמי אחזקה שגם הם סכום לא מבוטל (10,000-4,000 שקלים).

     

    כדאי לבדוק עם גורם מקצועי את המנגנון הכלכלי כמו דחיית הפיקדון, תשלום חודשי גבוה ללא השקעה של הון עצמי וכדומה. כאמור, השוק הזה עבר התפתחות משמעותית בשנים האחרונות, והמנגנונים גמישים יותר. שיקולים נוספים שכדאי לקחת בחשבון הם: אם למצוא מקום קרוב לילדים, למרכז העיר, צמוד קרקע, לבדוק אילו חיי חברה חשובים להורה, האם מרקם האוכלוסייה מתאים לו וכדומה. חשוב ביותר לחוות את הבית ולראות איך הוא מרגיש בו. כמובן שתמיד אפשר לצאת מדיור מוגן, אם אין התאמה.

     

    נושא נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא השיפוצים ועבודות הבנייה בדיור מוגן: כל דיור מוגן היום רוצה להתרחב, וחשוב לבדוק לפני שחותמים האם יהיו שם עבודות בנייה, ואם כן אז מה מיקום היחידה ביחס למיקום העבודות, אילו פעולות ייעשו כדי להקל על הדיירים בזמן הבנייה (כמו הגבלת שעות בצהריים) וכדומה.

     

    האם יש אפשרות להשאיר את ההורה המבוגר בבית בתנאים של בית חולים? מתי זה מתאים?

     

    עדי בן שטח, מנכ"ל ReLive בית חולים בבית: "בית חולים בבית נותן מענה לאנשים עם מחלות כרוניות שסובלים מאי־יציבות, מהחמרות ומאשפוזים ו/או לאנשים שעברו אירוע משנה חיים (כמו נפילה או אירוע רפואי ששינה את הסטטוס שלהם מעצמאי לסיעודי), לחולים עם מחלות נדירות ולחולים ש'לא הגיבו כמצופה לטיפול'", מסביר בן שטח. "איך זה עובד? בודקים את ההיסטוריה הרפואית ועורכים בירור רפואי מקיף הכולל: בדיקה והתאמה של תרופות המטופל, הערכה נשימתית, תזונתית, תפקודית, כאב ומצב נפשי. נבנית תוכנית טיפול מותאמת אישית לחולה הכוללת פעולות טיפול, שיקום וסיעוד כשצוות רפואי אישי הכולל רופא, אחות ופיזיותרפיסט נמצאים בתמונה. לכל מטופל יש מנהל מקרה אשר מסנכרן בין הצוות המקצועי וגורמי הטיפול ומעדכן בשוטף את המשפחה על המצב. האופציה הזו לא זולה בהתחשב בכך שהיא בנוסף לעוזר הצמוד למטופל. המחיר הכולל ינוע סביב 20 אלף שקלים לחודש.

     

    איך מתאימים את הבית אם בוחרים טיפול ביתי כמו בבית חולים?

     

    בן שטח מסביר:

     

    1. התאמת הבית ואבזורו בהתאם לצורכי המטופל (מקלחת, שירותים, מעברים, מדרגות וכדומה).

     

    2. ציוד רפואי בהתאם לצורכי המטופל (חמצן וכדומה).

     

    3. הצבת יעדים לטיפול וחלוקת תפקידים.

     

    4. תוכנית טיפול ושגרת טיפול יומית.

     

    5. ניהול מעקב טיפולי רציף.

     

    6. שמירה על איכות חיי המטופל.

     

    7. קשר רציף עם רופא מטפל ועם גורמי טיפול מקצועיים.

     

    איך מתמודדים עם מצב שבו אחד הילדים גר עם ההורה או קרוב אליו ומתמסר לגמרי לטיפול והאחר גר רחוק?

     

    דליה בורק, מאמנת ומלווה את בני המשפחה המטפלת, בעלת "החצר הפנימית" – מרחב ידע ושירותים למשפחה הרב־דורית, מסבירה: "בהרבה מקרים, כשיש אח שגר רחוק ולדוגמה האחות מטפלת באם, הוא מרגיש ייסורי מצפון שאינו מצליח להתפנות ולהגיע לטפל באמו (זה יכול להיות לא רק בגלל מרחק גיאוגרפי אלא גם כי יש ילדים קטנים, עבודה תובענית וכדומה), הוא לא מצליח לשוחח על כך עם אחותו, התקשורת מידלדלת, יש מתח, המפגשים המשפחתיים מתמעטים, וכך גם הקשר בין בני הדודים. האידיאל הוא להגיע למצב שבו כל אחד מהאחים יהיה שלם עם עצמו בסיטואציה הקיימת למרות שלרוב לא תהיה פרופורציה בין העשייה של האחים השונים", היא מציעה. "אם מדברים על זה, הרבה יותר קל לחיות בשלום עם המצב. חשוב לשבת על תיאום ציפיות ולראות מה כל אחד יכול לתרום. בהרבה מקרים יהיה כדאי לערב גורם חיצוני (כמו מאמן, מטפל משפחתי וכדומה) שינהל את השיחה הזו. לפעמים האח שגר רחוק אמנם לא מגיע יום־יום ולא נמצא שם פיזית, אבל הוא יכול לקחת על עצמו את הטיפול בביורוקרטיה שהיא מאוד כבדה. זוהי הקלה עצומה על האחים האחרים. האח או האחות שגרים בחו"ל יכולים לקחת על עצמם את ניהול ענייני הבנק – היום דברים נעשים דרך האינטרנט, וכשהם מגיעים, להתמסר שבוע ברציפות להורה, מה שמאוד יקל על האח שבינתיים ייקח נשימה. כשכל אחד עושה את המקסימום מהמקום שלו והיכן שהוא מסוגל – לא מתחשבנים ולא צוברים מטענים. חשוב שתהיה תוכנית פעולה מסודרת שבה לכל אחד יש מטלה שמקילה על האחרים", היא מוסיפה.

     

    מה קורה כשאין שיתוף פעולה מצד ההורה המטופל?

     

    "במקרה כזה יש להבחין בין מטופל שיש לו בן זוג לבין כזה שילדיו מטפלים בו", מציעה בורק. "חשוב לפרק את הקושי לגורמים ולראות באילו חלקים יש לנו השפעה כבן זוג וילדים והיכן אין. את מה שתלוי בנו וביכולות שלנו להשפיע ניקח על עצמנו. היכן שאין לנו השפעה, נבדוק איזה גורם חיצוני יכול להתגייס לעניין. אם זה סביב החלטות על העתיד, כדאי להיוועץ במומחה, אם זה בעניין ניקיון הבית, נחפש איש תחזוקה ועוד. כך יישמר הכבוד ההדדי תוך שלא נערב רגשות", היא מסבירה.

     

    "כשאין בן זוג, צריך לבדוק מי המטפל העיקרי בסיטואציה הזו (בדרך כלל אחד הילדים) והוא למעשה ייקח את המושכות וירכז את הצרכים והמענים של המטופל – ברמה הפיזית, הטיפולית, החברתית והרגשית – ואז יאציל סמכויות וישים גבולות, גם למטופל וגם לבני המשפחה, כי אחרת דברים מיטשטשים ולא מגיעים לתוצאות ולהתקדמות. מאוד חשוב להיות מדויקים בזה ולא להחליק דברים. הדברים צריכים להיעשות, ויש להתייחס אליהם כאל משימה", אומרת בורק.

     

    כשהמטפל העיקרי מרגיש מרוקן, מה עליו לעשות?

     

    בורק: "יש כאן שני גורמים שצריכים לזהות זאת. קודם כל הוא עצמו שצריך להיות כל הזמן במודעות ולמלא את הדלי הנפשי שלו: אם זה בבית קפה עם חברים, אם זה בשחייה משחררת פעמיים בשבוע וכדומה. מעבר לזה, נצפה שגם הסובבים אותו יזהו אצלו את המצוקה ויעוררו אותו להתנתק לפעמים, למצוא את הזמן והמקום לעצמו ולקחת נשימה. הרבה פעמים החברה והסביבה כל כך בפוקוס על המטופל, ששוכחים את המטפל – שלעיתים הוא בן זוגו. כשמתקשרים ובת הזוג עונה – צריך לזכור לשאול אותה לשלומה ולא רק לשלום המטופל, לבדוק איתה מה הצרכים שלה בתוך כל זה ואיך אפשר לעזור גם לה. חשוב שלאנשים יהיו המודעות והרגישות הללו". •

     

     

    mirilivi@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 16.03.17 , 21:26
    yed660100