לחייל בודד אין ממי להיפרד כשהוא מגיע לבקו"ם ביום גיוסו, ואין לו בית לחזור אליו ביום שישי. לא מדובר בחייל אחד אלא באלפי חיילים בכל רגע נתון, והאתגר קשה שבעתיים כשמדובר בלוחמים. צביקה, בעצמו לוחם בצנחנים, הכיר את ההרגשה ונענה מיד להצעתו של ראש אכ"א באותם ימים, יורם יאיר, ומרגע זה תיעל את כל כוחותיו לטיפול בחיילים הבודדים, והיה לשם דבר של מסירות ונתינה.
צביקה הפך את המשימה למרכז חייו, מרכז ללא שוליים — הוא ויתר על עיסוקיו האחרים וריכז את כל מרצו לספק בית, שייכות ומשפחה לחיילים קשי־יום ולאחרים, אשר בגבורה עזבו בחו"ל חיי נוחות, דחו לימודים או קריירה, כדי להתנדב ולתרום למדינת ישראל.
במסירותו לחיילים לא ידע להבחין בין יום ללילה ובין חול למועד.
הוא עמד לרשותם בכל עניין, קטן כגדול, סמלי או מהותי, והקדיש להם את כל זמנו. אלפי חיילים זכו ל"אבא" שהעניק לכל אחד מהם יחס אישי וחם, אשר לא פעם היה חשוב יותר מפתרונות הדיור, הציוד או השכר שלהם דאג. לא אחת שמע על קושי של חיילת בשיחת לילה מאוחרת, ולמחרת כבר מצא פתרון, ובמקרה אחר קלט מבט של חייל שאינו מוצא את מקומו, וכבר חיבק אותו ברוחו ובמעשיו. היה נוסע מקצה אחד של הארץ אל הקצה האחר, בין אם כדי לדאוג לקבוצת חיילים ובין אם לסייע לחייל אחד בלבד. בדרך היה מעודד חייל אחר להמשיך ולהתמיד במסלול הקרבי, ומתאם סיוע נוסף לחיילת עם קושי כלכלי. הוא אסף תרומות, רתם ושיכנע, ושילב במפעל חייו את התנועה הקיבוצית הראויה גם היא להערכה על הסיוע שהיא מעמידה.
התגברות על קושי הפכה לתחום התמחותו. הוא המיר את המושג קשיים באתגרים, והסתער עליהם בהצלחה פעם אחר פעם, עם רוח גבית או נגדית, כשהוא לעולם נמרץ, חייכן, מעשי ואופטימי. גם כשהגורל בחר בו למבחן והטיל עליו את הקשה שבמחלות, ניוון שרירים, התגלה לו שניצב לפניו אדם עם כוחות נפשיים ורוח לחימה שטרם פגש.
אהבת החיים ואהבת האדם המשיכו וממשיכות להניע את צביקה, ובמידה מסוימת ביתר שאת. ליבו הרחב חזק משריריו, ואת רוחו, מתברר, לא ניתן לנוון.
צביקה הוא דוגמה ומופת לרגישות ולאנושיות, לכוח רצון ולעזרה לזולת. הוא העמיד לנו בצה"ל חיילים רבים שאלמלא התמיכה והחיזוק שזכו להם, לא היו שורדים את השירות הצבאי. רבים מהם נותרו בארץ, הקימו משפחות ובנו כאן את חייהם.
זהו צביקה שהפך את חייהם של אלפי חיילים למחוברים יותר, נוחים יותר, משפחתיים יותר, ציוניים יותר, וכבר לא בודדים.
