עוד רגע הסדרה שלה עולה לאוויר, והבמאית איטה גליקסברג קבורה עמוק בחדר העריכה. בחוץ, חבריה לרשות השידור מפגינים, ראש הממשלה מאיים ללכת לבחירות, אבל היא בשלה.

הצרה היא, שייתכן מאוד שגליקסברג עובדת לחינם. ארבעה פרקים מהסדרה שלה, "היום זה אנחנו", מוכנים כבר לשידור. הראשון יעלה הערב, בשעה 21:00 בערוץ הראשון. כעת, היא עובדת על הפרק החמישי והאחרון, שעל פי לוח הזמנים אמור להיות משודר מתישהו בסוף אפריל. אלא שבנקודת הזמן הזו, איש לא יודע אם רשות השידור עוד תהיה קיימת אז. "אני עובדת על הפרק כאילו הוא ישודר", מסבירה גליקסברג. "כשאתה אוהב את העבודה שלך, אתה רוצה להמשיך לעבוד בכל מחיר".

חוסר הוודאות שבו מתנהלת גליקסברג אולי נשמע מעט מוזר, אבל בשבילה ובשביל הקולגות שלה מרשות השידור, הוא כבר הפך למצב טבעי (גילוי נאות: גם אני נמניתי בעבר עם עובדי רשות השידור). בשלוש השנים האחרונות עובדים כל אנשי הרשות כשחרב מונחת על צווארם. לפחות שלוש פעמים בעבר היו אמורים לפטר את כולם ולשלוח אותם הביתה, ובכל פעם נדחה הקץ בעוד כמה חודשים. עד השבוע שעבר היה נדמה שתאריך היעד הנוכחי, ה־30 באפריל, יהיה היום שבו רשות השידור תיסגר ויחלו שידורי תאגיד השידור הציבורי. ואולם במהלך סוף השבוע, בעקבות העימות החריף בין ראש הממשלה נתניהו לשר האוצר כחלון, ייתכן בהחלט שגם הפעם יידחה הקץ ולעובדי הרשות יינתנו עוד כמה חודשים של אוויר.

"משחקים בנו כאילו אנחנו כדור", אומרת גליקסברג. "רגע יש תקווה ורגע אין. אנחנו לא מאמינים לאף אחד. כל פוליטיקאי בא לעשות את הסיבוב שלו עלינו".

"תקופה מעניינת לתעד"

גליקסברג, 53, עובדת ברשות השידור מאז 1993. בתקופה הארוכה הזו הספיקה למלא כמעט כל תפקיד אפשרי, וכעת היא משמשת בעיקר כבימאית ומפיקה של סרטי תעודה. בין היתר עמדה מאחורי הסרט הדוקומנטרי "מוקדש לנוות ביתי" על ש"י עגנון, וסרטים רבים אחרים שהוקרנו בערוץ הראשון.

לפני כשנתיים וחצי, כשהוחלט לפרק את רשות השידור, הבינה גליקסברג שהיא חיה בתוך חומר תיעודי מעולה. "ידעתי שאנחנו הולכים אל הלא־נודע וחשבתי שזו תקופה מעניינת לתעד אנשים", היא אומרת. "התחלנו לצלם ממש בתחילת הדרך, כשרק דובר לראשונה על הפירוק, ולא ידעתי שהדרך תהיה מלאה בכל כך הרבה פיתולים".

במשך כ־30 חודשים שוטטה גליקסברג במסדרונות הרשות, כשהיא עוקבת מבפנים אחר פרפורי הגסיסה שלה. מה שהיה אמור להיות סרט בן שעה, התגלגל לסדרה שתכלול לפחות חמישה פרקים, אולי יותר. אחרי הכל, סיפור פירוק הרשות עוד נכתב בימים אלה.

כעובדת של הרשות, לגליקסברג ניתנה נגישות בלתי מוגבלת למרואיינים. גם היא עצמה הפכה, בעל כורחה, לחלק מהדרמה שתיעדה. אבל למרות הפן האישי של הסדרה, גליקסברג שואפת להציג דווקא יריעה רחבה של המצב. "זה מסמך שיש לו משמעות לצופים בבית", היא אומרת. "ניסיתי להראות את הטלטלה שעובר האדם בעידן המודרני, שגורלו נחרץ בידי מקבלי ההחלטות שעובדים לפעמים בצורה קפריזית, אינטרסנטית, ובוודאי לא תמיד בצורה רציונלית. אם יש לי תובנות ממה שעבר עלינו, זה לא להיות פסיביים בנוגע להחלטות שקובעות את גורלכם. תהיו מעורבים, תביעו עמדה, תהיו ערניים למה שקורה. אתם אנשים בוגרים שצריכים להיות חלק מהמשחק הפוליטי".

בקיצור — התפכחת.

"כולנו. לא ידענו שכך הדברים מתנהלים. בגלל הסדרה, פתאום התחלתי להגיע לוועדות הכלכלה וגיליתי שזו ההצגה הכי טובה בעיר. את מגלה איך העולם מתנהל".

מה גילית?

"לכל צד יש את האינטרסים הצרים של עצמו, עם הקריירה הפרטית של עצמו, ומעט מאוד זמן נשאר למשהו שהוא לטובת הכלל. לרובנו היה חדש לחוות על בשרנו את תהליך קבלת ההחלטות במדינה, למרות שאנחנו מגיעים מתחום התקשורת. הסיבות לשיקול הדעת, היצרים, ההתהפכויות של פוליטיקאים. זה לא היה נעים".

האווירה שתיעדה גליקסברג במצלמתה קשה ומתוחה. נדמה שהמילה המושמעת ביותר במסדרונות רשות השידור היא "התאגיד", הגוף החדש שהוקם כדי לרשת את מקומה של הרשות. "הרבה אנשים חשבו שזה שאנחנו מתייעלים ועובדים יותר קשה, יגן עלינו", אומרת גליקסברג. "הם חשבו שאם הם ישתדלו להצטיין זה יהיה עבורם תעודת כניסה לתאגיד החדש. עכשיו הרבה עובדים יודעים שבעוד חודש וחצי הם הולכים אל הלא נודע".

עם יד על הלב — את לא מבינה את הטענות בנוגע להתנהלות הבעייתית של רשות השידור?

"רשות השידור לא מורכבת ממלאכי שרת. יש דברים שצריך לתקן, יש עובדים מוכשרים פחות ויותר, והיא הייתה צריכה לעבור רפורמה ותיקון, שהיא אכן עברה. אבל לא בכל מקום בחיים צריך להתנהג כמו אסקימוסים ולהשאיר את החלשים מאחור. יש פה טרגדיה של אנשים שיש להם מה לתרום, שזה מה שהם עשו כל החיים".

אם לאנשים יש כל כך הרבה לתרום, למה הם חייבים לעבור לתאגיד? קחי לדוגמה את איילה חסון, שעברה להגיש את מהדורת "שישי" של ערוץ 10.

"לא כל אחד הוא איילה חסון, לא כל אחת הבעל שלה סוכן (בן זוגה של חסון הוא סוכן הטאלנטים שי נשר, א"א), או שהיא טאלנט על המסך שכולם מכירים אותה, או שיש לו קשרים חובקי עולם. יש גם עובדים שאנשים לא יודעים על קיומם. המדינה צריכה לנהוג בצורה מוסרית כלפיהם. מעבר לכך, אנשים שרגילים לעבוד בשידור הציבורי מתקשים לעשות את הסוויץ'. שידור מסחרי זו אופרה אחרת לגמרי. זה מנטליות אחרת, תכנים אחרים, מוטיבציה אחרת".

"ניצול ציני מכל הצדדים"

בניגוד לרבים מאנשי הרשות, גליקסברג התקבלה לתאגיד השידור הציבורי ככתבת חדשות, מה שלא מרגיע אותה בשום צורה. "אני חושבת שהעובדה שתיעדתי את הפירוק נתנה לי כלי להתמודדות עם התחושות הגועשות בתוכי", היא אומרת. "זה סוג של משקפיים להסתכל דרכם על מה שקורה איתך. יש אנשים שמציירים כדי להתמודד עם המצב המורכב הזה, אני עשיתי סדרה".

מי שלא התקבל לתאגיד, וייאלץ בעוד כחודש וחצי לחפש לעצמו עבודה חדשה, הוא כתב הכנסת של הערוץ הראשון, דניאל אופיר. אופיר, 39, אב לשני ילדים קטנים, החל את הקריירה שלו כעיתונאי לפני עשר שנים ומאז התקדם במעלה הסולם עד לתפקיד היוקרתי. "לא קל להיות בתנאים כאלה של חוסר ודאות, וזה גם לא הוגן", הוא אומר על מצבו הנוכחי. "בתאגיד מיהרו לסגור חוזים עם כל מיני עיתונאים מבחוץ, ביניהם אנשים עם הרבה פחות ניסיון, לפני שבכלל טרחו לראיין אותי ואת חבריי".

איך התחושה לקראת סוף אפריל?

"גרועה מאוד. כבר שנתיים שאני לא יכול לקבל החלטות ארוכות טווח. אני ואשתי רוצים לקנות דירה, אבל איך אני יכול לקחת משכנתה אם אני לא יודע אם בעוד כמה חודשים תהיה לי עבודה? אנחנו חיים בחוסר שקט. בכל פעם תאריך הסגירה נדחה, הוא מתרחק בכמה חודשים וזו מציאות שאנחנו חיים מזה זמן רב. מעבר לכך יש תחושה שמביעים אי־אמון בעבודה שלך, במקצועיות שלך, בניסיון שלך. יש פער בין ההערכה שאני זוכה לה מהמערכת שלי, מהצופים ומגורמים אחרים, מול חוסר ההערכה של התאגיד".

דניאל אופיר

מה אתה מתכנן לעשות באחד במאי?

"עד עכשיו הייתי עסוק בעבודה שלי. זו עבודה מאוד שואבת שמילאה את כל הזמן הפנוי שלי ואת כל האנרגיות שלי. לצערי לא היה לי זמן להתעסק בשום דבר אחר. כיוון שאנחנו באמת מתקרבים לרגע האמת אני מנסה להשקיע את האנרגיות שלי בחיפוש עבודה. עוד לא החלטתי לאיזה כיוון אני הולך".

בתור כתב כנסת, איך אתה מפרשן את כל ההתנהלות סביב סגירת הרשות?

"לצערי עובדי רשות השידור, וגם עובדי התאגיד, הם כלי משחק במגרש הפוליטי. הפוליטיקאים מרגישים שהם יכולים לשחק בנו, וזה מצער ולא נעים. אנחנו חווים ניצול ציני של כל הצדדים". •