מה הסיבה לקרקס האו־טו־טו בחירות שנתניהו יוזם בימים אלה? בפעם האחרונה שנתניהו התחיל מהלך כזה, תמוה, לא מובן, לכאורה מופרך, זה אכן נגמר בבחירות. ב־2015 נתניהו הלך לבחירות בטענה שלבני ולפיד חותרים תחתיו. הוא הלך לבחירות אף שכל התחזיות ניבאו לו כישלון או לפחות צמצום בכוחו.
בדיעבד, ברור למדי שנתניהו הלך לבחירות כדי למנוע פגיעה בשופרו, העיתון "ישראל היום". הפעם הוא מאיים ללכת לבחירות בגלל תאגיד השידור. גם הפעם הסיבה נראית לא סבירה. בגלל תאגיד השידור מפרקים ממשלת ימין העושה כרצונה (או ליתר דיוק כרצונו)? שותפיו לקואליציה מתקשים להבין. אבל דומה שהפעם אין סיבה נסתרת. נתניהו אכן מוכן ללכת לבחירות בגלל "התקשורת", כי התקשורת היא קורה בעינו של ראש הממשלה. היא האיום הקיומי התורן. היא מאיימת על סלע קיומו. צייתנית וקונפורמיסטית ככל שתהיה, התקשורת הישראלית עדיין אינה צייתנית וקונפורמיסטית דיה. עד שלא תיבנה מחדש בצלמו ובדמותו של השופר הראש־ממשלתי, לא ימצא נתניהו מנוחה.
מי שרוצה לדעת היכן הדברים עומדים, יכול להקשיב שוב ל"ראיון" שניהלו "העיתונאים" שמעון ריקלין וטל מאיר עם שרה נתניהו, אשת ראש הממשלה, בערוץ 20. הניחו לחנופה, לפלגי שמן הזית הזך שבהם עטפו השניים את המרואיינת, והיטו אוזן לדבריה. שוב ושוב ושוב הבהירה הגברת נתניהו שהכל במדינה יכול היה להיות דבש לולא התקשורת. התקשורת הישראלית המאוסה משסה, פוגעת, משקרת, מעוותת את המציאות הנפלאה. אילו רק הייתה לנו תקשורת ראויה (כלומר "ישראל היום") היה כל הטוב, שהביאו בני הזוג המלכותי לעם היושב בציון, גלוי לכל עין.
האובססיה הזאת, כך נראה, משותפת לשני בני הזוג. כשהם מביטים במראה שעל הקיר מדי בוקר ותוהים מי היפה בכל העיר, המראה התקשורתית משמיעה לעיתים קולות צורמים. יש להחליף אותה אפוא. יש לפקח עליה בשבע עיניים עד שתאמר בקול ברור וצלול: אין יפים כראש הממשלה ורעייתו. במציאות האלטרנטיבית שבה חיים נתניהו ואלילו דונלד טראמפ, הדבר היחיד המונע מהעולם להיות גן עדן הוא הביקורת, כלומר התקשורת. אין ביקורת, אין בעיות. כלומר יש, אבל למי אכפת.
מאליו מובן שאין למהלך הזה דבר וחצי דבר עם זכויות העובדים. תהליך בניית התאגיד אכן כרוך במהלכים בעייתיים. הוא אכן כרוך בפגיעה בזכויות עובדים ובהעסקתם מחדש בתנאים טובים פחות. אלה דברים ראויים לגנאי שיש לתקן. אבל מה הסיכוי שזכויות העובדים הן שמטרידות את נתניהו? ממתי אכפת לראש הממשלה הניאו־ליברלי מזכויות עובדים?
זכויות העובדים הן תירוץ; הן עלה תאנה שנועד להביך את משה כחלון בשם חברתיות שמעניינת את נתניהו כשלג דאשתקד. לזכותו של כחלון ייאמר שהוא לא בלע את הפיתיון. אם רוצים לפתור את בעיות התעסוקה של העובדים, לא צריך לבטל את הקמת התאגיד (שבין אם אתם מתלהבים ממנו ובין אם לאו, הוא היה, להזכירכם, רעיון של ממשלת נתניהו). מספיק לפתור את העוול שנעשה לעובדים.
תאוות השררה חסרת הגבולות של נתניהו, הרצון להשתלט על כל פינה בתמונת העולם של נתיניו הלא־צייתנים־דיים, מתחזקת בזכות סופו של המהלך הקודם. אז לקח נתניהו לכאורה סיכון. בדיעבד, הסתבר שלא רק נתניהו אלא גם רבים ממצביעיו חיים במציאות אלטרנטיבית. הכוח שהעניקו לו - לו אישית, יש להודות - משכר. ממה עליו לחשוש? בוחריו, הוא בטוח, יעניקו לו גם הפעם את האמון שהוא מבקש, קל וחומר כשהוא נלחם למענם בתקשורת השמאלנית המרושעת המתעקשת, לעיתים נדירות יותר ויותר אמנם, לטעון שלא הכל נפלא במלכות השמיים של נתניהו. ואם באותה הזדמנות גם יושתק הדיון בחקירותיו של ראש הממשלה החברתי, בנהנתנותו חסרת הגבולות ובעסקיו שמשני עברי הקו הפלילי, מה טוב. √
